"כן, אני בחורה אמיצה"

בהשקת ספר הביכורים שלה, "לחיות בשיווי משקל", מול 250 מוזמנים, בחרה ליאת יגר (39) לספר לראשונה על ההתעללות המינית שעברה על ידי סבה לכל אורך ילדותה, מאז שהייתה בת 5. "יש מי שיגיד שהמעשה של להוציא את הסוד שלי לאור הוא אמיץ", היא משחזרת. "כן, אני בחורה אמיצה ומבחינתי, ברגע שלקחתי את ההחלטה התחלתי לכתוב ולא הסתכלתי לאחור לרגע. ראיתי בזה שליחות של ממש, לספר את הסיפור האישי שלי ולשתף כדי לתת כוח למי שחווה דברים דומים, שיידע שצריך לעשות משהו ולא לשתוק".

"לחיות בשיווי משקל" הוא מעין סיכום ביניים מתודי לעשור האחרון, שבו היא מפעילה את הקבוצות הפופולריות שלה בצפון הארץ תחת המותג "ליאת יגר – קבוצות הרזיה ופעילות גופנית". את הדרך הקשה והמורכבת שעשתה היא בוחרת לפתוח בכיתה ה', כשההתעללות שעברה החלה לתת בה סימנים וצלקות.

"הייתה לי ועדיין יש לי אהבה גדולה לריקוד, ועל הרקע הזה הרגשתי שלא בנוח עם המשקל", מספרת יגר. "זה הציק לי. עניין דימוי הגוף היה מבחינתי אישיו גדול. הפעם הראשונה וממש לא האחרונה שהגעתי לדיאטנית הייתה בכיתה ז'. זה היה ביוזמתי ואמא שלי תמיד הייתה שם בשבילי, באה ותמכה. הייתי מושפעת ממה שראיתי בתקשורת, כל הדוגמניות הרזות ומלכות היופי השדופות, הפרסומות והכרזות. ראיתי את עצמי במראה ולא אהבתי את עודף המשקל, גם אם הוא לא היה מאוד חריג. הבעיה עם דיאטות זה שעושים, מצליחים וכשלא מתמידים עורמים עוד קצת ועוד קצת, וזה מה שקרה אצלי. עד כיתה י"ב הייתי כמו יויו, עולה ויורדת. היה לי תנאי עם עצמי: בתקופות שבהן רזיתי אהבתי את עצמי ויצא שהמשקל הוא שהכתיב לי את הכל".

לצבא היא התגייסה במשקל תקין. "הייתי די רזה, אלא שבתוך חמישה חודשים התחיל מסע חיי. פתאום גיליתי שאני 20 קילו יותר. ברור שבדיעבד הבנתי שהכל היה רגשי ובכלל זו האמירה שלי, שהאכילה היא רגשית. כל הסיפור שלי ושל מי שעם עודף משקל הוא כזה: כשאתה מגיע לאירוע משפחתי ואוכל ואוכל זה רגשי וכשאתה עצוב או מתוח ואתה אוכל זה רגשי. הראש יותר חזק מהכל. ושלא יגידו לי שהשמנה היא גם גנטית, כי גם בגנטיקה אפשר להילחם".

ליאת בצעירותה. "עד כיתה י"ב הייתי כמו יויו, עולה ויורדת"

באותה התקופה הבינה לראשונה שהיא יכולה לאהוב את עצמה. "חשבתי שזה לא הגיוני שיקרה לי דבר כזה. לא ייתכן שבחורה שתמיד הייתה מוכשרת לימודית, מקובלת וחברותית, כזו שכן מצליחה, תגיע למצב כל כך קיצוני. לא יכול להיות שבזה אכשל. הגעתי למסקנה שמשהו בחשיבה שלי לא נכון ואין סיבה שלא אצליח בעניין איזון הגוף, כמו בתחומים אחרים. זה העציב אותי ממש. בעיקר המחשבה על כך שאם אני נראית ומרגישה כך כשאני רק בת 20, איך איראה כל שארית חיי?"

אבל הרעב לא הפסיק להציק. "הרגשתי כאילו יש לי בתוך הבטן חפרפרת שדורשת כל הזמן עוד ועוד אוכל. פתאום שמתי לב שאני אוכלת בלי הגבלה מאכלים שאני לא באמת אוהבת. למשל, סיר שלם של מג'דרה, שזה באמת לא המאכל האהוב עליי בכלל. וגם היו לי כל מיני התנהגויות קיצוניות של שבירת דיאטה, למשל, כשאכלתי קוביית שוקולד לא אמרתי לעצמי: 'אוקיי, בזה זה נגמר'. נשברתי? אז נשברתי עד הסוף עם כמויות של ממתקים וג'אנק פוד. התחלתי לקחת משלשלים וזה הגיע למצב שבו נטלתי 350 כדורים ביום".

איך השגת כל כך הרבה?

"כמו שנרקומן, כשהוא צריך סמים הוא יודע איך להשיג. עברתי מבית מרקחת לבית מרקחת ובכל אחד קניתי כמה שאפשר. בעבר לא היה פיקוח על זה. אני זוכרת שעשיתי מרחקים לבתי מרקחת שלא בשכונה. אחת הרוקחות העירה לי פעם ואמרה לי שאני עלולה לקבל סרטן במעיים, אבל כמו כל מכור לא ראיתי בעיניים. כשאתה מכור למשהו אתה לא חושב בהיגיון. החיים שלי היו ממש בזבל. למזלי, כן הייתה בי ההכרה שאני חייבת לצאת משם. הגעתי לקב"ן בצבא שזיהה שאני בולמית. הוא הראשון שקרא לילד בשמו".

עטיפת הספר

הכל רגשי

הפרופיל הצבאי שלה הורד ל־64 על רקע נפשי ונרשמו לה כדורים נוגדי דיכאון במשך כחצי שנה. "עברתי לבסיס פתוח והתחלתי לממן לעצמי את הטיפול, שנעשה בבית החולים רמב"ם, במרפאה לבעיות אכילה. שם הבנתי שהכל רגשי ושאצלי זה מתחיל ממה שעברתי כילדה. ההתמודדות הייתה קשה כי גם עברתי התעללות וגם הסתרתי אותה כל השנים. זהו פצע ענק. כמובן שגם לבנות האחרות שהיו בקבוצה, שנפגשה אחת לשבוע, היו משקעים ורקעים ומאוד עזרה לי ההבנה שיש קשר בין האכילה לחשיפת הסיפור וההכרה בו. עד כה הדחקתי אותו והנה, אני מתחילה לספר אותו ומעכלת, ופתאום יותר קל לי לשתף פעולה ולעזור לעצמי".

הסב המתעלל היה אבי אמה. "קודם כל היא מיד האמינה לסיפורים ותמכה בי. יש לנו קשר מעולה של אמא ובת והרבה אמון, ואני הייתי תמיד הכי ישרה שיש. בגלל זה זיהיתי כל כך מוקדם את העובדה שסבא שלי עושה דבר חמור, כי ידעתי מהי יושרה. עד היום, לאמא שלי לא קל בכלל עם הנושא הזה. גם אחרי שסבי נפטר וכביכול הכל מאחורינו".

הצוות במרפאה עזר ליגר להיגמל מהכדורים המשלשלים ולעבור לתזונה נכונה ומאוזנת. במשך חצי שנה היא דיווחה לדיאטנית על כל גרגיר שהכניסה לפיה ואחרי תקופה של עליות וירידות הגיעה למשקל תקין. "זה לקח קצת זמן", היא מודה. "זה לא קורה ביום אחרי כל היסטוריית העליות והירידות. אבל הדבר הכי חשוב הוא שלמדתי לאהוב את עצמי. למדתי המון כלים שהפכו להיות אבני הייסוד של הנחיית הקבוצות שאני עושה היום".

בגיל 22 היא החליטה לפתח את האהבה לריקוד, למדה שיטות שונות של פעילות גופנית, ואז במשך כעשור הייתה מורה למחול וג'ז ו־17 שנים לימדה אירובי. למעמד מנחת קבוצת הרזיה הגיעה קצת בהפתעה, "אבל לא במקרה, כי אין שום דבר שקורה במקרה. אני מאוד מאמינה בבורא עולם ותמיד אמרתי לאמא שלי שמה שעברתי בחיים זה בגלל שבורא עולם ידע שאני יכולה להתמודד איתו. מי שהנחתה את אותה קבוצת הרזיה עזבה ושמו אותי באופן זמני במקומה, ומאז אני מנחת קבוצות. בינתיים למדתי את תחום ההנחיה וגם קואצ'ינג, ומתוך המקום הזה שידעתי שיש לי מה להציע בתחום הדיאטות, הטיפים והידע הכללי, הכל צמח. זה התחיל לפני 13 שנה, אבל הפריצה הגדולה הייתה כעבור שלוש שנים, כשפתחתי סטודיו משלי ותקעתי יתד".

לצד ההשלמה עם עברה, הטיפול בטראומה והדרך החדשה, הגיעה גם האהבה. "הזוגיות באה בזמן הנכון והייתי צריכה לסגור משהו אחד בתוכי, כדי שמשהו אחר ייפתח. אני לגמרי מאמינה שככה זה עובד".

אהבה עצמית

השיטה שהיא מציגה בספרה מתייחסת גם לצד הנפשי של התזונה והפעילות. "הסלוגן שלי הוא כשם הספר – לחיות בשיווי משקל. זהו מסר רב־משמעי. אני מדברת על איזון, על רוגע ובעיקר על אהבה עצמית. מי שיודע לקבל את עצמו עם מה שיש לו, הוא כבר בדרך הנכונה. זה הבסיס להצלחה. אני לא מאמינה בשינוי קיצוני. אני מאמינה בדרך שאפשר לחיות איתה גם בחגים, גם כשנוסעים לחו"ל או מגיעים למלון. כן, זה דורש תכנון, קניות נכונות, אבל עם התוכנית שלי אפשר להתנהל ולהיות בשפע הרצוי. הבעיה עם דיאטות היא שהן חוסמות שפע. אצלי מותר הכל במידתיות. יש איזון, יש בחירה, יש כדאיות ויעילות. מותר הכל ואין דבר כזה, אסור. פעם בשבוע יש גם מנה מותרת, כי לגוף יש את הצרכים שלו ולא נמנע ממנו כלום. אגב, בקבוצות ההרזיה שלי, גם של הנוער וגם של המבוגרים, יש את השלב שאחרי השקילה, שבו הקהל מתכבד בקפה ועוגייה, וזה בכוונה כדי להעביר את המסר שאנחנו לא פנאטים ולא מגבילים את עצמנו. בהמשך אני מעבירה שיחה מעצימה בכל פעם בהקשר אחר. למשל, לפני חגים אני נותנת טיפים שמתאימים, לפעמים אני מחלקת מתכונים ותפריטים, אני משקיעה ואוהבת את זה".

אז מה את עושה כשאת רעבה?

"אני שואלת את עצמי שלוש שאלות: האם אני באמת רעבה? לאיזה מאכל אני רעבה? וכמה? ברגע שיש את החשיבה הזו ויש מידתיות, הדברים נשארים בשליטה. בכל דבר בחיים שלנו יש תקציב לקניות, לבגדים, לבילויים, אז למה שלא נשים תקציב לאוכל? הגוף הוא כלי יקר שצריך לכבד אותו ומי שלומד להתחבר למנגנונים שלו מרוויח בגדול. אצלי ההצלחה התחילה ברגע שמצאתי את האיזון בין הראש, הנפש והגוף".

מה תגידי לאדם שסובל מעודף משקל ולא סובל את עצמו?

"כמובן שאי־אפשר לומר למישהו פתאום 'תאהב את עצמך'. אבל אפשר להגיד לו 'תקבל את עצמך'. אני נזכרת בסיטואציה שלי כחיילת עם עודף של 20 קילו, עומדת מול המראה, קולעת לעצמי צמה ואומרת תודה על מה שיש. כשאתה יודע להגיד תודה אתה מקבל עוד דברים. כשאתה מאושר בחלקך השפע גדל ולא רק חומרית. אתה מוסיף עוד אהבה והערכה עצמית, ופתאום מצליח לך. מעבר לזה, הייתי מציעה לו לעשות בקרה על מה שנכנס לפה. זה גם לא קורה ביום אחד. זה תהליך שדורש עבודה יסודית. אין פתרונות קסם. אין קיצורי דרך. גם מי שעובר ניתוח צריך ללכת לקבוצה. ועוד המלצה: תלמד לאהוב את הדרך. בחרת דרך – תיהנה מהתהליך".

איזה טיפ הכי עובד בשבילך?

"להתייחס אל כל ירידה במשקל, קטנה כגדולה, כהצלחה. צריך להגביר את הווליום של כל הצלחה ולתת לה את המקום שלה. לא להגיד לעצמי: 'מה זה קילו לעומת כל מה שאני צריכה לרדת?' ודבר נוסף שאני מאוד מייחסת לו חשיבות זה השיתוף – יש בכוחו להקל, לרפא ולדרבן. לכן אני כל כך מעודדת השתתפות בקבוצות. בחוויה האישית שלי, זה הדבר שהכי עזר והנה אני ממשיכה את זה הלאה".

הטיפים של ליאת יגר

* זכרו להצטלם בתמונת גוף שלם לפני שאתם מתחילים את תוכנית הירידה במשקל.

* רוצים להקל על עצמכם? אל תחשבו כל הזמן על מה שאתם לא יכולים לאכול, אלא הכינו רשימה של מה שאפשר לאכול.

* תפתיעו את עצמכם – תנו לעצמכם פרסים על כל ירידה של מספר ק"ג, עטפו אותם והעניקו אותם לעצמכם כשתעמדו במשימה.

* חסכו בלחם: נכון שהוא מוגש ברוב המסעדות בתחילת הארוחה. התעלמו ממנו ותיהנו מהמנה עצמה ובכך תחסכו לעצמכם לפחות 300 קלוריות.

* זכרו שגוף בהרעבה מנסה לשמור על האנרגיות שלו ולכן הוא מפרק חלבונים במקום לפרק שומנים. החלבונים חשובים לבניית הגוף. השומנים שומרים על השומן.

* אל תאכלו על הדרך. בוודאי שלא תוך כדי גלישה באינטרנט, או מול הסמארטפון והטלוויזיה. תנו כבוד לכל ארוחה. שבו ליד שולחן, התענגו על המנה שלכם. מגיע לכם.

* המשיכו להיות מסורים למטרה גם כשאתם מרגישים שקצת חרגתם. אל תמקסמו את הדרמה: מעדתם מעט? חזרו לתוכנית המקורית והכל יהיה בסדר.