לזכור, לספר, לנצח

חצי מיליון ישראלים, שצלחו את הקושייה המעצבנת "אז איפה אתם בסדר?", לא יתמודדו השנה עם השאלה "איפה אתם עושים את יום השואה?" מפני ש"זיכרון בסלון" כבר הפך עבורם למסורת. אפילו היזמית החברתית עדי אלטשולר ("כנפיים של קרמבו"), שלפני שמונה שנים הזמינה לדירתה כמה חברים שהרגישו כמוה, כי הזיקה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה הולכת ונחלשת, לא חלמה שהערב הספונטני הזה יהפוך למודל מבוקש בארץ וגם ברחבי העולם.

"אין לי קשר אישי לשואה ומעולם לא קראתי ספרי שואה מפני שנולדתי עם לקויות למידה, שלא מאפשרות לי לקרוא אף ספר, ולכן חיפשתי דרך להנגיש את הזיכרון גם לצברים בני צברים, שלא נחשפו בילדותם למספר שעל היד", סיפרה אלטשולר בשבוע שעבר, בערב "הזיכרון בסלון" שנערך כמדי שנה בביתו של הרב שי פירון, שהוא שותפה לדרך. "היא הבוס ואני הדוס", העיד על עצמו פירון, מייסד תנועת פנימה ושר החינוך לשעבר, שאמר בדברי הפתיחה: "השואה נוכחת בחיי ופגשה אותי בכמה הכרעות מהותיות שהפכו אותי לחבר במסדר סודי שנקרא 'ממלכת ההיפך'. כל מהות חיי היא להתנהל הפוך מההתנהגות האכזרית של הגרמנים ועוזריהם. לצד לאומיות מוצקה והצורך בצבא חזק, צומח הצורך במוסר, חמלה, סולידריות ואהבת כל אדם".

מרדכי צ'כנובר, בן 94, הפשיל את שרוול חולצתו וחשף את מספרו - 81434. "כשעליתי ארצה נדרתי שכף רגלי לעולם לא תדרוך באדמת פולין, אבל בגיל 70, כשפרשתי לגימלאות, התחלתי ללוות משלחות של בני נוער לפולין ומאז חזרתי אליה יותר ממאה פעמים". צמרמורת אחזה במאזינים כשהוא תיאר איך נעזר בשיניו כדי לעקור שיני זהב מגופותיהם של חבריו למחנה ברגן בלזן כדי לזכות בקליפות תפוחי אדמה. "אני לא יודע אם יהיה שלום בישראל, מתי ואיך", הכריז בקול רועד, "אבל אני יודע שיהודים כבר לא יישלחו לאושוויץ!".

למפגש עם צ'כנובר, שכתב את הספר "מרחוק כוכב מנצנץ", הוזמנו סופרים ואנשי רוח. שהרה בלאו ("יצר לב האדמה") יזמה לפני 19 שנה את טקס יום השואה האלטרנטיבי מפני שלדעתה "השואה מתקיימת בהוויה שלנו כל הזמן והנפח שלה רק גובר משנה לשנה. ירשנו את השואה מהורינו ומהורי הורינו, וגם אם היינו מעדיפים לוותר על ירושה שכזו לכל דור ודור ישנן שיטות הנצחה משלו. הזיכרון הוא לא בהכרח דרך יגון".

שי פירון (מימין) וניצול השואה מרדכי צ'כנובר (94) במפגש "זיכרון בסלון" | צילום: שאול גולן

יוכי ברנדס (שמקדישה את חמש השנים האחרונות לכתיבת "אדל", סיפורו של הבעל שם טוב) סיפרה שהיא מתמודדת עם השאלה איך לספר. "את ההיסטוריה שמענו מבני הדור הראשון והשני", הסבירה, "והתפקיד שמוטל עלינו הוא להחיות את המימד האנושי כמו ערבות הדדית. אנשים שרדו את המצבים הבלתי־אנושיים והקשים ביותר בזכות חבר שתמך ועזר ועודד. אלה התכונות שחסרות לנו בימינו".

הרב שרון שלום ("מסיני לאתיופיה") בעל דוקטורט בפילוסופיה יהודית, מרצה בכיר במכללת קרית אונו, סיפר שיוצאי אתיופיה מוצאים דמיון רב בינם לבין שורדי השואה. לדבריו, "ב־1973 הרב עובדיה יוסף פסק שיהודי אתיופיה הם יהודים, וכתוצאה מכך התקבל הרושם שהוא זה שהכשיר את יהדותנו, אבל אנחנו לא היהודים של הרב עובדיה, אלא יהודים של ההיסטוריה. זו התשובה שלי לכל אלה, שמדגישים את הקמת מדינת ישראל כנגזרת של השואה. ברור שהשואה הייתה קטליזטור להקמת המדינה, כשם שהפסיקה של הרב עובדיה היוותה זרז, אבל המכנה המשותף בינינו הוא החלום, שהוא יסוד חזק בקהילה האתיופית שחיה במשך 3,000 שנה את החלום של 'בשנה הבאה בירושלים''.

שלום סיפר על הקשר המשפחתי שלו לשואה ("סבתא של אשתי ניצולת אושוויץ") ועל עבודתו כרב של בית הכנסת האשכנזי "קדושי ישראל" בקרית גת. "מדי בוקר אני משכים לבית הכנסת לא רק על מנת להתפלל, אלא בעיקר על מנת לפגוש את ניצולי השואה שלי. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה היה מי ששאל את המתפללים 'איך תסתדרו עם רב שהוא יוצא אתיופיה?', ואחד מהם ענה 'אתה מחפש צבע או ידע?' דווקא הם, שעברו סבל, מסוגלים לראות את החיים ממקום רוחבי, ולא ממקום היררכי. אין למעלה ואין למטה, כולנו ביחד".

הרב שלום הביא עמו ארצה תפילין לבנים. "הגיוני, לא? תפילין לבנים על ראש שחור. בוקר אחד הגעתי לבית הכנסת וראיתי את שלמה ליבר, ניצול מחנה מאוטהאוזן, זורק את נרתיק התפילין שלו לגניזה. שאלתי אותו מה פשר מעשיו והוא השיב: 'אלה התפילין שליוו אותי בתקופת השואה, הם הצילו את חיי במידה רבה וכעת, כשאני זקן, כבר אינני זקוק להם'. שאלתי 'שלוימה, אני יכול לקחת את התפילין האלה?', ואני שומר אותם בדחילו ורחימו. פעם בחודש אני עורך שילוב. מניח את התפילין של סבי עם הרצועות של שלמה ליבר, שנפטר לפני שנתיים".

חיים באר ("נוצות") תיאר פגישה שלו עם איש מוסד, שהשתתף בחיסול "הקצב מריגה", שהרג במו ידיו 30 אלף יהודים ונמלט לברזיל. "ישבנו בבית קפה בתל־אביב בבוקר שבו התפרסמה בעמוד הראשון ב'ידיעות אחרונות' ידיעה גדולה על החוליה שחיסלה אותו. המלצרית שהגישה לנו את ספלי הקפה ראתה את העיתון, ידיה רעדו והקפה נשפך על מכנסינו. היא נבהלה מאוד וסיפרה שכל משפחתה הושמדה על ידי הקצב הזה. הרגענו אותה. כשדאגה לגורל המכנסיים שלנו, ענינו לה שכתמי הקפה האלה יהוו עבורנו את זיכרון השואה. לכן אני מפציר בכל אחד מעמיתי הסופרים לבחור אירוע אחד או איש אחד מתוך ששת המיליונים ולהעביר את סיפורו הלאה".

משנה לשנה מתמעטים ניצולי השואה, המסוגלים להתארח ב"זיכרון בסלון", ואת מקומם ממלאים בני הדור השני. המבנה הבסיסי של הערב הוא עדות חיה או מוקלטת, ביטוי יצירתי (בביתו של פירון התארח הזמר עידן חביב) וחלק שלישי של שיח פתוח בין האורחים על חשיבות הזיכרון בהווה ובחברה שלנו. השנה, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ייערכו ערבי "זיכרון בסלון" בהוסטלים של פגועי נפש, פנימיות, בתי־כלא, קהילות של מבקשי מקלט, ובמסגרות של נוער בסיכון, בעלי צרכים מיוחדים ודרי רחוב. המעוניינים לארח או להתארח בערב של "זיכרון בסלון" מוזמנים להירשם באתר: www.zikaronbasalon.com