הכי לא פייק

בתולדות סדרת הסרטים הנצחית ג'יימס בונד יש מעט מקרים בהם השחקנית שגילמה את נערת בונד הצליחה לעשות קריירה מרשימה, אחרי שנפרדה מ־007. אחת הבודדות שהצליחה לשרוד ולבסס לעצמה מעמד בהוליווד היא רוזמונד פייק האנגלייה (39), שכיכבה לצד פירס ברוסנן ב"למות ביום אחר" ב־2002. "בצעירותי מעולם לא ראיתי סרט של בונד, והנה ליהקו אותי לאחד כזה", נזכרת פייק, כשנפגשנו לאחרונה במלון ברלינאי אלגנטי ויוקרתי. "זו הייתה התחלה מדהימה. כאילו נשאו אותי על שטיח קסמים. אחת החוויות שתמיד אנצור מההרפתקה הזאת היא סצנת הדו־קרב עם מדונה. זה היה מדהים. מדונה פנטסטית, כיפית, מקצועית ומצחיקה".

מאז פייק הופיעה בסרטים מגוונים ואף הייתה מועמדת לאוסקר על "נעלמת" (2014). יחד עם זאת, היא מודה שהיו קשיים בדרך. "ההופעה בסרט בסדרת בונד בהחלט לא עזרה לי להשיג עוד תפקידים. הייתי צריכה להיאבק כפליים עבור מרבית התפקידים שלי, בגלל שהתפיסה הכללית בתעשייה היא שלא כל נערות בונד הן שחקניות נהדרות".

פייק אפילו מתוודה שהיא עשתה טעויות. "בשנות ה־20 לחיי הקריירה שלי הורכבה מחלקים אקראיים. שמחתי להיות שחקנית שעובדת ולקחתי תפקידים שלא הייתי צריכה לעשות. כן, עשיתי כמה טעויות".

למשל?

"רצו שאני אהרוג מפלצות בסרט 'דום', בו הופיע דוויין ג'ונסון. זה היה סרט נורא ולא הייתי צריכה להשתתף בו. אבל לא ידעתי את זה בזמנו. יש עוד כמה דברים ששרדתי, שכנראה לא הייתי צריכה לשרוד. עכשיו אני בונה לי את הקריירה שאני רוצה לבנות".

פייק מככבת כעת על מסכינו בשני סרטים שעוסקים בהיסטוריה המדממת של המזרח התיכון: "7 ימים באנטבה", המשחזר את חטיפת מטוס אייר פראנס לאוגנדה ב־1976, בו היא מגלמת את בריגיטה קולמן, הטרוריסטית הגרמנייה שנמנתה עם מנהיגי החטיפה, ו"המגשר" (שמגיע אלינו מחר) המתרחש בביירות החבולה והשסועה ב־1982, אחרי מלחמת האזרחים ורגע לפני הפלישה של צה"ל.

ב" 7 ימים באנטבה"

ב"המגשר" היא מגלמת את סנדי, סוכנת חשאית אמריקאית המתבקשת ללוות סוכן אמריקאי לשעבר (ג'ון האם), שחווה לפני עשור טרגדיה אישית בשירותו בביירות ועכשיו שב לבירה הלבנונית כדי לחלץ את חברו הטוב, שנחטף על ידי טרוריסטים פלסטינים. "סנדי בחורה די מגניבה״, אומרת פייק. ״היא משרתת בביירות בגלל האדרנלין. אני מניחה שהיא גם רוצה לשרת את המדינה שלה, אפילו שהיא לא מנופפת בדגל. העולם היה קשוח עבור נשים בסי־אי־איי בשנות ה־80, היו מעט מאוד סוכנות, והן הרוויחו הרבה פחות מהגברים".

מתברר שפייק בקיאה בתולדות ובמהות הסכסוך הישראלי־פלסטינאי, והיה לה גם מורה טוב לנושא הסבוך: הבמאי עמוס גיתאי, איתו עשתה את "הארץ המובטחת" (2004). "כשצילמתי את הסרט עם עמוס בשעתו הרגשתי לא כשירה מספיק לעשות זאת. כשאתה גדל באנגליה, שיעורי ההיסטוריה שלנו לא נותנים לנו את העומק הנדרש להבין את הסכסוך - הרגשתי שהידע שלי היה שטחי מאוד והייתי נבוכה מאוד. הייתי אז רק בת 22, והמזרח התיכון היה נושא עצום שהיה עליי לפענח. הרגשתי שרק גירדתי את פני השטח. בכל מקרה, היה מעניין לצלם במדבר סיני ובישראל. זה היה זמן קצר אחרי תקופת הפיגועים, ולמרות שאז מאוד נהניתי ללכת למועדונים, לא הלכתי לרקוד בתל־אביב בגלל שפחדתי מדי".

הגישה שלך לנושא השתנתה במשך השנים, במיוחד אחרי שעשית את "7 ימים באנטבה" ו"המגשר"?

"כיום ההתמצאות שלי בסכסוך במצב יותר טוב. תמיד מעניין לעשות סרטים בהם אתה יכול לקחת את ההוויה שלך עכשיו וללכת אחורה 40 שנה כדי לקבל פרספקטיבה שונה. לראות את הרגע שבו הכל התחיל. החבר׳ה הגרמנים שחטפו את המטוס לאנטבה עניינו אותי מאוד, במיוחד הגישה שלהם, שהייתה מצד אחד מתבצרת ומשוכנעת בעצמה, ומנגד מאוד נאיבית. הם הלכו כל כך רחוק על מנת לנקוט עמדה כנגד העבר הנאצי של המשפחות שלהם, ובאירוניה נוראית סיימו כגרמנים, ששוב אוחזים ביהודים בשבי.

"מה שמעניין בסרט הם הספקות: מה קורה כשבאנשים הנמצאים בעמדות כוח מקנן הספק, בין אם מדובר בטרוריסטים ובין אם מדובר בפוליטיקאים ישראלים. שני הצדדים צריכים להחליט מה כדאי לעשות, בעודם נתונים תחת לחץ. היה לי חשוב להציג את בריגיטה בצורה אנושית. מובן שהיא וחבריה היו החבר׳ה הרעים, אני לא אומרת שהם לא היו, אבל הם היו תחת לחץ אדיר, והאמונה שלהם אולי לא הייתה מושרשת עמוק או חזקה כמו זו של החוטפים הפלסטינאים".

במהלך שהותה בברלין פייק הסתובבה בעודה מציגה לראווה את הסמל של תנועת Time’s Up, הפועלת למען שוויון לנשים ונגד הטרדות מיניות וניצול מיני. "חשוב לי להפגין סולידריות עם התנועה הזאת", היא מסבירה. "אני די בטוחה בקול שלי ותמיד הצלחתי להוציא את עצמי ממצבים לא נעימים, בגלל שיש לי תפיסה ברורה של נכון ולא נכון שאני יודעת איך לבטא. אבל נשים רבות מוצאות עצמן במצבים שבהם משתמשים לרעה בכוח כנגדן, והן לא יכולות להשמיע קול עד שהן מתבגרות".