נגע בשמיים

גבע אלון משויך בקביעות לז'אנר המכונה "אלטרנטיבי", אבל במקרה שלו מדובר ביותר מאשר סגנון מוזיקלי. אלון הוא אלטרנטיבה לתכונות בולטות בישראליוּת: היא צפופה והוא שואף למרחבים; היא קולנית והוא מדוד ושקול; היא רוצה מסרים ברורים ומידיים והוא פונה אל המופשט והציורי. לכן כשאלון החל לכתוב בעברית עבור אלבומו הקודם, היה ברור שנדרשת לו תקופת התאקלמות.

ובכן, אפשר להכריז שהיא הסתיימה: "מחפש שמיים" הוא השלם והמרשים באלבומיו, באנגלית ובעברית. בסיועו הקבוע של עמיר לב, אלון ליטש ודייק את הטקסטים שלו וכעת הם מינימליסטיים אך מוחשיים וחזקים. לחניו שוחררו מלפיתת אבותיו הרוחניים כדי להשמיע קול עצמאי יותר. הלהקה שאיתו – ג'נגו בבס ואסף רייז בתופים – משלימים את צליל הגיטרה הכה מזוהה שלו.

כל אלו מתכנסים לכדי כמה מהשירים הכי יפים שנשמעו כאן השנה: "דניאל", שפורס בעדינות של מנתח סיפור נוגע ללב על חייל שמחלים מפציעה קשה בקרב; "את שם" ו"אירופה", שמצליחים לתאר במילים בודדות איך זה לדאוג ללא גבול לשלומו של אדם אהוב; ו"פורטוגל", שבו אלון נע בין חרדת המלחמה ("ברגע שיתחילו / אנחנו מסתלקים") למחשבות על עוד סיבוב הופעות במקלטים ("אני מתארגן מול אנשים שלא תמיד רוצים / אני בא והולך / והם נשארים").

אם יש תחושה שניתן לזקק מ"מחפש שמיים", הרי שזו היכולת של אלון להיות בטוח בחוסר הביטחון שלו, לשוטט בלי לחשוש שאין לאן לחזור, לתעות בלי לפחד לטעות. נדמה כי זו אחת הסיבות שבגללן אלון כה הושפע מאריק איינשטיין, בוודאי המוקדם (שיר הנושא לא משאיר ספק), ואולי זה גם סוד כוחו של האלבום: הוא מזכיר עד כמה ישראל עצמה התרחקה מהגישה הזאת, וכמה ייטב לה אם תקשיב קצת יותר לגבע אלון.