2. נתן אלתרמן

כמה קלאסיקות פזמונאיות, מחזאיות ופובליציסטיות צריך אדם לכתוב כדי לככב, 44 שנה אחרי מותו, על שטר של 200? הרבה יותר מזה. תגידו 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', תגידו 'פגישה לאין קץ' ו'ליל חניה' ו'עוד חוזר הניגון', ולא התחלתם לגרד את העשר אגורות הראשונות, שלא לומר הדרינק הראשון של הערב מתוך חיים שלמים בתחתית בקבוק.

3. אהוד מנור

אני רוצה לחזור אל הימים היחפים של בנימינה אבל הסתלקותו של מנור כמו סתמה את הגולל על סיכוייה של מדינה שלמה לחזור לעידן שבו פזמונאי ומתרגם בודד מכתיב תרבות שלמה ומשמש תו תקן שכמעט אין בלתו. ישראל של עידן אהוד מנור יכולה הייתה להיקרא על שמו. אבל היא איננה. והיא חסרה.

4. ש"י עגנון

אליעזר אולי הֶחֱיה את העברית, אבל שמואל־יוסף פיתח והשיק את העגנונית. זה לא אותו דבר, בקושי קרוב. ועל זה, אתם יודעים וגם על 'עגונות', 'והיה העקוב למישור', 'בדמי ימיה' ו'תמול שלשום' כבר מגיע פרס נובל.

5. עמוס עוז

אם אליק נולד מן הים מתנער מכל עבר גלותי עמוס נולד מן הבריכה בקיבוץ כמו כדי להיות אייקון מייצג, כמעט מילוני, לישראליות החדשה, הטרייה, רגע אחרי ההתהוות, שני רגעים לפני פקיעת התוקף והריקבון. סופר קנוני, בינלאומי, משלנו; עם רומן לפי כל הכללים מיכאל הרי היה של כולנו; ועם כל הפרופיל הציבורי, המאמרים, הפעילות, התגובות לסדר היום. עוז הוא הסופר הישראלי הראשון להשלים את ההקפה המלאה: מאהבה לחושך ובחזרה, ושוב ושוב.

6. לאה גולדברג

הילדים שלכם מכירים אותה טוב מכם. 'דירה להשכיר', 'המפוזר מכפר אז"ר', 'איה פלוטו' ו'מה עושות האיילות' משמרות את גולדברג במצב חדש, כנראה לנצח. לגבי "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה, למלכה אין בית, למלך אין כתר" ובכן, ייתכן שהשיר דורש עדכונים ברוח מה שנהיה.

7. דויד גרוסמן

ילד בורח מבית, אישה בורחת מבשורה, קומיקאי מזדקן בורח מזיכרון צעיר; דויד גרוסמן ניסח את הזמן הישראלי החדש ואת החוויה הכל־ישראלית של שלושת העשורים האחרונים: בין אשמה לבריחה, בין צהוב לאדום, בין סף חורבן למפתן קסם. תוסיפו שכול פרטי, הכרה בינלאומית, ספרי ילדים שאין דרך לפסוח עליהם וגישה חופשית לסדר היום הלאומי במקרה שיסכים לומר או לכתוב מילה וקיבלתם מעמד איקוני, ומאוד מוצדק.

8. יונה וולך

אקסטזה ויגון, שיגעון ותשוקה, אקסהיביציוניזם והסתרה, שייכות וניכור, תפילין וכפירה, סקס וסקס אחר; וולך היא נקודת המגוז שאליה התנקזה וממנה יצאה מחדש השירה הישראלית, והיא אפילו לא תיכננה או רצתה להיות כזאת. לנצח מקוללת, לעד מבורכת, תמיד נשארת שם ברקע, בולטת הרבה לפני כל השאר.

9. יהונתן גפן

איך שיר נולד? בערך כמו שקלאסיקת הילדים הישראלית הגדולה של שלושה דורות ברצף נולדת. יהונתן בא הביתה מהצנחנים והמלחמה, לקח שמאלה בפנייה ואז התיישב לכתוב את המצע שעליו יגדל ויתבגר כל ישראלי שאינו אלרגי לצאן. מטראומת יום כיפור ועד פוסט־טראומת לבנון, גפן נתן קול לכל ישראלי לרוב צעיר מספיק שבחר להישאר בן־אדם. או לגדל כאלה.

10. יהודה עמיחי

בירידה מפסגות הלאום, הקולקטיב והפאתוס שאליהם העפילו קודמיו, גילה עמיחי לישראל שמותר לה לדבר גם בקטן ובאינדיבידואלי, והפך, על הדרך, למשורר המקומי האוניברסלי והמתורגם ביותר אי פעם. גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, אתם יודעים. כולם יודעים. כל העולם.

1. נעמי שמר:

ב־1972 העלתה חבורת "בימות" מופע שהוקדש לשירים של נעמי שמר בו נחשף פן פחות מוכר של הפזמונאית הגדולה. שמר זוהתה עד אז עם הממלכתיות הישראלית, מאהבת הארץ של 'חורשת האקליפטוס' ועד השכול של 'אנחנו שנינו מאותו הכפר'. אולם באותו מופע שירים רבים תיארו מציאות מעודכנת, תל־אביבית והדוניסטית: הרווק המבוקש של 'מר נרקיס', הסלבס חסרי המודעות של 'אנשים יפים' וגם ההתקפה על הרכילאית המובילה דאז (כנראה מירה אברך) ב'מכשפות', עם השורות האלמותיות: "אני בדרך כלל אינני מתלוננת / אך לפעמים קשה להיות מכשפה".

נכון שהלהיט הגדול מהמופע היה 'לשיר זה כמו להיות ירדן' של מירי אלוני אבל ברוב השירים היה מרכיב שעד אז כמעט לא אפיין את כתיבתה של הפזמונאית שנחשבה לקונצנזוס: אירוניה.

כמו רוב הטקסטים שנכתבו בעשורים הראשונים של המדינה, גם אלה של שמר היו מגויסים בשירות הגמוניה פוליטית ותרבותית ושיקפו ערכים מוסכמים על רוב הציבור היהודי: לאהוב את האדמה, להשתתף בבניין הארץ, לחלום על שלום תוך כדי מלחמה. 'ירושלים של זהב' - שנכתב על פי בקשתו של ראש העיר ירושלים טדי קולק לפסטיבל הזמר ב־1967 - הוא המייצג המתבקש. השיר הפך לסוג של המנון (כולל הצעות שיחליף את 'התקווה'), וכיכב בכל מצגת, טקס או שיעור מולדת שהוקדשו לבירה המשוחררת. בדיעבד הולבשה עליו מחלוקת פוליטית שנגעה להתעלמות בגרסתו הראשונה מתושביה הערבים של העיר ("איכה יבשו בורות המים, ואין פוקד את הר הבית"). המחלוקת הזאת, שביטאה שסע עקרוני שהלך והתרחב בציבור הישראלי, תמשיך ללוות את הכתיבה של שמר עד מותה.

היו לשמר כמה יצירות טובות בשנים הבאות - 'לו יהי', שהפך לשיר המזוהה של מלחמת יום כיפור, ו'עצוב למות באמצע התמוז' שהפך לנבואת מותה - אבל בשנות ה־80 הכתיבה שלה הלכה ונעשתה פוליטית במובהק ושמר הפכה לתועמלנית של הימין. הלהיט של יהורם גאון, 'עוד לא אהבתי די', הציג תפיסה פשטנית של אופטימיות חלולה וביטחון בצדקת הדרך. 'על כל אלה' יצא נגד פינוי סיני ("אל נא תעקור נטוע"). שירים כמו 'אל בורות המים', 'כד הקמח' ו'האורח' ("טנא ירוק, פרח לבן, יין אדום, פת במלח") הידהדו טקסטים מקראיים והתאפיינו בפאתוס כפוי ואנכרוניסטי.

שמר כמובן לא אהבה את הביקורת שהציגה אותה כמדבררת את שלטון הימין. ובזמן שיוצרים אחרים התחבטו במציאות המדממת של האינתיפאדה הראשונה היא כתבה את 'על ראש שמחתי', שבו לעגה למחאה הפוליטית משמאל ועמדה על זכותה לכתוב שירים עולצים שמתעלמים בחדווה מעוולות השלטון. כל אחד מוזמן לנסות להמר באיזה צד היא הייתה נמצאת במציאות הפוליטית של היום. ויחד עם זה, שמר היא עדיין קונצנזוס. סיבה אחת היא שהציבוריות הישראלית זזה ימינה ויישרה קו עם העמדות שהיא הביעה מזמן. סיבה נוספת קשורה לנוסטלגיה – התחביב הכי ישראלי שיש. שמר מזכירה לנו את מה שפעם היה - או לפחות את מה שפעם האמנו שיכול להיות.