שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 09.04.2018
    1. כוורת: היה ממש נחמד
    הם התחילו בלהקת הנח"ל ויצרו מיד אגדה שהייתה באמת וסחבה מאות אלפים לטקסי פולחן שנקראו בטעות הופעות איחוד. דני סנדרסון וגידי גוב, מנהיגי כוורת - להקת ה–70 - מנסים לפענח את סוד הקסם, עושים סדר בסערת שרית חדד וטוענים שוב שיש פה מספיק אוויר למדינה אחת או שתיים
    רז שכניק

    2. אתניקס

    הניצחון הגדול של הפופ העברי. הרדיו על המבקרים. האהוב על החשוב. אתניקס הביאו את המזרחי למיינסטרים עם זהבה בן ואייל גולן ושרדו זלזול ולעג על השירים והכריזמה כל הדרך אל המקום השני. תותים בקצפת.

     

    3. החלונות הגבוהים

    רק אלבום אחד אבל איזה. וכמה כישרון. ואגדות. אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ המציאו את הפופ העברי ב־67', ושיחררו את ישראל ואת הרדיו מכיבוש צבאי של להקות הנח"ל וחיל הים. אל אל קראוס שמואל.

     

    4. משינה

    רכבת לילה אל הנצח. משינה אולי נאבקים היום בציפורני הזמן והרלוונטיות, אבל קשה לחשוב על להקה שהשאירה פה כל כך הרבה קלאסיקות על־זמניות. לגמרי מהחומר של מקום ראשון בכל הזמנים.

     

    5. להקת הנח"ל

    ביקום שלפני חבורת אריק ושלום, הלהקות הצבאיות שלטו בעניינים. ולהקת הנח"ל שלטה בכולן. סיפקה את הכוכבים הגדולים, בשר טרי של סולנים עם הילת מלאכים, עם לבן של 'הלהקה' או בלי, ושירים על ארץ ישראל היפה והטובה והנאיבית וריח המלוח על המים. והיה גם את 'שיר לשלום', חתרנות מהפכנית ולובשת מדים לעבר דו קיום.

     

    6. טיפקס

    יעקב אוזן שינה את שמו לקובי אוז, אבל מבחינה מוזיקלית הוא נשאר נאמן לשורשים. שדרות, שנות ה־90, רוק מעורב במזרחי, שירי נונסנס וגם אמירה, והפיכתה של שרית חדד לכוכבת פופ לגיטימית בימים שאחרי מות התחנה הישנה. יש לנו חברה בשם טיפקס והיא מהממת.

     

    7. סטטיק ובן–אל

    תרימו גבה. באימוג'י או בלי. אבל הצמד הזה, בקושי שלוש שנים באוויר ובלי אף אלבום מלא, שבר שיאי השמעות ברדיו שחלק מחברי הרשימה כאן לא דיגדגו. וגם מוזיקלית אין להם מה להתבייש. סטטיק ובן־אל הביאו את הפופ הישראלי לרמות חדשות של מקצוענות.

     

    8. צלילי הכרם / צלילי העוד

    דקלון ובן־מוש, או קיסר ורמי דנוך? למה חייבים לבחור. מהחפלות של הכרם נולדה המוזיקה המזרחית, עם האלבום הראשון - המקביל - והמכונן שלה. מפגש בין שבזי ואלתרמן, פיוט מבית הכנסת וגיטרה חשמלית, בלהקת רוק מזרחית: רעיון כל כך מהפכני, שעד היום לא קמו להם יורשים.

     

    9. החברים של נטאשה

    בדקה אחת שפויה אפשר לראות אוניות טובעות בים הכישרון והטירוף של דוכין ושטרית. תוך פחות מעשור הם הוציאו שלושה אלבומי מופת והשאירו לנו רפרטואר מדהים, עם לחנים מזהב של ארקדי וטקסטים מדם של שטרית. אולי הלנון ומקרטני שלנו.

     

    10. תמוז / תיסלם (קיבלו ניקוד זהה)

    תמוז: עוד להקה שהוציאה רק אלבום אחד אבל הפכה מהר מאוד לאגדה. השילוב בין שלום חנוך (שלא נכנס לרשימה, במפתיע) לאריאל זילבר הביא לנו את סוף עונת התפוזים אבל כל זה גם התאייד בגלל מריבות הרבה לפני שנסחט מהם המיץ.

     

    תיסלם: לא יצרי וטראשי כמו הפייט של ירדנה מול עפרה, אבל לא פחות עקרוני ודרמטי במצעדים ובווליום של צווחות המעריצות: בראשית האייטיז נדרש כל ישראלי עם אוזניים להחליט - תיסלם או בנזין. אנחנו עדיין מתקשים להכריע, לכם היה דווקא קל. רדיו חזק.

     

     

    1. כוורת:

    כוורת היא סוג של נס בתודעה הישראלית. שלוש שנות פעילות ושלושה אלבומים בלבד ביחד, הספיקו לשביעייה המופלאה (גוב, סנדרסון, אולארצ'יק, שמיר, קלפטר, רכטר ופניגשטיין) כדי להיבחר כלהקה הגדולה מכולם ב־70 שנות המדינה. "אבל אי־אפשר להתעלם מהאיחודים!" מתקן דני סנדרסון, "זה לא שהלהקה נעלמה ממש. ארבעה איחודים השאירו אותנו קיימים. אבל כלהקה שלא הייתה פעילה יצירתית, אני מסכים שהבחירה הזו מדהימה ומחמיאה עד מאוד. מחמם את הלב לדעת שהקהל שליווינו במשך לא מעט שנים מלווה אותנו עד היום".

     

    "מה אגיד? כבוד גדול ושמחה גדולה", מוסיף גידי גוב, "התאחדנו לפני חמש שנים וזו הייתה הצלחה אדירה כך שזה אולי מאוד אקטואלי, לפי הבחירה הזו. נורא שמחנו על מה שקרה אז, מאושר על הבחירה הזו היום".

     

    איך תסבירו בכל זאת את הבחירה בכם על בסיס צר של פעילות.

     

    סנדרסון: "אני חושב שיש כאן עניין של 'והגדת לבנך'. במשך שנים הורים השמיעו לילדים את השירים ואותם ילדים העבירו לילדים שלהם. זה ההסבר שאני יכול למצוא. אולי גם זה שמעולם לא כיוונו לקהל מסוים וצברנו קהלים מכל מיני סוגים. עשינו שירים שלכאורה נגעו בסוגיות אזטוריות כמו 'פה קבור הכלב', שנתפסו כשירי ילדים שדיברו גם למבוגרים".

     

    צילום: מוטי אברמסון
    צילום: מוטי אברמסון

     

     

    גוב: "בחייך, שרנו על זוג מגפיים! לא שיר אהבה מסובך, לא דירה במגדל, זה נהדר".

     

    הבנתם בזמן אמת שזה קורה?

     

    "לא ממש. כן שמנו לב מההתחלה שכו־לם רואים אותנו. לא היה הבדל בקהל בחתך של גילאים, סוציו־אקונומי, עדות ודברים כאלה. עשינו מצד אחד בדיוק מה שאנחנו רוצים, ומצד שני זה התקבל נורא יפה ורחב. שמע, בגדול, אלה שירים טובים, מוזיקאים נפלאים - בכל זאת יוני רכטר ויצחק ודני - יצאה לנו מעין נבחרת חלומות, ושלא כמו מכבי, כזו ששמרה על משהו ייחודי. אולי אנחנו צריכים לעשות שתי להקות עכשיו כמו מכבי ת"א? הלוואי שייצא מהמהלך הזה מכבי ישראלית כמו שאהבתי עם מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי ואפילו ג'ים בוטרייט שמאוד חיבבתי. אם אני אזהה את האנשים שלא עוזבים כל שנה, כמו שקורה בהמון קבוצות ולא רק במכבי, זה יסקרן אותי".

     

     

    × × ×

     

    כוורת נולדה בבית היולדות המצטיין של להקת הנח"ל בסוף שנות ה־60. "שם מרביתנו נפגשנו", נזכר סנדרסון, "ואז החלה להתהוות פינה חברית מוזיקלית ואפילו פילוסופית, אם אפשר לתת מילה גדולה כזו לבחורים בני 18־20. בגדול זו הייתה יוזמה שלי להקים את כוורת, אבל כל יוזמה צריכה מישהו שיסכים לה. אז הגרעין המיידי של גידי, אפרים, מאיר ואלון, הסכים מיד ולמזלנו ניאותו להצטרף למשפחה קלפטר ורכטר".

     

    "אני התגייסתי טיפה יותר מאוחר", משחזר גוב, "כמעט כמו בסרט 'הלהקה'. למרות שבכוורת אני המבוגר חוץ מיצחק. זה התחיל בגלי צה"ל, דורי בן זאב הגיש, הייתה את פינת פוגי המצחיקה עם גרעין של כל השירים. שמעתי אותם מנגנים את החומרים האלה, חשבתי שזה טוב והתחברנו".

     

    איך הגעתם לקלפטר ורכטר?

     

    "יוני בכלל רצה ללמוד ארכיטקטורה ובסופו של דבר נגנב מהמוזיקה של כוורת וטוב שכך. יצחק היה כבר אחרי הצ'רצ'ילים והופיע עם אריק איינשטיין ושמו עלה כאחד הגדולים בתחומו. נדמה לי שהם באו בשמחה".

     

    סנדרסון: "השמועה בעיר הייתה שכל אחד מהם התבלט בתחומו, אז לא עשינו להם אודישנים. ליצחק נתתי קסטה עם חלק מהשירים המוקלטים, מעין אופרה עם סיפור מרכזי, ושאלתי אם הוא רוצה להיות חלק מהדבר הזה. עם יוני לא היה לי רעיון מקורי אחר אז נתתי לו את אותה קסטה. עם החזרות זה התגבש למשהו אחר".

     

    איזו להקה הייתם מדרגים במקום הראשון?

     

    גוב: "תיסלם ומשינה היו מככבות אצלי גבוה ברשימה. אני אוהב גם את אתניקס, אבל מחובר מאוד למשינה ותיסלם. להקות נהדרות. יצא לי להופיע פעם עם תיסלם ואז פתאום ראיתי שיש להם פלייליסט מטורף. שירים שנשמעים פגז, מצוינים".

     

    סנדרסון: "הכנסת אותי לבעיה. לי נורא קשה לדרג. זו לא תשובה פוליטית, אלה פשוט להקות שונות. משינה, תמוז, תיסלם, אתניקס והחלונות, כולן ראויות למקום הראשון. דירוגים באמנות הם תמיד מעט בעייתיים ולעיתים גם לא הוגנים. להבדיל מספורט, שזה דבר אבסולוטי, ואם אחד קפץ יותר גבוה הוא מקבל מדליה. פה זה אמורפי".

     

    סטטיק ובן־אל נכנסו לעשירייה.

     

    סנדרסון: "טוב מאוד. אוהב את מה שהם עושים. הם תרמו משהו מאוד מרענן לסצנת הפופ הישראלית. שילוב נהדר של הפקה, שירים טובים וביצועים מדליקים".

     

    גוב: "הם כוכבים גדולים, איזו שאלה? אני שמח מאוד שהם שם. הנכדות שומעות את זה ושרות לי. ואז גם אני הפנמתי ובגלל שיש לי תוכנית רדיו אני גם משמיע. בעיניי הם מקסימים".

     

    ואם להיתלות בענף הגבוה, יש שם הומור וקריצה, כמו בטקסטים של כוורת.

     

    סנדרסון: "הם מאוד כיפיים. לכוורת היה גם פן אחר ופילוסופי כמו 'ילד מזדקן' ו'מדינה קטנה' שבאו ממקום אמוציונלי. לא הכל אצלנו היה קליל וקומי. 'למרות הכל' היה שיר באורך של שבע דקות, קטע שבעיקרו אינסטרומנטלי, מורכב, עם טקסט טיפה רוחני אפילו. כוורת הייתה כמה דברים וכל אחד לקח מהלהקה מה שדיבר אליו".

     

    גוב: "דני צודק. אנחנו באנו מהרוקנרול ואלה פשוט סוגים אחרים של מוזיקה. ההפקות של ג'ורדי אלקטרוניות ומתקדמות. אנחנו אולד־סקול. גם בהומור שהיה בכתיבה של דני, נטמן משהו עמוק, שירים כמו 'טנגו צפרדעים' למשל. עבדנו המון על טקסטים, אפשרויות, מה שכן, מה לא, אי־אפשר לתאר".

     

    סנדרסון היה שותף לא מאוד פעיל לוויכוח הציבורי שפרץ סביב הקאבר של שרית חדד ללהיט של כוורת 'נתתי לה חיי'. אפרים שמיר התנגח בחדד ("דאעש עם שיר") וסנדרסון החמיא לביצוע וחשב שחדד עשתה כבוד למקור. לנהר המבעבע נכנסה השרה מירי רגב שהטיחה בשמיר ביקורת על "גזענותו".

     

    "אני חושב שזה יצא מפרופורציה לגמרי", אומר סנדרסון, "הביצוע של שרית נעשה ממקום טוב, ככה אני קיבלתי את זה ואני חושב שאני מדבר בשם שאר חברי הלהקה. ראינו את זה כמחווה. להיכנס לאיכות העיבוד ואם אפשר לעשות יותר טוב זה בכלל לא היה העניין. אישית אהבתי את זה".

     

    גוב: "אפרים הוא בלוגר בטבעו, זה מה שהוא אוהב לעשות וזה לא שייך לכוורת אלא לאפרים האדם. כל אחד מהחברים בכוורת הוא איש של עשייה. אפרים כותב כל יום והוא מת על זה. לא חשבתי על הקאבר כמוהו ונדמה לי שגם היתר לא. הבחירה של שרית חדד הייתה נורא יפה בעיניי. הביצוע זה כבר עניין של טעם אבל כן היה פה מזרח ומערב וכל מה שצריך".

     

    גם אתה עברת עליהום קטן בפרשת יהונתן גפן וליברמן.

     

    "כי עכשיו הכל עולה נורא מהר וגם יורד נורא מהר. כל אחד שאומר מילה או משהו שקשור לדיון ציבורי, מדליק התלהמות אינטרנטית שהיא לא תמיד מעניינת וחשובה. הרשת גועשת וסוערת כל הזמן. זה כנראה הבילוי החדש של האנשים ושל התקשורת. ראשי ממשלה, מירי רגב, דונלד טראמפ, יאיר לפיד, כולם כל הזמן מצייצים. זו מדיה בפני עצמה שאני פחות מעורב בה".

     

    נכווית במקרה הזה?

     

    "הייתה התבטאות גרועה מאוד שלי עם מחשבה צודקת מאחוריה, שלבנאדם מותר להביע את דעתו ולא צריך להעיף אותו בגלל זה משום מקום, זה נכון מיהונתן גפן ועד קובי מידן. אנשים מביעים דעה, אוקיי, תגידו 'דעתי אחרת, שלום ולהתראות'. אבל לא. כל דבר כזה נכנס לעניין של 'בוא נעיף אותו, בוא נפטר'. מה קרה חבר'ה? סך הכל אנשים אומרים את דעתם וזה לגיטימי. חלילה שנהיה מדינה שמפחדים לומר בה את דעתך. יש התלהמות מאוד לא טובה. אנחנו נורא מבזבזים אנרגיה על כעס. לא תקופה טובה, לא אוהב את זה".

     

    חברי כוורת מועמדים ראויים להדלקת משואות. מפריע לכם שטרם הוזמנתם?

     

    גוב: "ממש לא. אני לא רואה את עצמי כראוי להדליק משואה. עכשיו זה נהיה פארסה עם נשיא הונדורס. אבל בעיקרון אני חושב שמדליקי משואות זה ההפך ממה שעושים פה הפעם, כך לפחות תפסתי את זה - שייתנו לאנשים לא מוכרים שעשו משהו מאוד טוב כדי לעזור או להציל. זה צריך להיות כבוד לאדם הלא־סלב והלא־סטאר שעושה או מרפא את זולתו. דברים הומניים שתורמים לחברה. מדליקי המשואות צריכים להיות לא ראשי ממשלות אלא האדם הפשוט שעשה משהו. שלמה ארצי ראוי מאוד כמובן וכל מי שנבחר ראוי, אבל זה מתבלבל לי עם פרסי המוזיקה ופרסי ישראל ופרס התיאטרון והפרס ההוא והפרס הזה".

     

    סנדרסון: "לא, ממש לא. אני מאוד שמח בשביל שלמה ארצי, האיש הרוויח את זה ביושר. אנחנו? אתה לא יכול ש־17 אמנים יחזיקו את המשואה. זה יהיה קצת מצחיק לא?"

     

    אולי זה שגידי מזוהה עם השמאל פוגע בסיכויים שלכם להיות מוזמנים לאירועים ממלכתיים כאלה?

     

    "לא נראה לי ככה. אני לא נמצא בנקודת המחשבה הזו בכלל. כוורת הייתה א־פוליטית כלהקה, אז אני נוטה לא להאמין בזה ולא נכנסתי מעולם לרזולוציות האלה כי בעיניי הן מיותרות".

     

    גוב: "אני מסכים עם דני. לא היינו להקה פוליטית ובכלל בתקופתנו הכל היה לא מתלהם והמילה 'בוגד' לא הייתה קיימת בשיח. אני לא חושב שזה קשור לשמאל. גם לא דחוף לי באופן כללי להדליק משואה".

     

    "יש מספיק אוויר למדינה או שתיים" היה משפט פוליטי אמיץ לשעתו. אולי עדיין.

     

    סנדרסון: "השיר עצמו הוא בכלל על דיון שבינו לבינה שנגמר פתאום בינינו לבינם. יש שם אסקלציה. זו באמת אמירה פוליטית כלשהי אבל ההגדרה של שמאל בישראל היא מזמן לא ברורה. את עצמי אני כן יכול להגדיר מרכז ושמאלה בדעותיי ואני כמובן לא מרגיש שאני צריך להתנצל על כך. זה לא סוד שאני כמהּ להידברות ויש כאלה שכמוני, שמאמינים באוויר למדינה או שתיים, ויש כאלה שאומרים שבלתי אפשרי".

     

    גוב: "לא שמו לב למשפט הזה ואז הייתה פחות בעיה. היום מדברים על סיפוח של שלושה מיליון ערבים לישראל ומה שיהפוך את היהודים למיעוט, לפחות לפי מחקרים - אז אם זה מה שרוצים, נהדר. אני מעדיף מדינה ישראלית קטנה שיש בתוכה 20 אחוז ערבים שגדלו ונולדו בה הרבה לפני והם ישראלים לכל דבר. גם היום יש מספיק אוויר למדינה או שתיים. צריך לפתור את זה בהומניות ובעזרה ואהבה. תחשוב שאפשר היה לנסוע באוטו ממקום למקום ולהכיר תרבויות אחרות. אולי זה יהיה מותר פעם. לא בזמני".

     

    יהורם גאון כבר שר 'אני מבטיח לך שזו תהיה המלחמה האחרונה'.

     

    "אח, איך היינו נאיבים פעם. הייתי משוכנע שילדיי יתגייסו ויהיה צבא שווייצרי. אבל התבגרתי מאז".

     

    מה שלומו של קלפטר?

     

    סנדרסון: "אופטימיות. מצבו השתפר והוא אמור לעבור לבית החולים רעות לשיקום. הלכתי לבקר אותו עם גידי לפני כמה ימים והבנאדם חייך ודיבר וכבר לא מונשם או מורדם. היה כיף לראות אותו ככה".

     

    שניכם רואים את ה־70 באופק.

     

    סנדרסון: "אני לא קם כל בוקר ואומר לעצמי, 'היי, אני עוד מעט בן 70, תיזהר לך'. אין הרבה מה לעשות עם זה דרך אגב וזה בסדר גמור".

     

    גוב: "לגמרי אין מה לעשות עם זה. מה יכול להיות בגילנו העוד לא שבעימי? הלהקה נבחרה למקום ראשון אצלכם במשאל וזה אקטואלי, ואנחנו עובדים ומופיעים ושרים כולנו. אז נהדר. חושבים על הגיל? פה משהו כואב, פה משהו אחר דואב, אבל אתה לא קם בבוקר עם הגיל. אתה הולך לעשות חזרות, להופיע, לאכול טוב. חיים סבירים לגמרי".

     

    ועם הגיל יגיעו אולי מחשבות על עוד איחוד של כוורת?

     

    סנדרסון: "אני לא רואה את זה באופק כי היה משהו מאוד מסכם ב־2013. אמרנו שלום יפה. ייראה לי קצת מוזר להגיד עוד פעם שלום יפה".

     

    גוב: "לא יקרה. אולי בגיל 80, אם נהיה בחיים, נבוא כקוריוז עם הפיליפינים והם ישירו. אמרנו שזה האיחוד האחרון וזה היה נפלא. 120 אלף איש באו, אמרו שלום ונהנו. היה גדול". ×

     


    פרסום ראשון: 09.04.18 , 23:21