די לשלטון חמאס

עשור חלף מאז ישראל אימצה את התפיסה שעדיף שלטון חמאס בעזה – מטעמים ביטחוניים או מדיניים – על כל חלופה אחרת. אביה מולידה של דוקטרינה זו היה אהוד ברק, שר הביטחון בממשלות אולמרט ונתניהו בין 2007 ל־2013. במבצע "עופרת יצוקה", כשהיינו כמטווחי קשת ממיטוט שלטון חמאס, התנגד לכך ברק בתוקף וכפה את דעתו על הקבינט ועל אולמרט, שעמד על סף סיום תפקידו.

נתניהו נבחר לראשות הממשלה ב־2009, לא מעט בזכות הסרטון הידוע שבו עמד ליד הגדר, מול שערי עזה, והבטיח שבניגוד לרפיסותה של ממשלת אולמרט־לבני, הוא ימוטט לאלתר את שלטון חמאס. אולם הוא הפר את הבטחתו, השלים עם שלטון חמאס בעזה והעדיף מדיניות של דו־קיום עם ארגון הטרור על מהלך צבאי שיביא לקץ שלטונו. המשמעות הייתה "טפטופי" קסאמים על תושבי הדרום וסבבי מלחמה כל שנתיים־שלוש.

נתניהו אימץ את הקונספציה שעדיף שלטון חמאס בעזה מסיבות צבאיות, ובעיקר מדיניות. לתפיסתו, העוינות והפילוג בין עזה של חמאס לבין הגדה בשליטת הרשות הפלסטינית (רש"פ) מחלישים את אבו־מאזן, ובעיקר כך נפגעת יכולתו לנהל משא ומתן בשם כל העם הפלסטיני.

האיום המדיני נראה לנתניהו מסוכן הרבה יותר מאיום הטרור של חמאס, שהמשיך כל העת בירי טילים ופעולות טרור. לעומת זאת, הרש"פ מקיימת זה 13 שנים תיאום ביטחוני עם צה"ל, שלפי עדות ראשי הצבא והשב"כ מנע במהלך השנים, במישרין ובעקיפין, מאות פיגועים.

מדיניותו של נתניהו באה לביטוי מובהק ב"צוק איתן" ב־2014. במהלך המבצע מצרים, סעודיה והקהילה הבינלאומית דרשו לשים קץ לשלטון חמאס בעזה ולהחזיר לשם את הרש"פ. שלוש מדיניות התנגדו: טורקיה, קטאר ו...ישראל. ביבי התעקש לקיים משא ומתן עקיף עם חמאס, ואחרי 51 ימי לחימה ו־67 הרוגים הסכים איתו על הפסקת אש. יתרה מכך, כדי להשתיק את הקולות בקבינט ובציבור שתבעו להביא קץ לשלטון חמאס ולהרתיע את הציבור מתמיכה במדיניות זו, הדליף נתניהו תוך כדי המבצע מסמך צבאי סודי ביותר. במסמך נאמר שאם צה"ל יבקש למוטט את שלטון חמאס, מחיר המבצע יהיה כבד ויעלה בחייהם של כמה מאות מחיילינו. הדלפה זו העניקה תעודת ביטוח לחמאס וחיזקה את ביטחונו העצמי. בסיום המבצע נשאר חמאס לעמוד על רגליו, המשיך לשלוט ללא מצרים בעזה ותוך זמן קצר החזיר לעצמו את יכולותיו הצבאיות ואף הרחיב אותן.

יש שמשלים את עצמם שניתן לפרז את הרצועה ולשקם את כלכלתה בשיתוף פעולה עם חמאס. אלה חלומות באספמיה. חמאס לא יתפרק מנשקו מרצונו החופשי, והניסיון המר מוכיח שחלק גדול מהסיוע האזרחי מגיע בסופו של דבר לידי חמאס לתגבור צרכיו הצבאיים. סיפור המנהרות מדגים זאת היטב. ישראל סיפקה מאות אלפי טונות חומרי בנייה לשיקום ההריסות בעזה. בחלק גדול מהם השתמש חמאס לבניית מנהרות טרור. מערכת הביטחון נאלצה להוציא מיליארדי שקלים לפיתוח יכולות להשמדת המנהרות שנבנו בחומרי בנייה שישראל העבירה לעזה. טירוף מוחלט.

לאחרונה חל שינוי בעמדת אבו־מאזן והרש"פ, והם תובעים לחזור ולשלוט שוב בעזה. תביעה זו מוגנת בהסכמי אוסלו, שישראל מחויבת להם. במסגרת העימות עם חמאס, אבו־מאזן מטיל סנקציות כלכליות המרעות עוד יותר את המצב הכלכלי הנורא. לפי כל ההערכות, המצב בעזה נמצא על סף פיצוץ. למרות זאת עומדת ישראל מנגד ונמנעת מלקבוע עמדה בעימות המתפתח בין חמאס לאבו־מאזן.

יש לקוות שהפגנות ה"שיבה" שמארגן חמאס, שהן המשך הטרור בכסות של "פעילות אזרחית", יגרמו סוף־סוף לנתניהו לחשב מסלול חדש. ואולי יתפכח מתפיסתו שאין חלופה לחמאס, ושהגיעה העת לקיים את הבטחתו מ־2009, ויחד עם מצרים וסעודיה לסייע לרש"פ לחזור לשלטון בעזה. √