ביישוב הקהילתי צורן, לא רחוק מנתניה, הולכת ומתפתחת קריירה מבטיחה לצעירים, ועוד כזו שמאפשרת לסיים את יום העבודה לפני השעה שמונה בבוקר. למקצוע החדש הזה, שמן הסתם יהפוך לפופולרי מאוד בשנים הקרובות, קוראים "בייביסיטר פקקים".
"הבייביסיטר מגיע בשש בבוקר, מעיר את הילדים, מכין להם סנדוויצ'ים ומפזר אותם במוסדות החינוך. בזמן הזה אנחנו, ההורים, עומדים בפקק", מסביר אבי בראון סלמן, תושב צורן. "הסיבה היא שהיישוב שלנו נמצא תחת מצור. כדי לצאת ממנו בבוקר אנחנו צריכים לעמוד 45 דקות בכביש, וזה רק כדי להגיע לכביש 4, שם אנחנו מצטרפים לפקקים של שאר המדינה".
כעשרת־אלפים איש גרים ביישוב הפסטורלי צורן במזרח השרון, שהוקם ב־1992 במטרה להעניק לתושביו איכות חיים בפריפריה הקרובה. אלא ששנים אחר כך, איכות החיים הזו הצטמצמה לחלל הצר של הרכב הפרטי. "זה עובר את גבול הסביר", מתלונן בראון סלמן, שמבלה לפחות ארבע שעות בכל יום על הכביש.
בחודשים האחרונים יצאו תושבי צורן והסביבה לשורת הפגנות, במטרה להביא לפתרון בעיית התחבורה באזורם. סביר להניח שאם דבר לא ישתנה, בקרוב גם אתם תצטרפו אליהם. כשבאיילון צפון קצב הנסיעה הממוצע בשעות העומס הוא 12 קמ"ש, ואת חמשת הקילומטרים הקצרים שבין צומת ירקון למורשה גומעים ביותר מחצי שעה (רק לשם השוואה, באולימפיאדה רצים את המרחק הזה בפחות מ־13 דקות), ברור כי הפקקים הפכו למכת מדינה. עכשיו דמיינו את הפקק שבו אתם עומדים בדרך לעבודה – ותכפילו בשניים.
לחזק את הפריפריה
הפקקים המתארכים הם רק סימפטום אחד לצפיפות ההולכת וגוברת במרכז ישראל, ממש כמו הנסיקה במחירי הדיור. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2048 יתגוררו בישראל כ־17 מיליון איש, בדיוק פי שניים מהיום. כבר היום ישראל היא אחת מ־30 המדינות הדחוסות בעולם, וזה מבלי לספור מיליוני פלסטינים החיים איתנו בין הים לנהר. בהנחה שלא נכבוש שטחים נוספים בעתיד הקרוב, ובתקווה שאסונות טבע או פצצות אטום לא ישמידו חלק ניכר מהאוכלוסייה כאן, הרי שביום הולדתנו המאה נחיה בצפיפות מחרידה של 800 נפש לקמ"ר. באזור המרכז, המספר יהיה גבוה הרבה יותר.
השאלה הגדולה היא מה אפשר לעשות לקראת חגיגות העצמאות של 2048, פרט מלהתחיל ולחפש כבר עכשיו מקום פנוי להניח בו את המנגל. בתנועת "אור לישוב ולפיתוח הנגב והגליל" לא המתינו לצונאמי האנושי שעומד לשטוף את המדינה, והחליטו להתכונן לעתיד כבר עכשיו. "היום אנחנו כותבים את 'אלטנוילנד', הפרק הבא", מכריז מנכ"ל התנועה, רוני פלמר.
התנועה הוקמה על ידי ארבעה חברי ילדות מפתח־תקווה שהביטו מסביבם וראו עתיד קודר, הרבה לפני שצמד המילים "משבר" ו"דיור" הולחמו זו לזו. מאז נוסדה ב־2002 הקימה שמונה יישובים חדשים בפריפריה וחיזקה עוד עשרות יישובים כפריים ועיירות פיתוח בעזרת אוכלוסייה חדשה, צעירה וחזקה. "התזה שלנו היא שהתיישבות גוררת אחריה כלכלה, תרבות ומסחר. הרעיון שלנו היה להביא את האנשים, ואחריהם יגיעו השאר", אומר פלמר. אבל לפני שנתיים הסתכלו בתנועת אור לצדדים וגילו שבעוד הם הולכים לפריפריה, רוב מדינת ישראל נוהרת למרכז. "הבנו שאנחנו בבעיה", אומר פלמר.
הניתוחים שביצעו לאחרונה בתנועה חוזים עתיד קודר. על פיהם עד 2048 ערים צנועות כמו רחובות, רמלה וחדרה יבלעו את היישובים בסביבתן ויהפכו למפלצות של מיליוני אנשים. כך למשל בנפת פתח־תקווה, שבה גרים היום 700 אלף איש, יחיו ב־2048 1.6 מיליון, ובהצלחה לנוסעים במחלף גהה. גם נפות רמלה, רחובות והשרון יכפילו את אוכלוסייתן. לא במקרה, כל הערים הללו נמצאות במרכז: אם המגמה הנוכחית תימשך, ב־2048 יתגוררו 13 מיליון ישראלים בין נצרת לקריית־גת, בעוד שכ־4 מיליון בלבד צפויים להתגורר בנגב ובגליל. במילים אחרות, 75 אחוזים מהאוכלוסייה תתגורר על 25 אחוזים מהשטח.
אם זה לא מספיק, כל המיליונים הללו צפויים גם לעבוד באותו מקום. על פי תנועת אור, ב־2048 כמחצית ממקומות העבודה בישראל ימוקמו בגוש דן והמרכז, בדומה להיום. "זו תהיה מדינה שתלויה במרכז כלכלי אחד, תלות שתיצור פערים ואובדן כולל באיכות החיים של כולנו", משוכנע פלמר. אל הפריפריה יידחקו לדבריו אוכלוסיות שגם כך אינן נמצאות במעמד סוציו־אקונומי גבוה, ותתפתח תת־מדינה שבה יש רוב מובהק לערבים וחרדים, ושבה רמת ההכנסה הממוצעת נמוכה לאין שעור מהמרכז. "במרכז תהיה מדינה מפותחת אבל צפופה מאוד, ובשני הקצוות תהיה מדינת עולם שלישי", הוא מזהיר.
הפתרון של תנועת אור, הפרק החדש ב"אלטנוילנד" שלהם, הוא המשך האג'נדה הנוכחית – פיזור האוכלוסייה מהמרכז לנגב ולגליל, אבל הפעם במספרים גדולים. תחת הכותרת "ישראל 2048" פירסמה התנועה לאחרונה תוכנית שתמנע את פיצוץ האוכלוסין במרכז ואת חלוקתה של ישראל בפועל לשתי ישויות נפרדות. מטרתה להפוך את הנגב והגליל למנועי צמיחה כלכליים שימשכו אליהם אוכלוסייה חזקה. על פי החזון הזה, הנגב בשנת המאה למדינה יהווה בית ל־3.5 מיליון אנשים, והגליל בית ל־4.5 מיליון אנשים.
במדינה הזו נוכל לעצור בדיסנילנד של דימונה, עיר בת 200 אלף תושבים (צפי על פי המגמות היום: 70 אלף תושבים בלבד), בדרך לריביירה הבינלאומית באילת. לפני כן נחלוף בכביש המהיר על פני מרכז ההיי־טק הבדואי של רהט־תל שבע־חורה, והעצירה הבאה בדרך דרומה תהיה עיר העתיד שתוקם בנגב, לא רחוק ממצפה רמון, ואשר תתבסס על תעשיית חלל.
מחפשים איכות חיים
אל מול החזון הבן־גוריוני של פלמר ותנועת אור, על פיו הנגב עוד יהיה פורח, ניצבים גם רעיונות אחרים. "אנחנו צריכים להפוך את כל מדינת ישראל למרכז", אומר פרופ' דוד פסיג, חוקר עתידים באוניברסיטת בר אילן. "אני מדבר על מדינת־עיר".
בעיני רוחו של פסיג, ב־2048 תהפוך מרביתה של ישראל למעין הונג־קונג, סינגפור או מנהטן: מרכז עירוני גדול וצפוף, יער של גורדי שחקים, שהתנועה בו מבוססת על תחבורה ציבורית מפותחת המתנהלת ברובה מתחת לפני הקרקע. "צפיפות זה דבר טוב", הוא מפתיע. "ככל שיש יותר צפיפות רמת התעסוקה יותר גבוהה. אם נשכיל להפוך את ישראל למדינת־עיר חכמה, בעזרת טכנולוגיות חדשות והבנה יותר טובה של דרכי התחבורה, זו תהיה מדינת־עיר לתפארת".
אבל גם אם במדינת־עיר שתוקם על חורבות גוש דן תהיה תעסוקה לכולם, כיצד נוכל לאכלס את כל מיליוני הישראלים בסביבה כה דחוסה וצפופה? "עד 2048 יבנו יותר מ־1.2 מיליון יחידות דיור חדשות בישראל, צמיחה של כ־50 אחוז לעומת היום במספר הדירות. זה פסיכי", אומר רוני דניאל, המנהל המקצועי של המועצה הישראלית לבנייה ירוקה. "כל מדינת ישראל תרגיש כמו יום שישי בסניף של רמי לוי. צריך לדעת איך לתת לכל האנשים האלה איכות חיים".
לשם כך יזמה המועצה בשיתוף המשרד לאיכות הסביבה את תחרות "ישראל 2048", במטרה לעודד אנשי מקצוע ממגוון של תחומים למצוא פתרונות למרחב הבנוי בישראל בשנת המאה להיווסדה, תוך חשיבה מחוץ לקופסה. חלק מהפתרונות הללו מתייחסים לשינוי דרמטי בצורה שבה אנו תופסים את סביבת המגורים האינטימית ביותר שלנו.
לדברי הילה ביניש, מנכ"לית המועצה הישראלית לבנייה ירוקה, ככל שהערים תהפוכנה לצפופות יותר לא תהיה ברירה אלא לפתח את מושג השיתופיות, ולהרחיב אותו גם לחדרי הבית עצמו. "הדירות עצמן יהיו קטנות יותר, והחללים המשותפים יגדלו", אומרת ביניש. "אם למשל העולם הופך להיות אינטרנטי וכמעט כל דבר אפשר לעשות מרחוק, יכול להיות שבעתיד בכל בניין יהיה מתחם עבודה קטן עבור הדיירים, מה שיחסוך להם גם נסיעה למשרד. בערב, אם נרצה לארח, נוכל להזמין במערכת הממוחשבת את אחד הסלונים בקומת האירוח, שיכלול גם מטבח ואולי אפילו שירותי הסעדה. את הירקות לסלט, אגב, נוכל לקטוף מגינת הירק שתצמח על גג הבניין, כחלק מההתפתחות של החקלאות העירונית בעתיד".
מי צריך רכב?
כחלק מהניסיון הממשלתי לפתרון מצוקת הדיור במרכז, הוסבו בשנים האחרונות עוד ועוד שטחים חקלאיים לגידולים מסוג חדש: מגדלים. מי שהסתובב לאחרונה בישראל הבחין בודאי שהבון־טון התכנוני של שנות האלפיים הוא שכונות המגדלים, שצמחו בשולי הערים כפטריות אחרי הגשם. השכונות הללו נבנו על פי תקני תכנון מחמירים, ששמו לנגד עיניהם את הצורך למנוע צפיפות ופקקים: המגדלים מוצבים במרחק רב יחסית זה מזה, הכבישים ביניהם רחבים והמרחקים בין הצמתים גדולים, בכדי לאפשר את זרימת התנועה.
אלא שמומחים טוענים שבנייה מסוג זה משיגה בדיוק את ההפך ממטרתה. לדברי האדריכל דרור גרשון, מנכ"ל "מרחב – התנועה לעירוניות בישראל", מחקרים שנעשו לאחרונה הראו שלמרות הבנייה לגובה, שכונות המגדלים דלילות בפיזור אוכלוסייה ויוצרות חוסר ניצול של הקרקע.
אלא שהצרה הכי גדולה בשכונות הללו, קשורה בבעיית הפקקים. "אלה שכונות שמכריחות את הדיירים להשתמש בשני רכבים בשביל לנהל משק בית נורמטיבי", מסביר ד"ר יואב לרמן, שותף בחברת "פלאנט תכנון עירוני". "שכונות שבהן הכניסה הראשית לבניין היא החניון, ואם אין לך כלב, סביר להניח שלעולם לא תלך בהן ברגל ברחוב".
הפתרון הוא שב־2048, יותר ויותר אנשים יגורו בשכונות שבהן הרכב הוא לא פריט חובה. כיצד עושים זאת? "אנחנו צריכים לגדול פנימה, לא החוצה", אומר גרשון.
שכונות העתיד, אם כן, הן שכונות צפופות הרבה יותר, שחוזרות למרקם העירוני הישן ומספקות לתושבים את כל צורכיהם – מתעסוקה וקניות ועד תרבות ופנאי – במרחק הליכה. כמו שכונת פלורנטין, למשל. "פלורנטין היא שכונה צפופה, שלא עומדת בשום תקן תכנון נוכחי", אומר לרמן. "ובכל זאת היא מבוקשת ודירה ישנה וקטנה בה עולה פי ארבעה מדירת ארבעה חדרים חדשה בראש־העין. למה? כי אנשים יכולים לחיות בה בלי להשתמש ברכב לכל דבר. הבעיה היא שהמערכת הנוכחית לא יודעת לאשר בנייה בסגנון הזה היום, וזה משהו שצריך לשנות בקרוב. אחרת, העסק כאן יחריף".
