ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    עמוס גלעד | צילום: אביגיל עוזי
    24 שעות • 08.04.2018
    מלחמה ושלום
    מפת האיומים והתקוות: כך תשרוד מדינת ישראל במזרח התיכון ב־2048
    איתי אילנאי

    לא משנה אם יהיה זה ביטקוין, שקל, דולר או דינר — ב־2048 הכסף יחצה את גבולותיה של ישראל בקלות, כמו ציפורים נודדות. שיתופי פעולה כלכליים, פרויקטים אדירים של תשתיות ומעבר חופשי של כוח עבודה, מים ואנרגיה הם שיגדירו את התנהלותה של מדינת היהודים במזרח התיכון. תקראו לזה איך שתרצו: שלום כלכלי, מזרח תיכון חדש, חלומות באספמיה. כך רואה פרופ' שלמה חסון את 2048.

     

    לחזון הוורוד של חסון צריך להתייחס ברצינות. בשש השנים האחרונות הוא עומד בראש מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית, שהוקם במטרה לבחון את שאלות היסוד של מדינת ישראל ולהעניק להן פתרונות ארוכי טווח. אחת השאלות המרכזיות היא כמובן השתלבותה של ישראל במרחב, וחלק מהותי מכך קשור במערכת היחסים בין ישראל לשכניה הקרובים ביותר, הפלסטינים.

     

    הנתונים לגבי מספר הפלסטינים החיים בשטחים אינם חד־משמעיים, אך כבר היום ניתן להעריך שקיים שוויון בין מספר היהודים למוסלמים המתגוררים בין הירדן לים. ב־2048 מספרם היחסי של המוסלמים יגדל, ונמצא עצמנו במצב של 55% לעומת 45%. איך תתמודד ישראל עם המצב הזה? לדברי חסון הפתרון חייב להיות כלכלי, לא פוליטי.

     

    "המרחב בין הנהר לים מאוד קטן, ובכל חלוקה שלא תהיה, אם נגיע להסדר ואם לאו, בעתיד נהיה במצב של תלות הדדית והסתמכות של הפלסטינים על המערכת הישראלית", מסביר חסון. "כל השנים חשבנו איך עושים הסדר פוליטי, שבעקבותיו יגיע שיתוף הפעולה הכלכלי, אבל לדעתי זה יעבוד הפוך. שוקי עבודה, תשתיות מים, אנרגיה, גז וחשמל, מערכות התחבורה - אלה הדברים שיקבעו יותר מהפוליטיקה את מערכת היחסים בינינו לבין השכנים הפלסטינים".

     

    בעיני חסון, שיתוף פעולה כלכלי הוא גם המפתח שיפתח את שעריה של ישראל לשאר שכנותיה. "אחרי 70 שנה שבהן היינו מוקפים בגדרות ברזל, בעתיד ישראל תחזור לתפקיד המסורתי שלה, כארץ מעבר".

     

    הרעיון של ישראל כארץ מעבר הוא הכל פרט לחדש. במפת בינטינג, שצוירה ב־1581 בידי כומר גרמני, ממוקמת ישראל במרכז העולם, בנקודת השקה בין אפריקה, אסיה ואירופה. "אנחנו יושבים במקום סופר־אסטרטגי", אומר ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל. "אבל מאז שמדינת ישראל קמה היא הייתה חסומה מהיכולת לממש את הפוטנציאל הזה. הרעיון הוא שעד 2048 נחתור למצב שבו אנחנו משחררים את החסימות".

     

    שחרור החסימות, אומר עציון, יגיע דווקא מתוך המצב המשברי אליו נקלע המזרח התיכון בשנים האחרונות. "התמצית של המשבר היא שהמשולש של אנרגיה־מים־מזון לא מתכנס. במצרים למשל, יחיו ב־2048 150 מיליון איש, וכבר היום הממשלה לא מסוגלת להאכיל את האזרחים שלה וחיה על נדבות. העתיד של המדינות הללו אינו בר־קיימא". עציון רואה את ישראל 2048 כמדינה המבקשת לנצל את יתרונותיה היחסיים בתחום הטכנולוגיה, המזון והאנרגיה, בכדי לרכוש לה ידידם בסביבה, כאלה שזקוקים לה כמו מים להולך במדבר, תרתי משמע. סעודיה, למשל. "הממלכה הסעודית הכריזה לאחרונה על הקמת עיר חדשה לחוף הים האדום, לא רחוק מישראל. זו ההזדמנות שלנו לתקוע יתר בסעודיה".

     

    לדברי פרופ' עוזי רבי, ראש מרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב, היחסים של מדינת ישראל עם סביבתה יושתתו על שילוב של יתרונות כלכליים והרתעה צבאית. "יהיה עדיף לשתף פעולה עם ישראל מאשר להילחם בה", הוא מנסח זאת. "המזרח התיכון ילמד לקבל אותנו לאו דווקא מתוך נכונות ואהבה, אלא מתוך מציאויות הכוח". אחת הדרכים לרכוש ידידות בסביבה, אומר רבי, היא על בסיס תפיסת "האויב של האויב שלי הוא ידידי". "אנחנו רואים ניצנים של זה עם סעודיה ומדינות המפרץ. תמיד תהיה לנו איזו איראן בסביבה".

     

    איראן היא גם המדינה שמטרידה יותר מכל את תא"ל (במיל') עמוס גלעד, לשעבר ראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון והיום ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי ויו"ר כנס הרצליה. "המעצב מספר אחת של עתיד המזרח התיכון הוא הנחישות של איראן להפוך למעצמה גרעינית. אם זה יקרה זאת תהיה מציאות קשה מאוד", הוא אומר.

     

    המעצב השני של העתיד הישראלי הוא הדמוגרפיה. "בהיעדר פתרון מדיני בעתיד הנראה לעין, אנחנו נכנסים למציאות של מדינה אחת לשני עמים, בצירוף בעיות כלכליות וחברתיות שילכו ויחמירו. אוכלוסייה שהולכת וגדלה, עם תשתית כלכלית ירודה, הן בוודאי לא שילוב טוב".

     

    כדי לשמר את כוחה, גלעד מאמין שעל ישראל לשמר את הפער הטכנולוגי ממדינות ערב, לטפח את מערכת היחסים הטובה שהיא מנהלת עם חלק מהשחקנים במזרח התיכון, ולדאוג שלא לאבד את הברית היציבה שלה עם אמריקה. "הנכס האסטרטגי המרכזי של ישראל עד היום היה שהיא נתמכה בידי שתי המפלגות בארה"ב, הדמוקרטים והרפובליקנים. בשנים האחרונות אנחנו מתרחקים יותר ויותר מהמפלגה הדמוקרטית וגם ממגזרים רחבים ביהדות ארה"ב. אני רואה בזה סכנה אסטרטגית".