שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 09.04.2018
    1. אדיר מילר: העולם מצחיק
    אדיר מילר התחיל את הקריירה בסטנד–אפ כמפקד קשוח אבל קורע מצחוק ב–8200. עכשיו, הזוכה בתואר בדרן ה–70, מספר על המפגשים עם הסיפורים המוזרים של הקהל, הסיכויים לקאמבק של 'רמזור', מסביר למה שינה את 'צומת מילר' בעונה השנייה וחושף סיפורי שואה משפחתיים מצמררים
    רז שכניק

    2. הגשש החיוור

    הצ'ופצ'יק של הנקודה מנעה מהגששים להגיע למקום הראשון שהם ראויים לו. במשך עשורים הם שלטו בבידור הישראלי, הציעו מערכונים כתובים מאלפים שכתבו יוסי בנאי, דן בן אמוץ וניסים אלוני בביצוע עילאי של ישראל (פולי) פוליאקוב ז"ל, שייקה לוי, וגברי בנאי. אבל בסוף־בסוף, אחרי הטלטול של מפץ ערוץ 2 והסחיטה של עידן האינטרנט, מה שנשאר מהמורשת שלהם במדינת כל צעיריה זה בעיקר 'גבעת חלפון' - היצירה שכל ישראלי ראה וכנראה גם יראה ביום ההולדת ה־700 למדינה.

     

    3. אסי כהן

    האיש הכי מוכשר בתעשיית הבידור הישראלית ב־20 השנים האחרונות. נקודה. עילוי כשחקן דרמטי, קומיקאי שמסוגל להזריק נשמה לדמויות כמו שאולי או טורטל, הכוכב הבלתי מעורער של 'ארץ נהדרת', יוצר שעומד לצד אחרים מאחורי יציאה כמו 'הפרלמנט', ומישהו שפשוט אי־אפשר לשבוע מהנוכחות שלו על המסך. כהן הוא כישרון בקנה מידה בינלאומי. יום אחד אולי גם העולם כולו ייהנה ממנו.

     

    4. ספי ריבלין

    החקיין של המדינה לצד טוביה צפיר במהלך חלקים גדולים משנות ה־70 וה־80. קומיקאי מוטרף, שבידר ילדים ב'בית של פיסטוק' או התקשקש כיוסהףףףףף ב'מוצ"ש' באותו להט בו כיכב בשפיץ של הסאטירה עם 'ניקוי ראש'. ב־84' עלה לקרב במשקל כבד בתעמולת הבחירות מטעם הליכוד נגד 'הגשש החיוור' של המערך וגם היה הפרצוף של מפעל הפיס במשך נצח קטן. כשזה נוגע לכישרון של ספי - כולנו זכינו.

     

    5. שלמה בראבא

    הקומיקאי הכי מופרע וחסר רסן ברשימה. מצחיקן חסר גבולות, גם בהומור פיזי - סוס מנצח לא מחליפים - וגם בנושאים של הבדיחות שהוא יורה בהופעות ובראיונות שלו, משואה ועד אוננות. אולם בראבא, שרבים גדלו עליו ב'זהו זה!' - שלא לומר גידלו בגלל יאצק שפם עבות - הוא גם שחקן דרמטי נפלא, שכיכב באחד הסרטים הכי טובים שנעשו כאן - 'הערת שוליים'. כמה מטורף ככה מוכשר.

     

     6. דודו טופז

    אלמלא הכתם השחור הפלילי, הרגע הזה שבו שלח עבריינים להתנקם בבכירי התעשייה שהפנתה לו עורף, טופז היה עשוי לסיים במקום הראשון. במשך שנים הוא היה 'הראשון בבידור'. בזכות המערכונים, הסרטים ובעיקר פיצוח הגנום הישראלי בפריים־טיים, לעיתים עד תחושת קבס, טופז הצליח להגיע לרמות פופולריות והזדהות בציבור שרק בנימין נתניהו מצליח לשחזר. אבל הגורל עקלקל ומורשת טופז הוכתמה ונקשרת כיום למילים כמו שיגעון, אובדן דרך וגבולות, כלא, אזיקים, התאבדות ובושה.

     

    7. צביקה הדר

    הדר התחיל כקומיקאי, רומני שהצליח להביא את הערס לטלוויזיה בצורה חיננית. אבל מהר מאוד הוא הפך למנחה של 'כוכב נולד', 'נולד לרקוד' ו'בית ספר למוזיקה', המתחרה הכי גדול שקם לארז טל, ומי שהצליח להביא לז'אנר נשמה והומור נטול ציניות. בשנים האחרונות חזר למשחק, יצר סדרה מעולה על חייו, הגיש תוכנית אירוח, וגם עלה שוב לבמות עם סטנד־אפ על התקף הלב שעבר. גם אם לא כל הדברים הצליחו, הדר נשאר דמות ממלכתית ואהובה.

     

    8. מה קשור

    הצד הקומי של מטבע המהפכה שהושיבה את הפריפריה בצנטרום של הפיילה התרבותית שלה. נורו כמו פגז מתוכנית האירוח של יצפאן ו'רק בישראל' והפכו בעזרת הומור פרוע, פרחי, מלא תנופה שידע לשאול מאיפה שצריך ('הממלכה הקטנה') להרכב הכי מצחיק בארץ. בשנים האחרונות עשו דברים נהדרים גם לחוד וחזרו להבריק גם כטריו בתוכנית 'אנחנו במפה', שמצליחה להגחיך אפילו את המגוחך מאליו - הספורט הישראלי.

     

    9. אלי יצפאן / ישראל קטורזה

    (קיבלו ניקוד זהה)

     

    יצפאן: מגדולי המצחיקנים שידענו, ולו היה המצעד נערך לפני עשר שנים, לפני שהוריד הילוך, היה משתחל בקלות לשלישייה המובילה. חקיין מושלם עם תזמון קומי שאין שני לו, דחיפות פראית וילדותיות כובשת. את הדעיכה שלו מפרות הופעות אורח לא ייאמנו ב'בובה של לילה', איפה שקומיקאים שבעים באים כדי לעוף.

     

    קטורזה: הפרצוף של הישראלי כשאשתו דוחפת לו מרפק שיקום להחליף לילד. פרץ בתוכנית הרדיו של דידי הררי כצוגה ומאז נובר בקטנוניות הקיומית של איש המשפחה, מחפש פנינים חדשות בשדות חרושים, מפוצץ אולמות, מפוצץ את האוזן ב'מועדון לילה' המעצבנת והתייצב באצולת הסטנד־אפ המיינסטרימי המקומי.

     

    10. טוביה צפיר

    הראשון בחיקוי. מככב כיום בשוס הרייטינג המפוקפק 'סברי מרנן', אבל בשיאו היה כל כך מזוהה עם ערוץ 1 - מ'ניקוי ראש' ועד 'סיבה למסיבה' - שהיה צריך להופיע בסמל של רוממה. למרות שסיפק כמה תפקידי משנה מזהב בשלאגרים עצומים כמו 'גבעת חלפון', 'חגיגה בסנוקר' ו'הלהקה', ואחר כך הנגיש את עצמו גם לילדים דרך סבא טוביה - דומה שייזכר לנצח בעיקר כאיש שפוליטיקאים היו פונים אליו כדי לדעת איך הם נשמעים.

     

    1. אדיר מילר:

    "שמע זה מרגש מאוד, מחמם את הלב ולא מובן מאליו ואין לי מילים באמת לתאר את ההרגשה", אומר אדיר מילר כשהוא שומע את הבשורה על זכייתו בתואר בדרן ה־70. "כשאתה מקבל אהבה כזו מהקהל זה רק להגיד תודה אלף פעמים".

     

     

    צילום: משי בן עמי

    צילום: משי בן עמי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ניצחת את הגשש.

     

    "זה הזוי וקטונתי. הגשש החיוור הם אגדה, גדלתי עליהם ואני מאוד מעריך מקצועית את מה שהם עשו פה לאורך השנים. כילד גבעת חלפון היה אצלי בקלטות וידיאו בלופים. אני חושב שהם ראויים לכל פרס. בתור ילד עשיתי חיקויים של סרג'יו קונסטנזה ועד היום כמעט כל אחד שעושה מבטא רומני בעצם מחקה את פולי, אחד הקומיקאים הגדולים שהיו פה. הוא הכניס נשמה בדמויות שלו והקהל עוד יותר מתחבר. ביום שפולי מת בכיתי כאילו היינו משפחה. לא הכרתי אותו אישית אבל היה ממש עצוב לי ובכיתי. ככה הוא נכנס לי ללב כקומיקאי. אם הוא היה חי היה לי הכבוד והגאווה לארח אותו בסדרה".

     

    ההתחלה של אדיר מילר אולי נרשמה בדומינו גרוס אחרי בשנות ה־90, אבל ההופעה הראשונה שלו הייתה דווקא בצבא. "הייתי מפקד מחלקה ב־8200 והייתי מאוד רציני", הוא מספר. "בפורים עשו ערב בבסיס וידעתי לחקות את הרס"ר ואת המב"ס. אמרו לי, 'בוא תעלה'. זה היה אמור להיות חמש דקות ונשארתי 45 דקות על הבמה. פעם ראשונה חוויתי את הבום הזה שאני יכול להצחיק. שנה לאחר מכן כבר הייתי על סף שחרור ואמרו לי, 'יש ציפייה ממך'. הבדיחה הראשונה שכתבתי בשנת 1995, שאיתה עליתי להופיע בבסיס, הפכה להיות אחת העלילות ב'רמזור'. מה שהיה מצחיק בהופעה בצבא זה שבגלל שהייתי מפקד של מחלקה מסווגת אז חיילים שהגיעו למחלקה הזו היו צריכים להסתובב שבוע בבסיס עד שהם מקבלים סיווג להיכנס לתוך המחלקה. ברגע שקיבלו את הסיווג אני כמפקד המחלקה קיבלתי אותם אליי.

     

    "יצא ככה שבערב שעשיתי את הסטנד־אפ היו חיילים חדשים שהגיעו למחלקה ורק למחרת קיבלו את הסיווג. פתאום אני מגיע מפקד קשוח ורציני אחרי שערב קודם הם ראו אותי בסטנד־אפ. ואני רואה שהם מתאפקים לא לצחוק. אני אומר לחייל, 'משהו מצחיק אותך'. הוא אומר לי, 'מצטער המפקד, אתמול שעה וחצי פירקת אותנו מצחוק אני לא יכול להתייחס אליך ברצינות'. עד היום זה משפט שמלווה אותי ונכנס לאחד הפרקים של 'צומת מילר' בעונה הראשונה כשאני מדבר על החרם של הבת שלי והמורה מתפוצצת מצחוק".

     

    אחרי השחרור מהצבא, בינואר 1996, מילר הגיע לדומינו גרוס. משם ועד היום, סטנד־אפ, ובעיקר אלתורים על הבמה, זה אהבת חייו. "בגלל שאני מאלתר, כל הזמן קורים דברים", הוא מספר. "הופעתי במיני ישראל בלטרון וכמדי הופעה אני פונה לאנשים ושואל אותם מה הם עושים. ישב זוג חמוד ואני שואל את הגבר מה הוא עושה בחיים והוא עונה לי, 'אני שוטף גופות באיכילוב'. הייתי המום. שאלתי את אשתו מה את עושה והיא אומרת, 'אני מתעסקת בביטוח חיים'. צחקתי ואמרתי כאלתור, שנראה לי שמי שעושה אצלך ביטוח מקבל שטיפה חינם. ואז התחלתי לאלתר על זה כל ההופעה, איך הוא שוטף. הוא אומר לי יש מתקן. לקחתי את זה למתקן של מכוניות. היה נורא מצחיק ואז לפני כמה זמן אני מגיע לאיכילוב לבקר מישהו, ומישהו עוצר אותי. זוכר אותי? מאיפה אני צריך לזכור אותך? 'אני השוטף גופות'. היו איתי חברים ולך תסביר להם מאיפה אני מכיר שוטף גופות. מאז שיצאו האלתורים לטלוויזיה אני חושב פעמיים אם יש שמות מוזרים, מקצועות מוזרים".

     

    איזה שמות מוזרים למשל?

     

    "אני לא מבין בכדורגל, לא יודע כלום בזה. אני מהגברים שבגמר המונדיאל יכול לראות סדרה טובה עם אשתי וגם לא מכיר שחקני כדורגל. הרבה פעמים יושבים שחקנים אצלי בהופעה והקהל צועק לי. פעם אחת ישב בן שהר בקהל ומישהו צעק לי, 'בן שהר בקהל' וחשבתי שהוא צועק סתם שם אז עניתי גם איציק מוסדור בקהל. אחרי זה הבנתי שהוא כדורגלן מפורסם ולימים גם יצרנו קשר והתנצלתי. לפני יומיים הופעתי בבאר־שבע ומישהו צעק לי, 'בכר פה'. לא הכרתי. הוא אומר לי, אני מאמן הפועל באר־שבע. שאלתי איזה מקום אתם, אז כל הקהל צחק. אמרתי, 'מה, מקום אחרון?' לא מבין בזה".

     

    ובעלי מקצוע?

     

    "ישב לי בהופעה מישהו, רופא גסטרו, התחלתי לאלתר שבעצם רופא גסטרו הוא הכי מסכן שיש כי הוא מטפל באנשים עם בעיות של גזים ולמעשה הוא יכול לשבת בחדר קטן עם מטופל כשיש ריח של צחנה והוא צריך להמשיך את הטיפול ואז אתה רואה את האחות נכנסת עם מסכת חמצן והרופא צריך לעשות הכל כרגיל. הרופא כל כך צחק ואמר לי, 'לא נעים לי להגיד לך כמה אתה צודק'. אמרתי לו, 'אל תהיה פלצן', הקהל נקרע. אחד הדברים שמצחיקים אותי זה שאלתור שלי הופך להיות מותג. אילתרתי באמריקה על מישהו בשם בני קדוש ובשלב מסוים אמרתי לו אתה כזה בני קדוש וזה הפך להיות משפט. אנשים ברחוב אומרים, 'אל תהיה בני קדוש, בוא'נה אתה כזה בני קדוש'. הצחיק אותי שאלתור שלי הפך להיות מושג".

     

     

    × × ×

      

    צומת מילר
    צומת מילר

    מילר עשה המון דברים עד שהגיע ל'רמזור', הסדרה שיצר עם רן שריג וכיכב בה לצד נירו לוי, ליאור כלפון, יעל שרוני וליאת הר לב. אבל שם, בסדרה המצליחה והאהובה הזאת, שגם זכתה כאן בעבר במשאל הסדרה הפופולרית ביותר, הוא נסק לפסגה. לפני שנתיים זכה כאן גם במשאל הקומיקאי האהוב בישראל. אחרי ש'רמזור' ירדה, הוא שיכלל את הופעות הסטנד־אפ שלו, ויצר את 'צומת מילר' שהעונה השנייה שלה משודרת כעת בהצלחה בקשת. הפעם, הפוקוס בעיקר עליו, ללא נבחרת כוכבים, ועל חייו כאדיר מילר ושלל הסיטואציות המוזרות שהוא נקלע אליהן. "אני אוהב לכתוב על דברים שאני חווה ובכל מקום שקורה משהו שלך - אם הוא היה קורה היית אולי ממשיך הלאה, אני מתעכב ובודק אם יש קומדיה", הוא מסביר. "בהרבה סיטואציות בחיים אנחנו מתרגזים ולא שמים לב שאלה סיטואציות מצחיקות. כשכתבתי את הפרק של החדר מיון זה היה כשאבא שלי שאלוהים ישמור לי עליו, היו לו קצת עניינים בלב, ורצתי לחדר מיון. אמרתי, 'על מה שחוויתי שם אני חייב לכתוב פרק'".

     

    למה?

     

    "היה כאוס אחד גדול וכל דקה נכנס עוד מישהו ובגלל שהם לבושים אותו דבר אתה לא יכול לדעת אם זה רופא או לא ואתה מחפש את הכרטיס הקטן כדי להבין. בקיצור, יצא שסיפרתי למנקה מה יש לאבא שלי כי לא ידעתי שהוא המנקה. תמיד שואלים אותי למה אני לא עושה סאטירה ואני מרגיש שאני כן עושה סאטירה רק לא על הפוליטיקה אלא על חיי היום־יום. על זוגיות ועל גידול ילדים ועל דברים שאני חווה כאזרח במדינה, בתי חולים, דואר, ועדים חזקים. כל הדברים שאנחנו כאזרחים עוברים. גם ב'רמזור' יש המון סאטירה. הגירושים של איצקו ולילך למשל וכל היחס לאישה ברבנות שלילך לא הייתה מוכנה לקבל. היא אומרת שם לדיין, 'סליחה, מה זה מגורשת? אתה מגורש'. מי מאיתנו לא ישב בדואר והתחרפן למה יש 400 איש ועמדה אחת".

     

    בעונה הנוכחית נכנסת גם במכוני הטסטים לרכב.

     

    "כל פעם שאני בטסט אני בלחץ כאילו זה עכשיו בגרות. אני מחייך לבוחן ומפחד לעשות פעולה לא נכונה. יש רגעים בחיים כשיש את השקט המתוח הזה. בכל פעם שהטסטר עושה דברים, אתה מרגיש כמו באולטרסאונד, שאתה לא יודע מה הוא רואה".

     

    'צומת מילר' תיגע גם בשואה, "בפרק שהולך להיות משודר עוד מעט ומתעסק באירוע להנצחה שאמא שלי מקיימת, זיכרון בסלון. השואה זה נושא רגיש עבורי. שני ההורים שלי ניצולי שואה. הגוף שלי מלא בנימים של סיפורים מהשואה, כל חיי גדלתי עם סבתא שתיארה לי מה היא עברה. מהצד של אמא מאוד סיפרו. בצד של אבא שלי הוא בחר בדרך של ההדחקה, יותר לסגור".

     

    הסביר למה?

     

    "הוא היה ילד בטרזינשטט והוא פחות אוהב לדבר על זה פשוט. את החתימה שלי לקחתי ממנו, מתוך כבוד אליו. ככה רציתי. יום אחד ישבתי עם אילון בן יוסף הגרפולוג והוא אומר לי, 'תכתוב לי משהו ותחתום'. כתבתי לו שני משפטים והוא אומר לי, בכתב שלך אתה איש פתוח ומשתף, בחתימה שלך אתה איש סגור ומופנם. איך זה יכול להיות? אמרתי שהחתימה זה של אבא והכתב זה הבית שגדלתי בו, בית חם".

     

    יש סיפורים שאתה זוכר מהם?

     

    "אני מאוד אוהב לאלתר אבל יש לנו סיפור במשפחה של אלתור שהציל חיים. סבתא שלי, ברגע מכונן, אילתרה והצילה את החיים של אמא שלי. הם היו במשלוח לאושוויץ וסבתא שלי, בתושייה, קרעה את הטלאי הצהוב וברחה מהטור והתחבאה באחד הבתים עם אמא שלי התינוקת על הידיים. בבודפשט. פתאום ניגש אליה נאצי הונגרי, נער בן 18, עם רובה ואמר לה, 'יהודייה מסריחה! תחזרי לטור ותקבלי את מה שמגיע לך'. ברגע של אלתור, לא יודע מאיפה היו לה הכוחות, היא שלפה טבעת נישואים שהייתה לה על האצבע הסתכלה לו בעיניים ואמרה לו, 'לכם יש המון תכשיטים, המון זהב, והכל מגואל בדם. תסתכל על התינוקת הזו היא לא עשתה לך שום דבר. קח את הטבעת הזו ותדע שיש לך זהב עם ברכה. יום אחד ייפתחו שערי שמיים ואתה תדע שהצלת את החיים האלה ויש לך הוכחה. טבעת עם ברכה'. הוא לקח את הטבעת ואמר לה, 'לכי'. ועד היום אני חושב, האלתור שלה ברגע הזה, לעשות משהו אחר ולא לקבל את הגורל כמו שהוא, הציל את החיים שלה ואת כל החיים שלי".

     

    אין מלים.

     

    "כשנגמרה המלחמה, לסבא שלי מצד אמא, שהיה בברגן־בלזן, לקח המון זמן לחזור. סבתא שלי ואמא שלי נשארו בבודפשט ולא ידעו מה קורה איתו. סבתא שלי שמה תמונה של סבא שלי על הכיסא כל יום בארוחת ערב ואמרה, 'הוא יחזור'. הוא לא לקח איתו כלום פרט לבובת פורצלן גדולה מאוד בתיק כדי שאם הבת התינוקת שלו בחיים, הוא יחזור וייתן לה את הבובה הזו. חודשים הוא סחב את הבובה בתיק שלו, ואחרי חודשים הוא מגיע לדירה שלו ודופק בדלת. פותחת לו ילדה בת שלוש שבעצם לא ראתה אותו שנה וחצי. הוא מתרגש, ונותן לה את הבובת פורצלן. אמא שלי רואה את הגבר בתמונה. מההתרגשות היא לא תפסה את הבובה והיא נשברה לאלף חתיכות. אבל זה היה כלום מול השמחה. ויש המון סיפורים כאלה".

     

    בוא נחזור רגע ל'צומת מילר'. אתה מרגיש שמצאת את הקלאסיקה הבאה שלך?

     

    "אני מרגיש ש'רמזור' ו'צומת מילר' הם למעשה אחים ושניהם ילדיי. זה למעשה אותו בית. זה אותו הומור. רק לוקח זמן להתרגל לדמויות ואני מאוד שמח שבעונה השנייה הקהל התרגל ואוהב לדעתי לא פחות מאת 'רמזור'".

     

    שינית קצת את הפורמט של הסדרה בעונה השנייה.

     

    "חלק מהעבודה שלי ככותב ויוצר זה להסיק מסקנות. מי שלא יודע לבקר את עצמו דורך במקום. הסתכלתי על העונה הקודמת כצופה והחלטתי להכניס שינויים על מנת לשפר ואני שמח שהקהל מרגיש בזה. 'צומת מילר' בעונה הראשונה יותר התעסקה בשואו־ביזנס. יותר דברים שקורים לי כקומיקאי ופחות מעוררים הזדהות אצל הקהל. בעונה השנייה כתבתי יותר על החיים. מה שאני וכולנו חווים. הוספתי דמויות חדשות. בעונה הראשונה זה רק העלילות שלי, בעונה השנייה הוספתי דמויות שיש להן חיים משלהן. אחד הדברים שמרגשים אותי בסדרה זה שאתה רואה אמנים בכירים ומכובדים באים לסדרה ועושים דברים שהם לא עושים במקום אחר. צדי צרפתי עושה דברים שלא ראו אותו עושה ובהמשך יבואו עוד, לכבוד לי".

     

    הנרטיב הוא של הגבר המובס בבית מול האישה ששולטת.

     

    "בכל יצירה אתה צריך לעצור ולשאול מי מספר את הסיפור. בין גבר לאישה בכל בית יש קונפליקטים ואני מתעסק בקונפליקטים האלה. בגלל שאני גבר, אני מספר את הסיפור של הגבר ואני יכול לתת לך דוגמה איך זה עובד. נגיד שבעל ואשתו בבית והבעל נשכב לראות טלוויזיה והיא אומרת, 'מה אתה נשכב, יש עוד דברים לעשות בבית'. כגבר הוא יילך לחברים ויגיד, 'אני רק שכבתי, היא מקימה אותי'. אשתו תלך לחברות, ותגיד, 'אני יכולה לפרפר, לסדר את כל הבית, והוא נשכב, לא רואה אותי בכלל'. זה הכל שאלה של מי מספר את הסיפור. בסדרות שלי אני מספר את הסיפור של הגבר ואת הדברים שגברים בימינו מתמודדים איתם, ואני עושה את זה בצורה קומית ומשעשעת. לשאלתך, אני אענה, אם כל כך הרבה אנשים מזדהים עם זה ואוהבים את זה, אז כנראה שמה שקורה אצלי בבית, קורה בהרבה בתים בישראל".

     

    הנשים אצלך מוצגות לא פעם כביצ'יות.

     

    "לא מסכים עם הטענה הזו. אל תשכח שאני עושה קומדיה על זוגיות. ואני גבר. ושוב, כשאני כותב על קונפליקט זוגי אני מביא את הזווית של הגבר. אני מעריץ נשים ואני חושב שאם תבוא אליי הביתה ותראה איך הבית מתנהל תבין שאשתי היא הכל בשבילי. היא יותר מוצלחת ממני. אבל כשאני כותב קומדיה אני מקצין, אחרת זה לא מצחיק. אם אני כגבר אסתכל על סדרות של נשים אני יכול להיפגע. ב'סקס אנד דה סיטי' הגבר מוצג כמיסטר ביג ואני יכול לומר, 'ככה אתן רואות אותנו?' אבל אני בוחר לצחוק מזה ולא להתקומם על החפצון כביכול".

     

    ב'צומת מילר', תעשיית הבידור מוצגת כמקום מזויף.

     

    "אני לא מרגיש ככה ואני לא מרגיש חלק מהתעשייה. אני גר בגבעתיים ולא בתל־אביב. לא הולך להשקות ואירועים וחי את החיים שלי ולא אוהב לעשות הכללות. בני אדם זה בני אדם. כמו שיש נגרים כאלה ונגרים כאלה ובנקאים כאלה ובנקאים כאלה, גם בתעשייה שלנו יש אנשים כאלה. אין הכללות".

     

    יש סיכוי לאיחוד של 'רמזור'?

     

    "הרבה שואלים אותי. אני אומר שנוור סיי נוור אבל אתה צריך להבין שמבחינתי 'צומת מילר' היא המשך של 'רמזור'. זה עדיין אני ועדיין אני כותב על החיים של כולנו, ככה שמבחינתי זו סדרת המשך. עמדתי בקניון עם הילדים לאכול גלידה וניגשה אליי מישהי בשנות ה־40 לחייה עם ילדים ואמרה לי, 'אני חייבת לומר לך שאני מאוד אוהבת את הסדרה שלך ואת מה שאתה עושה אבל אם יורשה לי אני חושבת ש'רמזור' הייתה סדרה יותר טובה'. חייכתי אליה ואמרתי לה, 'הילד שלך מאוד יפה' היא אמרה לי, 'תודה'. ועניתי, 'אם יורשה לי הילד הגדול יותר יפה'. היא צחקה ואני צחקתי והסברתי לה ש'צומת מילר' ו'רמזור' הם שני ילדים וכמו שאני לא עושה השוואות בין הילדים שלה, ככה היא לא תעשה לשלי".

     

    ובכל זאת, אם רן שריג, הפרטנר שלך לכתיבת 'רמזור' יבוא ויציע איחוד?

     

    "יכול להיות. אני לא פוסל שום דבר".

     

    רמזור נכשלה באמריקה. יו"ר ומנכ"ל פוקס גארי ניומן אמר, "לא עשינו את זה נכון".

     

    "הסיפור של 'רמזור' באמריקה הוא תחושה של פספוס כי זה היה יכול להצליח. ברוסיה זה זכה בפרס הקומדיה הטובה ביותר, בסין עושים את זה, בסלובקיה זה עלה ועושה רייטינג טוב. בארצות־הברית פשוט עשו את הסיפורים שלהם עם דברים חדשים ודמויות חדשות. אין קשר בין 'רמזור' האמריקאית לישראלית. כשאתה יושב ורואה את יו"ר פוקס מכה על חטא זה כן מחמם לי את הלב. יש לי דודה אמריקאית מבוגרת שלא מדברת עברית וכ'שרמזור' עלה באמריקה היא התקשרה לאמא שלי ואמרה, 'כנראה שמה שמצחיק אתכם לא מצחיק אותנו האמריקאים'. אמא שלי אמרה לה, 'מה שעלה אצלכם זה לא הסדרה של הבן שלי'. חצי שנה אחר כך הדודה הגיעה לארץ ואני נתתי לה 'רמזור' עם תרגום. היא חזרה ואמרה, 'ראיתי ברצף כל הלילה את עונה 3 ו־4 וחבל שלא עלה ככה באמריקה'. אבל לי יש בבית פרס אמי על הסדרה בעברית. סדרה בעברית זכתה באמי באמריקה, יותר טוב מזה? אני כל יום צובט את עצמי כשאני מסתכל על הפסל הזה. אני לא מאמין שזה קרה". ×

     

    במקום די רחוק, קרוב לכאן, נולדה מדינה קטנה ובין צרה לצורר הצמיחה תרבות מקומית לתפארת. כדי לקבוע מיהם מייצגיה הבולטים לרגל יום הולדת ה–70 התבקשו קוראי 'ידיעות אחרונות' וגולשי ynet לבחור את הזמרת הגדולה מכולן, השחקן שאין שני לו, הבדרנית הכי קורעת, היוצרים הכי מובחרים ועוד. ב–10 קטגוריות חשובות של תרבות פופולרית נאבקו אגדות ותיקות בכוחות חדשים ואייקונים של אנינות גבוהת מצח בגיבורים עממיים. את הממצאים שיקללנו עם הצבעת אנשי 'ידיעות אחרונות' ו–ynet - התוצאות לפניכם

     


    פרסום ראשון: 09.04.18 , 23:21