yed300250
הכי מטוקבקות
    איור: נטעלי רון־רז
    7 לילות • 09.04.2018
    אנחות יסוד
    אומרים שאי־אפשר לכתוב על מין בעברית. 70 שנות קוממיות הן הזדמנות טובה להוכיח אחרת. נורית זרחי, דורית רביניאן, ניר ברעם, נעם פרתום וכותבים נוספים בוחרים את סצנות הסקס הטובות ביותר בספרות המקומית
    איורים: נטעלי רון-רז

    אלעד בר־נוי: על הפורקן החטוף של סמי מיכאל

    "הבד הרטוב הקר נתקלף מעליה ותחתיו בא המגע החמים והנמרץ והמרטיט והמגלה והנדהם והנרתע והנאחז והנסוג והמסתער".

     

    *

    ככה זה מתחיל וככה זה נגמר. משפט אחד, ודי. שולה ורמי, אהובי נעורים, מהלכים על חוף הים בערב קריר. מה שיכול היה להפוך לסשן לטיפות ולחישות אל מול שקיעה פואטית, מתכנס לרגע דחוס שנקרא בנשימה קצרה ומסתיים לפני שמבינים שהתחיל.

     

    סקס ספרותי זה לא עסק מחרמן. זה מביך, זה מגושם, זה פיוטי מדי ובדרך כלל סובל מפירוט יתר ביחס לאופן שבו הוא נחווה במציאות. למה סופרים מתעקשים לקחת דווקא את הרגע הטרוף, היצרי, הנסער והמסעיר הזה ולפרוט אותו לאינספור אנחות ומטאפורות מעולם הצומח? האם כל מגע, כל חיכוך, כל שפשוף, צריכים להירשם בדברי הימים?

     

    במובן הזה, הסצנה החטופה שבחרתי, מתוך 'חסות', הרומן השני של סמי מיכאל, נאמנה יותר לחוסר הקוהרנטיות שבחוויה המינית. מיכאל מצליח להתחמק ממלכודת האיבר הזקור והפלחים העסיסיים, ובמקום לשלוח בגיבוריו גלים של עינוגים, הוא משקע אותם ברצף מהיר של תארים ופעולות. ודווקא בתקתוק המכני הזה יש איזו איכות מתנפלת, מסתערת, שמותירה את הקורא מסופק וחסר נשימה, מוכן לגמרי לסיגריה שאחרי. •

     

    חסות // סמי מיכאל - עם עובד - 1977

    איור: נטעלי רון־רז
    איור: נטעלי רון־רז

    נורית זרחי: על הארוטיקה הקיבוצית של דוד מלץ

    "הייתה חַנקה בערב של אחרי השבת ההיא עם שמואל גרוסמן. והייתה איתו גם בכל הערבים שלאחריו. פירפרה ברשתו. עתה הייתה איתו גם ביחידות, בחוץ, על פני השבילים בגבעות שמסביב למשק. העווית והקור בפנים והרעד עדיין לא עזבוה בהיותה איתו ביחידות. אבל יחד עם הפחד שהטילו עליה גם משכוה בכוח גדול. חיכתה בהולם לב לאותו רגע. חיכתה לשתיקה המעוקמת שתשתרר ביניהם, לפיק הברכיים, לקור המוזר מסביב להן, לרעד המוזר באצבעות הידיים. חיכתה לאותו רגע ששמואל גרוסמן ישים אט־אט את ידו על ברכּה, חיכתה לאותה התכווצות בלבה, לעמדו מדפוק. וכשבא הרגע היה שוב ושוב אותו 'לא' נושר משפתיה, בלחישה, רק בנשימה כמעט. אבל הוא הגיע לאוזניו של שמואל גרוסמן. הגיע לידו - בתחנונים ובתוקף - והיד נרתעה. עוד נמשכה זמן מה השתיקה המוזרה, המעוקמת ביניהם. עתה הוטלה מבוכה לתוכה. ושמואל גרוסמן שב, מרוצה כמעט שזה לא היה, ששוב נדחה, לשיחתו, לדבריו שאהב לגוללם לפני חַנקה. דבר מה מוזר התחולל בשמואל גרוסמן. הוא ידע כי אם לא ישים לב לאותה נשימה־לחישה של חַנקה, אם לא תירתע ידו - הרי זה יהיה, הרי יהיה כמו עם כל הנשים האחרות. אבל לא יכול לא לשים לב אליה. הרגיש וידע היטב כי לחישה־נשימה זו אינה סתם ככה, כאותה העמדת־פנים של נשים אחרות, שאינן רוצות, שמתנגדות, שתמיד היא מעירה בו רוגז ואיזו גסות רוח, ותנועות ידיו נעשות תוקפות, בגסות הן מגששות בקיפולי הבגדים ופותחות קישוריהם. והיא, האישה, כבר עומדת לצדו והיא מוכנה, כבר מוכנה. ידע שמואל גרוסמן היטב, כי כאן, בלחישה הזאת, עומד על נפשו אותו משהו פנימי שבחַנקה, אותו תום ויופי פנימי, נאבק ונלחם עם עצמו - ונרתעה ידו".

     

    *

    דוד מלץ היה מורה שלי בבית הספר בקיבוץ עין חרוד. בלחץ האסיפה הכללית, עזב את הפלחה והתחיל ללמד. שני דברים ידעתי אז עליו: אחד - שבנו נפל במלחמת השחרור, ושתיים - שספרו הראשון 'מעגלות' עורר עם צאתו בסוף 1944 מחאה נמרצת מצד הקיבוץ. את 'מעגלות' קראתי מתחת לשולחן בשיעורים, אבל בגלל שהייתי עדיין ילדה, לא הערכתי מה באמת נכתב ונחשף שם. לימים, בקריאה חוזרת, נוכחתי שהיה למלץ אומץ להסתכל על התנועה הקיבוצית באופן שלא היה מקובל בזמנו; לחשוף את חברי הקיבוץ כפרטים עם רגשות ויצרים, ולא רק כחלק מקולקטיב. וזה כולל ארוטיקה.

     

    העיסוק במין היה תמיד חלק בלתי נפרד מהנפש האנושית, אבל אף אחד אז לא דיבר על זה. לא היה בכלל לקסיקון למין בעברית. יותר מזה, מכיוון שהצפיפות בקבוצה הייתה גדולה, מוטב היה שלא להיחשף יותר מדי. אני תמיד הנחתי שאחרי שמלץ איבד את בנו, אחרי ששילם את המחיר המקסימלי, הוא לא פחד יותר, לא נזהר מקהל הקוראים. ולכן יכול היה לספק הצצה מרעננת ומפתיעה למה שמתרחש בפנים.

     

    יש לא מעט סצנות ארוטיות בספר הזה, אבל בחרתי בקטע שבמרכזו עומד דווקא האיפוק ממין, ההתנזרות ממגע. ההימנעות הזאת דורשת מהכותב לבצע שני מהלכים בבת אחת: לתאר את הדבר שממנו הגיבורים נמנעים, את התשוקה, ובמקביל לתאר את ההימנעות, את היד הנרתעת. כך מתגלה פה יכולת הכתיבה של הסופר. •

     

    מעגלות // דוד מלץ - עם עובד - 1944

     

    נעם פרתום: על היבבות החנוקות של תמר גלבץ

    "ואז היא התחילה. פתאום. הסתם אחת מהתיכון שהייתה קרועה לחבר שלה על התחת. יבבות יבבות. אבל ממש לא של סתם אחת. צועקת צועקת. לא בדיוק צועקת אבל מייבבת. לא בקול גדול בקול כבוש. תזיין אותי, ככה היא הממש לא סתם אחת, צועקת וצועקת. לא צועקת מייבבת. מייבבת חנוקה. מייבבת כבושה אבל צועקת. תזיין אותי תזיין אותי. וגם לא יפה מ'כפת לך תזיין אותי תזיין אותי. ככה עוד ועוד ושוב ושוב. תזיין אותי זה לא יפה מצידך. מ'כפת לך. תזיין אותי זה מה שהיא צעקה. וצעקה. (...) ומיבבה אחת לבאה אחריה הקול של הממש לא סתם אחת הלך ונרטב, האף הלך ונסתם, הגרון הלך ונחרך, האף אוזן גרון טפטפו גשם כבד תזיין אותי. והחנקתי נשימותיי שלא תדע בכלל שאני שם שלא תדע שאני שומעת שתזיין אותי. ואף פעם לא אמרתי ככה כמוה. בקצב שלה בריתמוס שלה ברטוב שלה במנגינה שלה. תזיין אותי. איזה פסיכית אחת איך היה לה אומץ. להתחנן. אני אף פעם לא. ביקשתי. התחננתי. כי לא היה לי אומץ. שתזיין אותי. תזיין אותי אבל אני שומעת. אותה. כל הזמן. כל השנים. שנים שנים. אומרת. בקולי. במקומי. שוב ושוב. רטוב יותר רטוב פחות ניחר יותר או פחות כבוש מתחנן מתנגן תזיין אותי".

     

    *

    כשהייתי בכיתה י' שיחקתי בלהקת הנוער זונה שמתאהבת בלקוח שלה. זה היה מחזמר. מילות אחד הסולואים שלי היו, "לזונה אסור להיקשר/ היום בא אחד ומחר יבוא אחר/ ולכן צריך תמיד להיזהר/ מלרצות שיישאר". זה היה תפקיד קורע לב. כחלק מתהליך העבודה עליו, הבמאית הראתה לנו סרט. אני לא זוכרת איך קראו לו, אבל אני בהחלט זוכרת את סצנת המפתח: אישה הלומת ערגה שמתרפסת בפני מאהבה, גנרל כלשהו, בבקשה שיישאר איתה. מה זה מתרפסת. נאנקת, משתטחת על האדמה, מתפלשת בחול, אוחזת ברגלו ונגררת אחריו, בוכה ביבבות שבר, משפילה את עצמה. לא רואה בעיניים. הסצנה הזו נחרתה בי, וגם התגובה ההמומה שלי אליה כנערה. הדהימה אותי עוצמת התשוקה היוקדת, המכלה - עד כדי התבזות חסרת פחד.

     

    התרבות המערבית לא מלמדת נשים להשתוקק. זה לא אסתטי ולא מקובל. לפלרטט כן, להתגרות ודאי, להיקסם בריסים מפרפרים ברור - אבל לא להביע כמיהה עזה כמוות. וכשכן נתקלים בייצוגים של נשים חושקות ומתחרמנות, הם בדרך כלל או פלסטיים־פורנוגרפיים ומלאכותיים נורא, או פתטיים. מה שאני אוהבת כל כך בקטע הזה מתוך 'המתים והחיים מאוד' של תמר גלבץ - זה שהוא לוכד בכנות גמורה את שני הקצוות. איך, מצד אחד, להשתוקק ככה בצורה כל כך טוטאלית כאישה זה פחד אלוהים - משהו אסור, מוקע - אבל במקביל גם דבר נשגב ומופלא. אנחנו מרגישות קטנות כשאנחנו ממש־ממש־ממש רוצות. זה מביך ומגעיל אותנו, חוסר השליטה הזה, כאילו רואים לנו את השומנים זולגים מהצדדים. בפועל, בהתאוות נטולת רסן, משוחררת, מוחלטת, טמון כוח אדיר ומעורר של ויטאליות ושמחה. •

     

    המתים והחיים מאוד // תמר גלבץ - חרגול - 2012

     

    שמעון אדף: על הזונות של רבי אלעזר בן דורדיא

    "אמרו עליו על רבי אלעזר בן דּוּרְדַיָּא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והייתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הֶרְגֶּל דָּבָר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תִּבְלֶה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ונמקו כל צבא השמים. אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".

     

    *

    כמובן, מקומם הניגוד המוסרני שמעמיד הסיפור התלמודי בין הישחתות התאווה ובין גאולת הנפש, בין עונג הבשרים המבהם ובין ייסורי הרוח המזככים. ומקוממת מזה התבנית שלו - מסעו של גבר להתוודעות עצמית שבו משמשת האישה כזרז ואמצעי, ואיזה אמצעי, כלי מלא טומאה. ובכל זאת, קשה שלא להתפעל מהחיבורים בין עליונים ותחתונים, בין ביזוי ושגב. קשה שלא להשתאות לעולם שהסיפור משרטט, שבו נפיחה מתגלגלת בנבואה ורעשי האיברים מהדהדים את סדרי הדין. המעשה המיני מתומצת בשם הנפלא בסתמיותו, "שעת הרגל דבר"; היצר המאכל של רבי אלעזר ודרך החתחתים אל הזונה המפורסמת מסתכמים בקול ענות חלושה. אבל המין עצמו הוא היבט של הקיום השרוי בכל. בכוחו לזעזע את שערי שמיים, לגרות את איתני הטבע וגרמי השמיים לזנוח את שתיקתם ולדבר. בכך הסיפור פותח פתח לפנטזיות הפרועות ביותר, שהרי הדמיון הוא מרחב המחיה האמיתי של התשוקה. הרבה יותר מהגוף.

     

    תלמוד בבלי // מסכת עבודה זרה  דף י"ז

     

    דורית רביניאן: על הלהט ההומוסקסואלי של אלון חילו

    "והנה אלחלאק עושה כאשר זמם והוא מכסה את חלון חנותו בבד עבה ונועל את הדלת בבריח, ומיד נוגעים שני הגברים הצעירים זה באיברו של זה, ואצלאן חותר היטב אל אותה מטרה מתוקה המעסיקה אותו מדי לילה, והוא מפתיע את הסַפָּר בלהיטותו, ממהר להפשיט את תחתוני רעהו עד לברכיו, והוא מלטף בקצות אצבעותיו את האיבר הנזקר ואת כיפתו האדמומית ליטוף עדין ומרפרף, ולא כדרכה של מרחבה הלוחצת עליו כלחוץ הכְּליבוֹת על כפיס של עץ, וכמוהו עושה באותה עת עצמה סולימאן עצמו לאיברו של אצלאן, וארבע ידיהם ושני איבריהם מתבלבלים ומתגלגלים אלה באלה, ומשם ממשיך אצלאן אל יעדו שטרם הגיע אליו, כי תכלית אחת ורצון אחד מילאו את נפשו בששת חודשי השיממון שבהם הוציא את ימיו עם אשתו מרחבה, והוא שולח את לשונו, זו שהתגוששה אז עם לשון המגדים של סולימאן, ללקק את האיבר האהוב, והוא סקרן מאוד לדעת את טיב טעמו, ובטנו מתפלצת מהנאה זו, והוא (...) מתחיל לינוק את לשד החיים של אהובו הספר, הממהר מצידו לעשות מעשה דומה באיברו של אצלאן (...) ואין הם משגיחים כי שולי הבד המכסה את חלון החנות הופשלו מעט ונפתח בהם חרך אל הרחוב".

     

    *

    אחד הספרים הלוהטים ביותר בספרות העברית הוא רומן הביכורים המופתי 'מות הנזיר'; רומן הומוסקסואלי שגם סטרייטים וסטרייטיות ימצאו אותו מסעיר ומלא דמיון. אלון חילו משתמש בסיפור ההיסטורי של עלילת דמשק מ־1840 כרקע הרה אסון לסיפור חניכה של צעיר יהודי בחברה הערבית הפטריארכלית המסורתית. אלא שהמבט החושני שניחן בו המספר של חילו, הגיבור הרומנטיקן המגורה שלו, שמתלבט חסר מנוח בין מציאות ובין פנטזיה, שמשתוקק ומתפתה ללא שובע, משפיע על הספר אווירה מינית סהרורית כמעט בכל עמוד ועמוד. נדמה לי שלו רק מהפסקה המקרית הזאת, שהעליתי מעמוד 44, אפשר להתרשם מהטבעיות ומהחדווה שבהן הוא קולח בתיאורי המין, מפרט בהם ומתפעל מהם.

     

    מות הנזיר // אלון חילו - חרגול - 2004

    איור: נטעלי רון־רז
    איור: נטעלי רון־רז

    ניר ברעם: על חרמנות הנעורים של יאיר אגמון

    "הכל היה אמיתי ופנימי וחיצוני והיינו שם שנינו והיינו שזורים וכרוכים ולא מפוקסים כמו חיפושיות אדומות שמזדווגות כשהן מחוברות והבשר שלי פעם והאגן שלי בער והבשר שלי נמרח על הבשר של שלי כמו שחמאה נמרחת על טוסט חם, וכל אותה העת הדלת של החדר הייתה פתוחה ואולי אביגיל עברה מולנו כמה פעמים כדי להשתין ואולי היא ראתה אותנו עירומים וגהורים ומתנשפים וחורקים ומרשרשים ואולי בעיניים שלה נראינו לה כמו שתי בהמות תאוותניות, כי זו האמת, זה מה שהיינו, ואני ידעתי כל אותו הזמן שיש מעט מאוד אהבה בעולם הזה, שיש בו רק צבא ושניצלים (...) ורימות דקות ובנות יפות אחרות ובגידות וידעתי שמתישהו אני אמות וידעתי שכשאני אמות כולם ישכחו אותי כי הייתי חלש וקטן וחד פעמי ורציתי לעצור את הכל ולבכות ולהחריב, אבל לא היה בי אומץ כך שהגעתי לפורקן חריף ובתוך רגע נרדמתי כדי לחלום את כל מה שרע".

     

    *

    את תיאורי הסקס הפרועים ביותר קראתי בילדותי בספר 'דאלאס' שמצאתי בבית חברים של ההורים בהרצליה וכלל סצנות מין פרועות של סמי ג'ו וסו אלן, כולל אורגיות עם כל מיני בוקרים על הדשא או על האדמה ליד הסוסים. כל אלה הסעירו אותי בכיתה ה' או ו'. אחר כך מצאתי את הביוגרפיה של דנקנר על דן בן־אמוץ שהוריי החביאו מתחת למיטה, אבל תיאורי הסקס שם לא השתוו לאלו של 'דאלאס'. למדתי לקח ראשון: בעברית זה עובד קצת פחות טוב.

     

    אולי בגלל זה אני מוצא לאחרונה עניין דווקא בספרי חניכה, שבהם לעיתים לא פחות מהסקס עצמו מושך אותי תיאור מדויק של אווירה מינית שמבעבעת באוויר. כזה הוא ספרו היפה של יאיר אגמון, 'יאיר ויהונתן', שמיטיב לתאר את התשוקה והפנטזיות של בני נוער וצעירים, כש"כל העולם היה מלא בחשמל ובמתח מיני וברגליים מגולחות". ובעיקר אני אוהב את סצנת הסקס בסוף הספר, כשהגיבור - כבר חייל - שוכב עם שלי, ולצד התשוקה והרגש הגואה, וגם ההומור, שורה על הקטע הזה אווירה אפוקליפטית כזו שלפעמים, כשצעירים, ובעיקר בצבא, תוקפת בכל הכוח, כמו תשוקה. כל כך משכנע התיאור הזה, שבעודי קורא לא יכולתי שלא לדמיין שאני בצבא. •

     

    יאיר ויהונתן // יאיר אגמון - זמורה־ביתן - 2014

     

    מיכל זמיר: על האורגיות של פנחס שדה

    "כך היא באה במשך שלושה או ארבעה ימים, עד אשר ביום החמישי היא אומרת לו: חוה רוצה לבוא גם היא. והנה אף כי מן הראוי היה לנער שלא יתפלא יותר, הוא מתפלא. קשה לו לשוות בדמיונו את חוה האצילה, כשהיא עושה כמעשיה של עדה. בכל אופן הוא גם חושב על גופה הזהוב, הגדול, היפה, על רגליה הארוכות ועל שפתיה האדומות, והוא אומר לעדה שהיא יכולה להביא עמה את רעותה.

     

    ושוב הפעם הוא רואה את השתיים יחדיו. חוה נבוכה ופניה סמוקים, ואולם היא נבוכה פחות מאשר ציפה, ובכל אופן פחות מאשר הוא עצמו. הוא יושב ליד השולחן ומעשן, והנערות השתיים מסתודדות להן בחוץ, מעבר לדלת. מקץ שעה ארוכה הן נכנסות פנימה. הן מתחילות להתפשט. תחילה הן חולצות את נעליהן, אחרי כן מושכות את שמלותיהן מעל לראש. הוא מתבונן בהן בתמיהה. הוא רואה את גופה של חוה והנהו מפואר, עד שלעומתו נראה גופה של עדה דל, אבל בזה האחרון יש דבר־מה שפל, מלוכלך, בהשוואה לראשון, עד שהוא נעשה מושך מאוד באיזו משיכה אפלה. כאשר מבחינה עדה במבטו התמה של הנער, היא אומרת: גם אני נשארת, כי אנחנו רוצות לשכב איתך ביחד.

     

    היחס בינו לבין שתי הנערות, שנעשה פרוע יותר ויותר, נמשך כשנתיים ימים. זכרו קשור במוחו עם זכר שעות לילה בסימטאות עזובות ופינות חצר, מבואות בתים וסתר גדרות, כל אותם מקומות שבהם מתקיימות פגישותיהם, הפגישות הדומות לאלה שמתקיימות גם בחדרו".

     

    *

    ממרחק של 40 שנה זה נראה לי מוזר. יש להניח שהגיל והאחריות והעולם פעלו עליי את פעולתם ועכשיו, כשאני שבה וקוראת את התיאור הזה של שתי הנערות הדתיות בנות ה־14 הפוקדות את חדרו העלוב של פנחס שדה על גג בניין ירושלמי ישן, אני נמלאת אי־נוחות. הרווח בין הקריאה של פעם, בנעוריי, לבין הקריאה של 'החיים כמשל' עכשיו מגלם כנראה את מלוא היקפו של השינוי שחל בי, גם מבחינת הפנטזיות הארוטיות וגם מבחינת טעמי הספרותי.

     

    אבל פעם קינאתי בהן. בשתיהן. ביפה ובמינית האפלה. חזרתי ודמיינתי את האקלים המיוחד של זיונים ושתיקת האדמה, פריצות ונזירות, סגפנות והשתוללות שערורייתית כזאת, שנראתה לי עצם מעצמיו של הספרותי. הספרותי היה עולם שהכללים הנהוגים בו אחרים לגמרי, שהחיים בו הם קודש לכתיבה, לאמת, לכל מה שלימים ייעשה בו שימוש, ועל כן זה מותר ומסעיר ונכון, אולי לא על פי אמות המידה של הוריי, אבל על פי אמות המידה של הנצח. הייתי כל הדמויות בסיפור הזה - גם נזירת הדעת וגם החיים הגועשים המתפרצים פנימה במיניות זכה או אפלה. הייתי מדמיינת שוב ושוב איך אפתה בזה אחר זה כל מיני ענקי רוח, סופרים, משוררים, ציירים ופילוסופים, אני אעניק להם את נעוריי והם יגלו לי את הסוד.

     

    ממרחק של 40 שנה אני חושבת על שתי הנערות האלה - חוה, שעברה מקץ שנתיים להתגורר בעיר אחרת, ועדה, שהתחתנה וצבתה ונרתמה בעולם של חיי משפחה אפורים. מעניין איך הן זוכרות את זה? האם הן מסתירות כתם מביש או מעשה נורא שנעשה בהן, או אולי מתנחמות בשנתיים האלה - שעות אחר־צהריים גנובות על גג אחד בירושלים עם פנחס שדה הצעיר ושתיקת האדמה וחטא מתוק וסוד גדול וכמוס, הנמשל של המשל.

     

    החיים כמשל // פנחס שדה - שוקן - 1958

     

    ענת עינהר: על רוממות הגוף והנפש של דוד פוגל

    "'תן לי לשים עיני עליך אהובי', לחשה מורתחת, 'הנך יפה כאל צעיר!' משכתהו אליה. גוף אישה רך וחם ורוטט נצמד אליו לבלי הפרד, ובו נצטמצם כל העולם הגדול מראשית בריאתו ועד סופו, על חוקי החיים והמוות גם יחד. היו מלטפים איש את רעותו ברוך ומורטים ונושכים ודורסים זה את זה כאומרים לעשות כליה בעצמם מתוך מזיגת גוף אחד באחר, עד שנשתרגו גופיהם הבוערים זה בזה באותו סילוד אחרון שיש בו מעווית המיתה. ושוב היו מלטפים איש את רעותו ופניהם קורנים. עייפות נועם פעפעה באיבריהם המרופים, והם חייכו זה לזה וזנו עיניהם בגופיהם החמודים והנאים".

     

    *

    כותבים צעירים שמתארים מין בחופשיות ובטבעיות, בלי לכבות את האור כשהעניינים מתחממים או לכסות אותם בשמיכות של דימויים, הם בעיקר ממשיכיה של התרבות הטלוויזיונית השלטת היום - סדרות אמריקאיות, ברובן יצירותיהן של נשים צעירות דווקא, המציגות מין בישירות, בלי לייפות אותו ואת מי שעוסק בו. ייתכן שבגלל זה ניכר בכתיבה המקומית הצעירה על סקס גם איזה חספוס פלסטי, נטול ליריות מילולית במופגן, שמתעקש להיכנס חזיתית במעשה המין, כמו בטלוויזיה. אפשר להבין אותם: הרי דפדוף לאחור יעלה מהספרים העבריים תיאורי מין מהוססים ומסורסים, ולחלופין, תיאורים פרועים ומופרכים, עם דימויים יצירתיים מאוד לאברי המין, עד כדי גרוטסקה.

     

    אבל אם מדפדפים עוד, כ־80־90 שנים אחורה, יחכה שם דוד פוגל, שעוד לא קם הסופר שהתעלה עליו בקוליות ובסטייל. ב־2010 מצאה חוקרת הספרות לילך נתנאל בארכיון כתב יד נשכח של פוגל, ויחד עם יובל שמעוני ערכה אותו בסתר, הרחק מעיניהם של פטרוניו של פוגל, עד שהוציאו אותו לאור תחת השם 'רומן וינאי'. פוגל מתאר שם רומן אהבים כפול, המתרחש בוינה בין צעיר בשם מיכאל רוסט לאישה שהוא שוכר אצלה חדר ולבתה גם יחד. לשונו היפהפייה מתארת סקס ותשוקה בלי הצטנעות, אבל גם בלי חשש מפני רוממות הנפש והעילוי הגופני שסקס טוב מציע. •

     

    רומן וינאי // דוד פוגל - עם עובד - 2012

    איור: נטעלי רון־רז
    איור: נטעלי רון־רז

     

    אריק גלסנר: על חילופי הנוזלים של יניב איצקוביץ'

    "הוא אוחז בה מאחורי האגן כמו נזיר בודהיסטי שמחזיק קערת אורז בשתי הידיים. מהזווית שלה הוא נראה כמו מזה־רעב שמלקק צלחת, מתפלש בכל הקפלים שבאגן, בירכיים, בטבור, ולא משאיר פירור. אחר כך, כשהוא מחייך אליה מלמטה עם שפם וזקן של נוזלים, היא צוחקת עליו שהוא יורק שערות. הפנים שלו אדומות, המפרצים נחשפים כמו חופים בשפל, מתחת לשיחי הפרא הצומחים על ראשו מתגלות קרחות קטנות מצד אל צד. הוא מחייך במבוכה, היא נקרעת מצחוק, הוא נראה כמו ילד שאכל אבטיח בים ועכשיו הוא יורק על החול את הגרעינים השחורים שאגר בפיו. וההנחיות שהיא נותנת. 'כן', היא מכוונת לו את הלשון, 'ככה אני הכי אוהבת שאתה עושה', ואחר כך לוקחת את אחת האצבעות שלו ומוצצת אצלה בפה. 'עכשיו עם האצבע', היא פוקדת".

     

    כך נפתחת אחת מסצנות הסקס הטובות ביותר שקראתי בספרות העברית, סצנה מתוך 'אדם וסופי' של יניב איצקוביץ', שגיבוריה הם סופי ואמיר, היא צלמת שנפרדה מבעלה והוא מתכנן גינות גרוש. הטקסט הזה, שנמשך ומתארך על פני ארבעה עמודים (311־314), מפורט מאוד, כלומר לא תקצירי ולא מתחמק כמו בלא מעט מקרים אחרים. הוא מתחיל במין אוראלי, ממשיך באוננות (של הגבר לאישה, ושל האישה לעצמה), ואז בחדירה ובנסיגה, ושוב בחדירה - והוא מצליח להיות מעודן ועם זאת ישיר ולא מעורפל. יש כאן תיאור של הצדדים המביכים והמגוחכים והנטורליסטיים בסקס, בלי שאלה הורסים את הקסם הארוטי של הסיטואציה בעיני בני הזוג או בעיני הקוראים; יש תיאור מבריק של החיפוש הנשי אחר האורגזמה החמקמקה; וגם חיבור חכם בין הסקס לרגש, כמו במשפט היפה, "תמיד כשהוא בתוכה הוא מרגיש שמשהו בתוכו נשבר, שהוא מגיש לה את עצמו ברסיסי אמיר. ובכל פעם שהיא מצמידה אותו אליה ומהדקת את גבו ואת אגנו, היא מחברת אותו מחדש ובסדר הנכון".

     

    אדם וסוֹפי // יניב איצקוביץ' - הספריה החדשה - 2009

     

     

     

     

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 09.04.18 , 19:26
    yed660100