ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רות באומן מחזיקה בבובתה המשוחזרת
    24 שעות • 10.04.2018
    ילדות אבודה
    הן שרדו את השואה ובליבן נצרו זיכרון ילדות של בובה, זיכרון של תום שלפני האסון הנורא. עכשיו עמותת "מרפא לחיים" לקחה את ציוריהן של שלוש שורדות שואה והחזירה את בובות ילדותן לחיים בשחזור מושלם, עד אחרון הסרטים על החצאית. התוצאה הייתה מרגשת מעבר למילים. ליהיא לפיד על מפגש בין זיכרון ליצירה
    ליהיא לפיד

    כשראיתי את הדמעות זולגות מעיניה של רות, טובעות בבד הרך של הבובה שהיא חיבקה בידיה שהחיים והזמן חרצו בהן סימנים, ידעתי שהצליח לנו. לרגע רות הייתה שוב אותה ילדה קטנה, רגע לפני שחייה הפכו לגיהינום וניטל ממנה תום הילדות.

     

    מיזם "בובה לחיים" של עמותת "מרפא לחיים" עושה משהו מקסים. חבריה לוקחים ציורי דמויות שמציירים ילדים חולים והופכים אותם לבובות. הבובנאית יעל אוריאלי מכינה בובות מהציורים, והחוויה מרגשת מאוד. הילדים חוזים ביצירת הדמיון שלהם מקבלת חיים וזה ממלא אותם התרגשות ותקווה.

    השרטוטים
    השרטוטים

     

    נאוה סלמון - אישה מיוחדת ומלאת שמחת חיים, שמלבד היותה אחת הרכזות במועדון "מפגש בכפר" של שורדי שואה בניהול "סביון", העמותה למען האזרח הוותיק בכפר־סבא, גם מתנדבת בהוסטלים של המעון לניצולי שואה — חשבה על רעיון מרגש.

     

    היא הציעה לשלוש נשים מהמועדון, שלושתן ניצולות שואה, לצייר דמויות כדי להכין להן בובות. כמו שאנחנו עושים בעמותה עבור הילדים. כשיצאנו לדרך, לא ידענו אם זה יצליח, האם ניתן יהיה להפוך את הציורים האלה לבובות אמיתיות, ואיך יגיבו שורדות השואה.

     

    רות באומן ולאה מאיר ציירו בובות שהן זכרו מילדותן. בובות שהיו עבורן סמל התום של ימי טרום המלחמה. מרים ולדבסקי ציירה את עצמה כפי שהיא זוכרת.

     

    שלושתן ציירו תוך שהן יורדות לפרטי־פרטים, החל מצבע העיניים, דרך סוג העור של הנעליים ותחושת הבד של השמלה.

     

    יעל אוריאלי, הסתובבה בחנויות עם רשימת החלומות שלהן, מחפשת בדים מדויקים. "פחדתי", היא מודה, "שמא זה לא יהיה בדיוק כמו בזיכרון שלהן". כל כך היא רצתה לדייק.

     

    במפגש השבועי של הקבוצה במועדון הקשישים בכפר־סבא הכנו להן הפתעה והענקנו להן את הבובות. החוויה הייתה מרגשת עד דמעות.

     

    זה היה שם, הבובה של ילדותה. לרגע היה ניתן לראות בעיניה את התום של הילדה ההיא, זו שכל ילדותה נלקחה ממנה, יחד עם משפחתה.

     

    הן התבוננו כל אחת בבובה שלה. לאה מאיר בבובה שהיה חשוב לה שתהיה בצבעי כחול־לבן, כמו הדגל, עם עגילים ושרשרת כמו שהייתה לבובתה. ומרים בבובה בת דמותה כילדה, עם שתי צמות עבותות בצבע בלונד, שאת הבד של שמלתה, שהיא זכרה איך אמא שלה תפרה לה, חיפשה יעל הבובנאית בכל חנויות הבדים. "זה אותו הבד בדיוק", אמרה מרים.

     

    ולא נותרה עין יבשה באולם. רק אישה אחת מילמלה בעצב, "אני לא זוכרת אפילו בובה. הייתי קטנה מדי לפני הגיהינום הזה. בת שלוש הייתי כשהגעתי למחנות. ושם שום בובה לא הייתה לי. שום בובה".

    לא נותרה עין יבשה. מימין: לאה מאיר, הבובנאית יעל אוריאלי ובתה, רות באומן, נאוה סלמון היוזמת, מרים ולדבסקי וליהיא לפיד
    לא נותרה עין יבשה. מימין: לאה מאיר, הבובנאית יעל אוריאלי ובתה, רות באומן, נאוה סלמון היוזמת, מרים ולדבסקי וליהיא לפיד

     


    פרסום ראשון: 10.04.18 , 21:17