{ }
שלישי 19 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור: רות גוילי
    24 שעות • 08.04.2018
    שבט, אחים
    חילונים, חרדים, דתיים־לאומיים וערבים: לפי התחזית הדמוגרפית בשנת 2048 יחיו בישראל 17 מיליון איש, שיתחלקו שווה בשווה בין ארבעת השבטים השונים. האם זה ייגמר במלחמת אחים?
    איתי אילנאי | איור: רות גוילי

    השנה היא 2048, ובמדינת ישראל שקט ודממה. מכל מיליוני האנשים שחיו בה עד לא מזמן, עזבו כמעט כולם, מיואשים.

     

    מאחור נותר רק קומץ משוגעים, אחרוני גיבורי התהילה: המתנחלת האחרונה בישראל מפזרת מוקשים לכל עבר, כדי שחס וחלילה מישהו אחר לא יוכל להתיישב במקומה בארץ הקודש; השמאלני האחרון משוכנע עדיין שניתן לפתור הכל במשא ומתן, רק שאין לו עם מי להגיע להסכמות; החרדי האחרון נאחז בקרנות המזבח, מאמין שהמשיח אוטוטו מגיע; והעיתונאית האחרונה מסרבת לעלות על המטוס, מחשש שתפספס את הסקופ של חייה. הבעיה היא שאין מה לסקר ושאף אחד לא מקשיב. זהו, זה נגמר.

     

    צילום: שאטרסטוק
    צילום: שאטרסטוק

     

    תרחיש האימה הזה הוצג לקהל הרחב באירוע שהתרחש ברמת־השרון. מקורות ששהו במקום מדווחים שלא התעוררה בהלה, ושהתגובה הכללית הייתה מחיאות כפיים סוערות ופיזור מסודר לרכבים. זה מה שאנשים בדרך כלל עושים אחרי שהם צופים במחזמר.

     

    "ישראל 2048" היא סאטירה מוזיקלית שהעלו תלמידי בית הספר למוזיקה "רימון" בקיץ האחרון, במסגרת פרויקט סוף שנה. את ההפקה ביים אוהד חיטמן, שבסך הכל ביקש לבטא את מה שהוא מרגיש כלפי העתיד. "אנחנו על מסלול התנגשות", הוא אומר השבוע. "אני מאוד אוהב את המדינה, מרגיש מאוד מחויב לה, אבל אני לא בטוח שאני מאחל לילדים שלי לחיות בארץ הזו. בטח לא ב־2048".

     

    קראו עוד: מלחמה ושלום | איתי אילנאי

     

    שסעים עכשיו, אפוקליפסה אחר כך — זה מה שחיטמן רואה בעיני רוחו. מלחמת תרבות שבה הקבוצות השונות בחברה הישראלית נלחמות זו בזו עד חורמה, ולא בא לציון גואל. "אני מאוד חושש ממה שקורה פה, יש כאן אווירה מפחידה", אומר חיטמן, ליברל בהשקפותיו שגר בתל־אביב עם בן זוגו. "מאז שהילדים שלנו נולדו, אני לא מוכן יותר להשפיל את הראש ולתת לאחרים לדרוך עליי".

     

    לעומת נבואת הזעם הזו, ח"כ יהודה גליק דווקא רגוע. אולי זה מפני שהוא חבר במפלגת השלטון, אולי בשל אמונתו היוקדת בתקומת בית המקדש השלישי, ואולי בגלל שעל פי הגדרתו שלו הוא פשוט "אופטימי עד כדי אובססיביות". "יהיה נהדר", מחייך גליק. "אנחנו הולכים לכיוון טוב, של מדינה משגשגת ושל שיתוף פעולה בין הקבוצות השונות בחברה. ככל שיחלפו השנים ההבדלים בינינו ייטשטשו, נהיה פחות שבטיים ויותר ישראליים. ובכלל, אני מאמין שאם נחשוב טוב יהיה טוב". אשרי המאמין.

     

    צילום: שאטרסטוק
    צילום: שאטרסטוק

     

    מדורת השבט כבתה

     

    אז מה יעלה בגורל הישראלים בשנת ה־100 להקמת המדינה? האם נצליח להתגבר על המחלוקות ולהתאחד, או שמא נתבצר ונעמיק את השסעים המפרידים בינינו מאז 1948? האם אנחנו בדרך למדינת הלכה, מדינת כל אזרחיה, או מלחמת אחים? ובקיצור, האם תהיה כאן אפוקליפסה כפי שחושש חיטמן, או אוטופיה כפי שחוזה גליק?

     

     

    מה שאפשר לקבוע כבר היום ללא צל של ספק הוא שפניה של החברה הישראלית ב־2048 יהיו שונים לגמרי מאלו של 2018. הנשיא ראובן (רובי) ריבלין היה הראשון שזיהה זאת. בדברים שנשא כבר ביוני 2015 בכנס הרצליה, וזכו לכינוי "נאום השבטים", טען ריבלין שהחברה הישראלית משנה את הרכבה, ושאין לנו ברירה אלא לחיות בשלום עם זה.

     

    "החברה הישראלית הייתה בנויה מרוב ממלכתי ציוני גדול, שלצידו שלושה מיעוטים: דתי־לאומי, ערבי וחרדי. התמונה הזאת אולי קפאה בראשו של רוב הציבור הישראלי, של התקשורת ושל המערכת הפוליטית, אבל המציאות בינתיים השתנתה בתכלית", ניתח ריבלין. "התהליכים הדמוגרפיים יצרו 'סדר ישראלי חדש'".

     

    התהליכים הדמוגרפיים הללו יחריפו בשנים הקרובות, ויגדירו את הדרמה החדשה של החברה בישראל. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב־2048 יחיו בישראל 17 מיליון איש, בדיוק פי שניים מהיום(!). "הגידול הגבוה ביותר מגיע מהאוכלוסייה החרדית", מסביר הדמוגרף ד"ר אחמד חליחל מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומוסיף כי הגידול בחברה הערבית דווקא יתמתן. "היום הפריון לאישה ערבייה הוא שלושה ילדים בממוצע, פחות מאשר בקרב נשים יהודיות".

     

    התמונה המסתמנת בשנת המאה להיווסדה של ישראל, אם כן, היא כזו: 56% בלבד מהישראלים יהיו חילונים, מסורתיים או דתיים (בניגוד ל־68% היום); כרבע מכלל האוכלוסייה תהיה חרדית, 4.25 מיליון איש (בהשוואה ל־11.5% היום); ו־21% יהיו ערבים (זהה להיום). במילים אחרות, ארבעת השבטים עליהם דיבר ריבלין יתחלקו פחות או יותר באופן שווה. ההגמוניה החילונית, הממלכתית והציונית שהורגלנו בה תהיה היסטוריה. "אם נרצה ואם לאו, 'מבנה הבעלות' על החברה הישראלית ומדינת ישראל משתנה לנגד עינינו", ניסח זאת הנשיא.

     

    צילום: שאטרסטוק
    צילום: שאטרסטוק

     

     

    לא רק הדמוגרפיה תשנה את פני החברה, אלא גם הטכנולוגיה. "אם בעבר הייתה לנו 'מדורת שבט', היום אנשים כבר לא מתקבצים סביב מקור מידע אחד", מסביר יותם רוזנר, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "כל אחד מאיתנו מבלה יותר ויותר שעות בבועה האישית שלו, בפיד של הפייסבוק או האינסטגרם, וכתוצאה מזה התודעה הלאומית עצמה מתכרסמת".

     

    דמיינו אם כן עולם שכולו טוקבקים ופוסטים, ותבינו כיצד מתפתחת תפיסה של "אנחנו והם", כיצד מחריפים המתחים השבטיים ונשחק הבסיס שעליו נבנית הזהות המשותפת הלאומית. לדברי רוזנר, השינוי הזה מאיים אפילו על הקונצנזוס הרחב ביותר בישראל — צה"ל. "ראינו רק לאחרונה את משבר גיוס החרדים שאיים לפרק את הממשלה", הוא אומר. "ככל שתפיסת הישראליות תשתנה, יש אפשרות שמגזרים נוספים יחליטו שכל עוד הצבא לא מתאים לאופן שבו הם תופסים את הישראליות, הם לא ייטלו בו חלק".

     

    "אנחנו בתהליך שבדרך כלל מוביל להתנגשות אזרחית. אני צופה מלחמת אזרחים אם זה ימשיך", מזהיר פרופ' דוד פסיג, חוקר עתידים באוניברסיטת בר־אילן שספרו "2048" יצא לאור כבר לפני שמונה שנים. "לא בטוח שתפרוץ מלחמה של ממש, אבל בהחלט יכול להיות שיהיו הרוגים בהפגנה או בהתנגשויות בין הקבוצות השונות".

     

    לדברי פסיג המתחים השבטיים יגיעו בקרוב לכדי פקיעה לא רק בגלל דמוגרפיה וטכנולוגיה אלא בעיקר מפני שמדינת ישראל הגיעה לנקודה שבה היא צריכה להגדיר עצמה מחדש, תהליך שבדרך כלל גורר אחריו כאוס חברתי. "עד עכשיו הגדרנו את עצמנו כמדינה ליהודים שרוצים לעשות עלייה, בעיקר כדי שהגורל שלהם לא ימשיך להיות איום כפי שהיה במשך אלפי שנים. היום, כשהמטרה הזו הושגה ברובה, אנחנו צריכים להגדיר את התכלית העתידית של קיום המדינה, לא את המניע להקמתה".

     

     

    מוקד ההתנגשות, צופה פסיג, יהיה במפגש בין שתי קבוצות בעלות תפיסות מנוגדות של יהדות ושל מדינה יהודית. "קבוצה אחת רואה ביהדות דת, וטוענת שבלי להיעשות מדינת הלכה אין משמעות לקיום של מדינה יהודית; השנייה רואה ביהדות לאום, ומאמינה שאנחנו צריכים לפתח את הלאום הישראלי כבסיס משותף לכל האזרחים במדינה, ללא קשר לדת. מבחינתה אין סיבה למשל שלא יחיו כאן גם אנשים מדרפור, כל עוד הם משתלבים בלאום הישראלי".

     

    צילום: שאטרסטוק
    צילום: שאטרסטוק

     

    "חתולים לא בוחרים לכנסת"

     

    המאזן הדמוגרפי של 2048 עלול להדאיג בעיקר קבוצה אחת באוכלוסייה — החילונים. על פי המסתמן הם אלה שיאבדו את מרבית כוחם, ויש מי שכבר עכשיו מציע להם לארוז מזוודות. "אני מאמין בקריסה, ואחריה בבריחה גדולה", אומר פרופ' אמריטוס ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה, המתמחה בדמוגרפיה בהקשריה הפוליטיים והאסטרטגיים. "המגמה היא שהחרדים יחברו לדתיים הלאומיים, ושניהם ביחד לא ירשו לי לנסוע בשבת או לאכול סושי עם שרימפס. הצאצאים שלי ילכו מפה, כי הם לא יסכימו לגור במדינה ימי־ביניימית".

     

    סופר תולה את ההערכה שלו בדמוגרפיה. "כלבים וחתולים לא בוחרים לכנסת, ותל־אביב מלאה בכלבים ובחתולים ופחות בילדים", הוא מסביר. אם מפרשים את הדברים של סופר, ייתכן שאהוד ברק היה ראש הממשלה האחרון שזכה בבחירות כראש מפלגה מהצד השמאלי של המפה. "השמאל הליברלי לא רק ייעלם, הוא כבר נעלם. כרגע אישה חרדית יולדת בממוצע 7 ילדים, אישה דתייה 4.5, וחילונית 2.25. החרדים והדתיים־הלאומיים ינצחו במשחק הפוליטי, והם יכתיבו את ההישארות או הבריחה של הילדים והנכדים שלי מכאן".

     

    "החרדים של 2048 לא יהיו אותם החרדים", משוכנע מנגד פרופ' עמירם גונן, ראש המרכז לחקר החברה החרדית במכון ירושלים לחקר מדיניות. "אני חי בתוכם ואני רואה שהם עוברים תהליך עמוק של ישראליזציה. ב־2048 כמעט כל החרדים ידברו רק עברית, יזדהו עם המדינה, רובם יעבדו, ויהיה רק קומץ של לומדי תורה שיעסוק בזה יום־יום. בעצם נחזור למצב הטבעי של החברה היהודית לפני קום המדינה".

     

    כבר לפני שלוש שנים ציין ד"ר ראובן גל, פסיכולוג וחוקר בכיר במוסד שמואל נאמן, כי הציבור החרדי נמצא בעיצומו של "מהפך, אם לא מהפכה של ממש". במחקר שערך תחת הכותרת "חרדים בחברה הישראלית" טען גל כי המהפכה מתבטאת במספר הסטודנטים החרדים הלומדים באוניברסיטאות ובמכללות, במספר המתגייסים לצה"ל ולשירות אזרחי ובשיעורי התעסוקה של גברים ונשים מתוך המגזר, בהם רבים המשתלבים בתעשיית ההיי־טק, בין היתר כמהנדסים וכמתכנתים.

     

    ייתכן שהחשיפה הבלתי נמנעת לטכנולוגיה אחראית גם לחלק מהשינויים בהלך הרוח בחברה החרדית בתקופה האחרונה, בין היתר בכל הקשור ליחסה למדינת ישראל. "השינוי העיקרי הוא בהתרחבות חסרת תקדים של בעלי דעות בציבור החרדי הרואים בהשתלבות בחברה הישראלית — תוך שימור זהותם החרדית — הכרח בל יגונה", כותב גל.

     

    פרופ' גונן מבין את החרדה של "הקבוצה שמנהלת את המדינה כבר הרבה שנים — יהודים, חילונים, משכילים, רובם אשכנזים" - מפני העתיד, אך לדבריו טוב יעשו כל אלה אם יפעלו להכנסת החרדים תחת כנפי הישראליות, במקום לפחד מהם ולדחוק אותם החוצה. לדבריו, אם נשכיל לעשות זאת, ב־2048 השבטים הישראלים יהיו כמעט זהים מבחינה חברתית, גם אם שונים מבחינה תרבותית. "זה יהיה די נחמד", הוא אומר. "כל אחד ישיר את השירים שלו, יעשה את החגים שלו ויתפלל את התפילות שלו, אבל במשרד, במפעל או באוטובוס כולם יהיו שווים ויכירו את עולם התוכן של האחר. נהיה קצת כמו החברה האמריקאית".

     

     

    נחמד לגלות שהגישה הזו מתחילה כבר עכשיו לקנות לה אחיזה, ועוד בקרב שני המגזרים שעלולים להביא את מדינת ישראל לכדי פיצוץ. "ב־2048 ישראל תהיה יותר קרובה לארצות־הברית", מסכים יהודה רוסט, עיתונאי בעיתון החרדי "משפחה". "המדינה תתייאש מלנסות ולקבוע לכל קהילה מה היא צריכה לעשות, והתרבות של חייה־ותן־לחיות תתחזק. לחרדים יהיה קשה להרגיש טוב עם עצמם אם הם ימשיכו להגיד לחילונים מה לעשות, והחילונים יבינו שגם הם לא צריכים להתערב לחרדים בשאלות של חינוך, הפרדה וכו'. מבחינתי, אפשר אפילו להפריט את שירותי הנישואים ולשבור את המונופול של הרבנות. שכל אחד יתחתן איך שבא לו".

     

    "החזון הנכון הוא הכרה באובדן הממלכתיות הבן־גוריונית ובעובדה שאף צד לא יוכל לייצר מדינה שבה כולם יהיו כמוהו", מסכים גם ד"ר רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני. "לכן האתגר של 2048 יהיה לפעול במערכת יותר גמישה שמאפשרת אוטונומיה תרבותית לשבטים השונים. קשה לי לראות את החברה הישראלית חוזרת להיות חילונית לגמרי".

     

    צילום: שאטרסטוק
    צילום: שאטרסטוק

     

    שכונה שלכולם כיף בה

     

    האם ב־2048 תושלם תנועת המטוטלת ונבין שכדי לשרוד כמדינה דמוקרטית ויהודית יהיה עלינו לעבור ממדיניות של כור היתוך למדיניות של אוטונומיה תרבותית? "ההבדלים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית הם הרבה יותר מניואנסים, אלו קבוצות בעלות עולמות משמעות שונים לחלוטין", אומר אילון שוורץ, ראש מכון "שחרית", "אי אפשר לשמר דמוקרטיה במצב הזה". לכן הוא סבור שכדי למנוע מלחמת אחים אין טעם לנסות לאחד בין השבטים אלא יש למצוא את הדרך ליצור ביניהם שותפויות מבלי שכל שבט יאבד את זהותו.

     

    אחת הדרכים בהן הוא מממש את חזונו היא באמצעות "תוכנית 120", בה משתתפים צעירים המייצגים את הקבוצות השונות בחברה רואים עצמם משתלבים בעתיד בזירה הפוליטית והחברתית. המפגש הבלתי אמצעי ביניהם נועד להצמיח אותם ככאלה שידעו ליצור חיבורים בין השבטים השונים ולא ללבות ביניהם קונפליקטים, "מיומנות" שהפוליטיקאים הנוכחיים שלנו מצטיינים בה. "במקום הזה נמצאים הזרעים של מדינת ישראל האחרת", פוסק אילון.

     

    איך תיראה חברה עתידית כזו שבה השבטים חיים באוטונומיה תרבותית זה לצד זה? כדי לגלות זאת לא חייבים לנסוע לעתיד — מספיק לעלות לירושלים. כבר היום כ־37% מתושבי הבירה הם ערבים, ומבין היהודים המתגוררים בעיר 35% מגדירים עצמם כחרדים, ורק 19% כחילונים. במידה רבה ירושלים של ימינו משקפת את פני החברה הישראלית ב־2048: מרחב משותף שבו חיות זו לצד זו קבוצות שונות, שלאף אחת מהן אין הגמוניה של ממש.

     

    "העתיד של המרחב העירוני בישראל הוא כזה שבו יש הגירה של אוכלוסייה ערבית וחרדית אל תוך הערים", אומר מריק שטרן, חוקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, "והערים הן זירה אינטנסיבית של מפגשים שמאפשרת יחסים בין קבוצות, שלא מתאפשרים ביישובים הומוגניים. אפשר לראות את זה במיוחד בירושלים ובמרחבים משותפים אחרים בישראל עם קבוצות אוכלוסייה שונות כמו אשדוד ובית־שמש".

     

    המרכז המסחרי בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים הוא דוגמה טובה למקום שבו חיים ארבעת השבטים הישראליים זה לצד זה. "אתה תראה פה את כולם", אומרת עינת לוי, תושבת הגבעה ופעילה בשכונה, "חילונים, דתיים, חרדים וערבים. נכון, הם לא יושבים ביחד ושרים שירי מדורות, אבל הם כן חיים ביחד".

     

    לוי ממש לא מגדירה את הגבעה הצרפתית כאוטופיה, אבל כן כשכונה שיודעת להתהלך בין הטיפות. "לפני כמה שבועות, למשל, היה במרכז הקהילתי אירוע שנועד רק לנשים וזה מאוד חרה לי. מצד שני, בשכונה פועלות כמה מסעדות של תושבים ערבים, שפתוחות בשבת. החרדים כאן נאלצים לקבל את זה, וזה מאפשר לנו, החילונים, לצאת למסעדה ליד הבית בשבת, דבר שלא קורה בשכונות אחרות בירושלים".

     

    "לאט־לאט אני מבינה שאם אני רוצה לבנות את החיים שלי כחילונית בשכונה, איאלץ ככל הנראה להפנות את הגב כשעושים אירוע לא לטעמי", ממשיכה לוי. "כל עוד כל אחד מרשה לעצמו לשלול את הזכות של האחר לחיות את חייו התרבותיים והקהילתיים, יהיו מלחמות אינסופיות. בשנתיים האחרונות נוצר בשכונה שיח שלא מתרכז באיך אנחנו שוללים מהאחר את הרצונות שלו אלא מחדדים את הצרכים שלנו, ובסוף זו שכונה שלכולם כיף לגור בה".

     

    ד"ר דליה פדילה | צילום: באדיבות מכללת אל קאסמי
    ד"ר דליה פדילה | צילום: באדיבות מכללת אל קאסמי

     

    שבירת הסטריאוטיפ

     

    יוזמה מעניינת שיוצאת לדרך בימים אלה היא של קרן אדמונד דה רוטשילד ועמותת שותפויות רוטשילד תחת הכותרת "יום במקום". במסגרת זו יתקיימו ברחבי הארץ מאות "חילופים" בין בעלי תפקידים זהים המגיעים משבטים שונים. ד"ר דליה פדילה, חברת הוועד המנהל בעמותת שותפויות רוטשילד, ראש מכללת "אלקאסמי" להנדסה ומדע בבאקה אל־גרבייה ומייסדת רשת בתי הספר "קיו סקולס", תתחלף עם מנכ"ל אוניברסיטת בר־אילן זהר ינון. "המטרה היא לעבור חוויה של יום אחד בתור מישהו משבט אחר, ומשם להבין את המציאות מנקודת מבטו", היא מסבירה.

     

    כשפדילה מתבקשת להסתכל קדימה ל־2048, היא רואה "יותר ויותר נשים ערביות בעמדות מפתח בחברה הישראלית ובחברה הערבית. "החברה הערבית כבר מאפשרת לזה לקרות: אחוז הנשים המשכילות הולך ועולה, וכך גם אחוז הנשים שיוצאות מתפקידים סטנדרטיים כמו מורה או אחות".

     

    לדבריה, כשזה יקרה גם החברה היהודית תתחיל לשנות את גישתה כלפי האוכלוסייה הערבית, וכלפי הנשים הערביות בפרט. "היום המפגש עם האישה הערבייה מתרחש בתשלום בקופה בסופר. הסטריאוטיפ של הקופאית או המנקה הערבייה ישתנו ככל שישראלים ייפגשו יותר עם עורכת דין ערבייה ורואת חשבון ערבייה. ההחלטה שלי להקדיש את השנים האחרונות לקידום מסגרות חינוך בחברה הערבית היא אחריות שלקחתי על עצמי במטרה לגשר על הפערים הללו מבפנים. אני לא יודעת עד כמה החברה הישראלית מוכנה לזה, אבל אני אופטימית".

     

    ואולי, למרות הכל, אנחנו דואגים לשווא. אחד הראשונים לנסח את רעיון השבטיות בישראל הוא פרופ' סמי סמוחה, סוציולוג מאוניברסיטת חיפה. ספרו "ישראל: פלורליזם וקונפליקט", שפורסם ב־1978, שימש כנקודת מפנה בחקר החברה הישראלית והציג לראשונה את תיאוריית השסעים, המחלקת את החברה הישראלית לתת־קבוצות.

     

    אבל כשהוא נדרש להסתכל קדימה ל־2048, סמוחה לא מתרגש. לדבריו, החברה הישראלית תיראה פחות או יותר כפי שהיא נראית היום. "אני לא קונה את התיאוריות על הצמיחה המופלאה של הקבוצה החרדית, ומאמין שהרוב החילוני ישמור על כוחו", הוא אומר. "היהודים הלא חרדים אמנם כבר לא יהיו רוב מוחלט, אבל כן ישמרו על הדומיננטיות שלהם. זה מפני שהם עדיין יהיו האליטות, המנוע לגלובליזציה ולהתקדמות טכנולוגית, שבלעדיהם המדינה לא יכולה להתקיים".

     

    לדבריו, החרדים יתרכזו יותר בענייניהם הפנימיים ופחות באופיה של המדינה, ואילו הערבים יגבירו את השתלבותם בשוק העבודה ובהשכלה הגבוהה, מבלי שיאבדו את המרכיב הפלסטיני בזהותם. "אני לא רואה שהחברה הישראלית מתפרקת", אומר סמוחה. "הלכידות הפנימית שלה גבוהה מדי. הקונפליקטים הפנימיים יימשכו, אבל החברה הישראלית תמשיך להתקיים כיהודית ודמוקרטית".