הסטייליסט סיזאר סחניני, ערבי נוצרי מנצרת־עילית, לא מבין למה עושים עניין מההשתתפות שלו בפרויקט "גיבורות היופי", אירוע במסגרתו עלו אתמול על במה אחת 70 ניצולות שואה. "כולם אומרים לי 'כל הכבוד, זה לא מובן מאליו', אבל בשבילי זה הכי מובן מאליו. עובדת היותי ערבי לא מונעת ממני להיות חלק מהמדינה ולתרום לניצולות שואה", אומר סחניני. "אחד מחבריי תייג אותי במודעה של 'גיבורות היופי' שחיפשו סטייליסטים מתנדבים, ולא חשבתי פעמיים. זה הכבוד שלי לעשות משהו קטן למען ניצולות שואה. אני ישראלי גאה, נולדתי למשפחה שתורמת למדינה, ושבניה משרתים בצבא, אח שלי היה מג"בניק, סבא שלי היה קצין".

כ־40 סטייליסטים מכל רחבי הארץ נענו למודעה של "גיבורות היופי" שהופצה ברשת, וכך נוצרו זיווגים יוצאי דופן, כמו בין סחניני ליעל שרעבי, מעצבת אופנה חרדית ממודיעין־עילית, נשואה ואם לחמישה. שרעבי מעידה כי הופתעה לקבל שיחת טלפון מסטייליסט ערבי: "גדלתי ביישוב חשמונאים שהורי היו ממייסדיו, למדתי ב'בית יעקב', בגיל 19 וחצי התחתנתי".

"הרמתי לה טלפון בלי שאני יודע בכלל שהיא חרדית, אף אחד לא אמר לי", ממשיך סיזאר את דבריה של שרעבי. "ככה יצא שבמהלך השיחה אמרתי לה 'מאמי' ו'לולי', ככה אני מדבר, ופתאום יעל השתתקה ואמרה לי 'סיזאר, אני דתייה'. חטפתי הלם. התביישתי בדרך שבה פניתי אליה. הייתי ממש במבוכה".

"לא נרתעתי מהעובדה שהוא ערבי", מדגישה שרעבי. "לקח לי שנייה לעכל את העובדה שאני עומדת לעבוד עם גבר".

"כשסיימתי להתנצל", ממשיך סחניני, "הסברתי ליעל שהעבודה המשותפת שלנו יכולה ליצור אקשן ועניין. כבר היו הרבה חיבורים בין יהודים לערבים, אבל חיבור בין חרדית לערבי נוצרי הוא משהו מיוחד".

"סיזאר נשמע לי אחלה בנאדם", מוסיפה שרעבי, "אז זרמתי. אפילו הניצולות התפעלו משיתוף הפעולה בינינו. הקשבנו זה לזו בצורה מכובדת ומכבדת".

פרי עם הוריה בסיום המלחמה

סטיילינג לנטע ברזילי

עבור סחניני זאת תקופה של פריצה בקריירה. פריצה שהוא חייב בעיקר למפגש עם הסטייליסט איתי בצלאלי, שהפך לו את החיים. עובדה. הפרויקט הנוכחי הגדול של סחניני הוא סטיילינג לקליפ של נטע ברזילי לאירוויזיון.

איך היה לעבוד עם נטע?

"זה היה בעצם המשך של העבודה עם איתי בצלאל, שהוא תותח ענק ואני חייב לו את כל מה שאני יודע. בזכותו התחלתי לעבוד ב'כוכב הבא' ועם נועה קירל ב'גוט טלנט' ועכשיו עם נטע. העבודה בכוכב הבא הייתה טירונות שבמהלכה רצנו כל שבוע עם כל המתמודדים מחנות לחנות וממדידה למדידה בכל הארץ, והקליפ הוא הדובדבן שבקצפת, סיום הקורס. העבודה על הקליפ הייתה מרגשת באותה המידה שהייתה אינטנסיבית. נטע החליפה לא פחות מארבעה לוקים ביום צילום ארוך במיוחד שנמשך מחמש בבוקר ועד עשר בלילה. מאחורי הקלעים הייתה אווירת לחץ במובן הטוב של המילה, כזו שמכניסה אותך לעניינים ולא נותנת לך להתעייף ולהישבר. העבודה עם נטע הייתה נעימה, היא מאוד נחמדה לכל הסובבים אותה ומוקירה תודה. גם איתי בצלאלי, שהיום נחשב לסטייליסט המוביל במדינה, מדבר עם כולם בגובה העיניים, מפקד ומוריד פקודות ובאותו זמן גם סבלני, מתייעץ, מקבל דעות שונות ומלמד. אני מאוד גאה במדינה שלי ובעובדה שיצא לי לעבוד על פרויקט שבסופו של דבר מציג אותנו באור חיובי לעולם".

שרעבי הגיעה לתחום עיצוב האופנה בעקבות מות אמה, רבקה חוברי, שנפטרה לפני שבע שנים מסרטן. "אמא שלי הייתה אישה נדירה. חלום חייה היה להיות מעצבת אופנה, אך בלית ברירה היא עבדה כתופרת במפעל ובשעות הפנאי תפרה שמלות לחמש בנותיה. לאחר שנפטרה עזבתי את עבודתי כמנהלת חשבונות והחלטתי להגשים את חלומה ונרשמתי ללימודים במכללת 'קונספט' בתל־אביב. שנתיים וחצי בהדרכתו של שמואל ז'ורנו, שהיה מאסטרו של הוט־קוטור בצרפת. בשנים האחרונות יש הרבה מעצבות אופנה במגזר החרדי, אבל אני באה מהכיוון היצירתי. לא מעניין אותי לייצר כמה שיותר דגמים בעלות נמוכה ולא מעניין אותי להיות עוד 'שאנל' או 'פראדה'. השאיפה שלי היא ליצור דגם שעדיין לא נראה בשום מקום בעולם".

כשראתה את המודעה של גיבורות היופי נענתה לה "למרות שהמשפחה שלי היא יוצאת תימן ולא יצא לי לפגוש ניצולות. כשצילצלתי לניצולה הראשונה, הופתעתי מהתלהבותה. היא שמחה לשמוע שאבוא לדירתה, היא שאלה איזה עוגיות אני אוהבת כדי שתאפה לכבודי".

"זאת לא תחרות מלכת היופי"

את "גיבורות היופי" הפיקו לימור כץ, יזמית אופנה שבשנתיים האחרונות אירגנה יותר מ־40 ירידים למגזר הדתי, יחד עם הפסיכולוגית והמטפלת הזוגית סיגל דראל. השתיים הקימו ערוץ יוטיוב בשם "שיק אנד מור", בשאיפה להגיע לכל המגזרים, ובאחד הראיונות שקיימו עם אל"מ (במיל') רונית לב התוודעו לפרויקט המטפל בניצולי שואה — וזו הייתה יריית הפתיחה לאיתורן של 70 ניצולות שואה מקיבוץ שמיר שבצפון ועד לערד שבדרום. הניצולה הצעירה ביותר בת 78, המבוגרת ביותר בת 105.

"זו לא תצוגת אופנה ולא תחרות מלכת היופי שדורשת מהן ללכת על המסלול", מבהירה דראל, "זה אירוע הוקרה. עבור כל אחת מהמשתתפות הכנו מצגת המביאה את סיפורה האישי".

בין הנשים שסיזאר ויעל הכינו לאירוע גם שרה פרי, 79, שנולדה בפולין וכשהייתה בת שנתיים מת אביה במחנה עבודה של הנאצים. "לאחר שגם בני המשפחה האחרים נספו, נותרתי ברשותה של אמי", היא מספרת ליעל ולסיזאר שיושבים אצלה בסלון. "ברחנו להתחבא ביערות ואני ממש זוכרת את חזירי הבר שהקיפו אותנו. בעזרת הפרטיזנים הצלחנו להיחלץ מהיער ולמצוא מחסה בעליית הגג של משפחה פולנית, עד ששני קצינים נאצים הגיעו לבית לערוך חיפוש אח יהודים. אחד הקצינים עלה במדרגות לעליית הגג ורגע לפני שחשף אותי ואת אמא, קרא לו הקצין השני וזירז אותו לצאת מהבית וכך ניצלנו בנס". לאחר מכן וכדי לא לסכן את האשה הפולנייה ואת שני ילדיה. אמה של שרה הסגירה את עצמה לגטו בלובלין שם נפרדו דרכיהן כאשר האמא עברה לאושוויץ ושרה הקטנה נותרה בלובלין. שרה ניצלה כאשר ב-1944 הכוחות הרוסים הסתערו על האוטובוס שהוביל את הילדים והחולים בגטו לחיסול סופי. אמה, שבסוף המלחמה קראה בעיתון פולני שילדים יהודים בבתי יתומים, עברה ביניהם שמצאה אותה.

גם רותי בת־אור ("אני פרגית, בסך הכל בת 77") מגבעתיים, אמא לשלושה בנים וסבתא לשמונה נכדים, זכתה לטיפולם האופנתי של יעל וסיזאר. על עברה היא מספרת: "אני ילידת צ'רנוביץ', הייתי בת תשעה חודשים כשהורי הצטוו להתכנס בכיכר העיר עם כל היהודים, וממנה הם יצאו לצעדה בקור ובשלג במהלכה אנשים התפגרו כמו זבובים ואת גופותיהם השליכו לנהר שממנו גם נתנו לי לשתות מים. גדלתי במחנה טרנזניסטרייה עם כינים ופשפשים, מוקפת באנשים שגוועו ברעב. את אבא שלחו לעבודת פרך, לחצוב סלעים למעבר של פסי רכבת, אך אבי היה חייט במקצועו ובלילות תיקן את המדים של השומרים ובתמורה קיבל מהם אפונה ושעועית. כך שרדנו. בגיל חמש וחצי, כשחזרנו לצ'רנוביץ' והשכנה הגויה הגישה לי אוכל, התיישבתי על הרצפה מפני שלא ידעתי מה זה שולחן. גם בארץ אבא המשיך לעבוד כחייט, ואני פיתחתי חוש אופנתי. שני הסטייליסטים המקצועיים שהגיעו לבחור איתי בגדים לאירוע נדהמו לראות את ארון הבגדים העשיר והמגוון שלי. לא סתם אני הדודה של המעצבת דורית בר־אור", היא מעדכנת.