שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    חדשות • 08.04.2018
    "לו היינו פועלים אחרת היו טילים על באר־שבע"
    נחום ברנע

    מעבר קרני, יום שישי.

     

    מעשר בבוקר נוסעים העזתים בכביש שיורד מסג'עיה למעבר קרני, שהיה פעם נקודת המפגש המרכזית בין כלכלת ישראל לכלכלת עזה. הם מתנחלים בין מגדל המים לחממות הגדולות, סמוך לגבול. לפניהם שתי גדרות. אחת מתוחה על קו הגבול. הכינוי הצבאי שלה הוא "הוברס". זוהי מערכת משוכללת, שמצוידת בכל העזרים האלקטרוניים. מערבה ממנה, בתוך השטח הריבוני של רצועת עזה, מתוחה גדר תלתלית, שמיועדת למנוע גישה לגדר הגבול. המרחק בין שתי הגדרות הוא 70 עד מאה מטר. זהו שדה הקרב, או, אם תתעקשו, שטח ההריגה.

     

    בימים רגילים, כלים וחיילים של צה"ל פועלים בשטח הזה, בהשלמה־מאונס של הצד העזתי. פלסטיני שנכנס לתוכו נחשב למי שמנסה לפרוץ את גדר הגבול לתוך שטח ישראל. ההנחיה בצה"ל היא להפעיל כלפיו את הוראות הפתיחה באש: קודם באוויר, אחר כך בגוף.

     

    הפלסטינים מנסים לגלגל צמיגים בוערים אל תוך השטח הזה, בתקווה שיבעירו את גדר הגבול. בינתיים הם עורכים ניסוי כלים. כל צמיג בוער מעלה ענן של עשן שחור. הרוח מערבית. היא סוחבת את העשן מעל מטע החוחובה הצעיר, עץ שמזרעיו מפיקים שמן למטרות קוסמטיקה. קוסמטיקה ועשן צמיגים לא הולכים יחד. משם נוסע עמוד העשן אל בתי קיבוץ נחל־עוז, והלאה, מזרחה, לכיוון סעד. העשן מצטלם טוב: זה מה שהוא יודע לעשות.

     

    צילום: דובר צה"ל
    צילום: דובר צה"ל

     

     

    הקרב הוא על הנרטיב, על התודעה. "אין כאן סיפור אחר", אמר לי למחרת אחד ממפקדי צה"ל. השאלה היא איך יצטייר היום הזה בעיני הישראלים, בעיני העזתים, בעיני הפלסטינים בגדה, בעיני דעת הקהל במדינות ערביות, בעיני ממשלות במערב. חמש חזיתות שונות, כל אחת והפוליטיקה שלה. ישראל לא יכולה לנצח בעימות כזה. היא יכולה רק לא להפסיד.

     

    עכשיו אסבך עוד קצת את התיאור המורכב הזה ואומר זאת: למרות שחמאס וישראל הם אויבים מושבעים, למרות שכל צד מבקש את נפשו של הצד השני, לשני הצדדים יש כאן, בקטע מסוים, אינטרס משותף. אני אסביר.

     

    בינתיים, בחורשת האקליפטוס בכניסה לנחל־עוז, אני פוגש שני מפקדים בצה"ל. "זה התחיל כיוזמה אזרחית, ברשתות החברתיות", אמר אחד. "חמאס קלט ורתם את היוזמה לכיוון שלו. הוא רוצה פעולת מחאה עממית אבל אלימה. המטרה שלו היא להעלות מחדש את עזה על סדר היום הערבי והבינלאומי. זכות השיבה היא רק פלטפורמה".

     

    אבל זאת, אמרתי, גם המטרה שלנו. האלוף פולי מרדכי נסע בחודש שעבר לקהיר, לוושינגטון (פעמיים) ולבריסל בניסיון לשכנע ממשלות ערביות ומערביות לפעול כדי למנוע קריסה של עזה. אם עזה תיפול, היא תיפול על סף דלתנו.

     

    "עזה במצוקה קשה", השיב אחד הקצינים. "חמאס במצוקה קשה. אין לו הישגים. הקטארים והאיראנים מעבירים קצת כסף אבל מעבר לזה הוא בבידוד מוחלט. מוחמד סנוואר, ראש החמאס בעזה, לא שואל אף אחד. את ההחלטות שלו הוא מקבל לבד. הוא הלך לכיוון מצרים ולפיוס עם אבו־מאזן. המהלך נכשל בגלל אבו־מאזן. מה נשאר לו לעשות? לפיוס עם הרשות הפלסטינית אין כמעט סיכוי. מערכה נוספת עם ישראל הוא איננו רוצה. הוא יודע שיחטוף בה מכה קשה ולא ישיג דבר. בלית ברירה התלבש על היוזמה למחאה אזרחית".

     

    מבחינתו, אמרתי, זה רעיון נכון.

     

    "כן", אמרו הקצינים, "אבל כשעשה את זה ביום שישי שעבר הוא פעל בשיטה שלו. באגפים של המפגינים היו חוליות חמושות, שרצו לפרוץ את הגדר כדי להבעיר אותה, לחטוף חיילים ואולי לפרוץ לאחד הקיבוצים. בתוך ההמון יש בודדים, אנשי נוחבה, יחידת העילית של חמאס, שמחביאים אקדחים, סכינים, חומרי חבלה מתחת לבגדים. הכוונה שלהם הייתה להפוך לכוח לוחם".

     

    נהרגו ביום השישי הראשון 19 או 20 פלסטינים, אמרתי.

     

    "שליש מההרוגים הם מחבלים חמושים", אמרו. "40 אחוז נוספים פעילי ארגונים, אחד מהם מ"פ בנוחבה. רוב האחרים זוהו כמסיתים מרכזיים. הראשון שנהרג היה חקלאי. טעות בזיהוי של טנק".

     

    ההוראות שירדו מהרמטכ"ל ברורות. חייל רשאי לירות בשלושה מצבים: אם הוא בסכנת חיים, אם הוא מזהה פגיעה בתשתית המדינה ואם הוא מזהה מסיתים מרכזיים. במקרה האחרון הוא חייב לקבל אישור ממפקד. כאמור, קודם הוא יורה באוויר ואחר כך בגוף.

     

    "נניח ש־400 איש היו פורצים מעבר לגדר הגבול", אמר אחד הקצינים. "אנחנו היינו חייבים לעצור אותם באש. היו להם 50 הרוגים לפחות. זה היה אירוע אסטרטגי. הם היו חייבים להגיב. אנחנו היינו חייבים להגיב. למעשה, בפעילות הכירורגית שלנו אנחנו מונעים מלחמה. אין מצבי ביניים בעזה. אם מתחילים שוב יש טילים על אשקלון ובאר־שבע וירושלים. אנשים לא מבינים את זה".

     

    ראיתי את ההמון שזורם לכיוון הגבול, אמרתי. היו בו גם נשים וילדים.

     

    "יש מי שבא כי מחלקים שם מים ואוכל", השיבו. "זה המצב בעזה. ויש תעריף: 3,000 דולר להרוג, 500 דולר לפצוע קשה, 300 לפצוע בינוני".

     

    חזרתי למטע החוחובה, מול מעבר קרני. השעה הייתה שתיים אחר הצהריים, שעת סיום התפילה במסגדים. סביב מגדל המים ההמון הגיע לכמה אלפים בודדים. עשן שחור עלה מעוד ארבע נקודות מצפון ומדרום. יללות האמבולנסים התערבו בצעקות ההמון ובהודעות האזהרה מהצד הישראלי. צמיג רדף צמיג. לשטח הגיע דדי שמחי, נציב הכבאות, עם יחידת העלית שלו, 36 לוחמי־אש שכינוי היחידה שלהם "להבה", אותו שם שבחרה אחת החבורות הכהניסטיות. הכבאים הביאו תותחי מים, שהופעלו נגד הצמיגים. הם הביאו גם ונטילטורים ענקיים, דוחפי־רוח.

     

    אל הגדרות הגיעו כעשרים אלף עזתים, מחצית מיום שישי הקודם. גם מספר ההרוגים ירד לחצי - תשעה בסך הכל. אבל המספרים לא משנים: מבחינת חמאס זה היה הישג. "הם משיגים באירועים האלה יותר ממה שהשיגו בעופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן", אמר לי אחד הקצינים.

     

    אחד מהתשעה היה העיתונאי יאסר מורתג'א שנהרג במהלך היום והלווייתו, אתמול בעזה, נערכה ברוב עם. מותו הוא הנזק הגדול ביותר למאבק הישראלי על הנרטיב במהלך סוף השבוע. שאלתי גורם מוסמך בצה"ל איך קרה שאדם שלובש אפוד שעליו כתובPRESS נורה ונהרג. התשובה הייתה: "אנחנו בודקים. אין הוראה בצה"ל לירות בעיתונאים".

     

    אבל הסיפור הזה הוא לא משחק סכום אפס. ההישג של צה"ל בשני ימי העימות לא מבוטל: הוא לא איפשר פריצה של הגדר, לא הידרדר לעימות כולל ולא הפר את שלוות החג ביישובים. "לא היה צבע אדום אף פעם אחת במהלך החג", אמר לי אחד הקצינים. בהישג הזה, אמרתי, יש חלק נכבד לחמאס. לא כדאי לו לשגר קסאמים אז הוא לא משגר. הימים האלה מוכיחים שכאשר הוא רוצה יש לו שליטה מלאה בשטח.

     

    הכישלון של צה"ל נמצא בחזית אחרת – בשכנוע הדרג המדיני לעשות משהו חיובי כדי למנוע את קריסתה של עזה. מסמכים צבאיים מעלים רעיונות שונים, ביניהם העברה של השלטון בעזה מהחמאס לרשות הפלסטינית או לקונסורציום של מדינות הליגה הערבית. המסמכים מדברים על השקעות בעזה, כולל השקעות של ממשלת ישראל, בשיקום התשתיות האזרחיות, המים, הביוב, החשמל ועוד. עזה יכולה לאיים עלינו בדרכים שטרם נודעו. למשל, במגיפה שתתפשט לישראל. או אולי בדגל לבן שיונף יום אחד על כל בתי עזה. מה נעשה אז?