שני 23 ביולי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ארצי ובן ארי בתחנת אוטובוס בבנימינה
    7 ימים • 11.04.2018
    פה ושר בארץ ישראל
    שלמה ארצי ומוש בן ארי יצאו למסע אל מקורות המוזיקה הישראלית — בין הקברים של נעמי שמר ורחל שעל שפת הכנרת, אהוד מנור בבנימינה ומאיר אריאל במשמרות, בביתה של אהובה עוזרי בכרם התימנים ובתל–אביב של אריק איינשטיין. על הדרך הם פגשו את המשורר רועי חסן ואת הראפר טונה ודיברו על מוזיקה אישית ולאומית, מזרחיות מול אשכנזיות, פוליטיקה, מאבקי הישרדות ונוסטלגיה
    שלמה ארצי | צילומים: תומריקו | איורים: רות גוילי

    תחנה 1: מושב אומץ

    שני רעים יצאו לדרך

     

    פעם היה ספר כזה בשם "שני רעים יצאו לדרך". הייתי קורא בו כילד ונמס מאילן הישראלי הצבר ויעקב, זה שהגיע מהגלות, שהתחברו למסע ביחד. אז זה לא בדיוק הסיפור שלי עם מוש בן ארי. כי שנינו צברים. אמנם לא בני אותו גיל, אבל אם מישהו אומר שאין חברים במוזיקה, ורק אינטרסים, אז מוש ואני דווקא התחברנו בפשטות.

     

    זה קרה לנו באולפן הקלטות לפני שנה בבני־ברק, כשנפגשנו ליד השירותים והצעתי לו לשיר את "משהו חייב לקרות", שהלחנתי למילים של המשורר רועי חסן, זה שכתב את השיר מעורר המחלוקת "במדינת אשכנז".

     

     

    מוש בן 47. ראסטות. גרוש קצת. אבא לילדים. חי עם צעירה מקסימה. מלא שרשראות, בושם הודי וטבעת זהב ענקית יפהפייה.

    ארצי ובן ארי
    ארצי ובן ארי

     

    אז הצעתי לו לנסוע יחד ולהחיות את המתים המוזיקליים שהשפיעו עלינו ועל הארץ שנעלמה קצת בין גלי הוויכוחים הנואשים, שבהם כל אחד חייב לצאת צודק בכוח. מה שלא ידעתי הוא שהמסע הזה ייגע בכאבים שלנו ושאני עצמי אכנס לעין הסערה עם טקס הדלקת המשואות. וכך בבוקר אספתי אותו ממושב אומץ שבעמק חפר.

     

    משא ומתן/
    מוש: אתה יודע לאן נוסעים?

     

     

    שלמה: לכנרת.

     

    מוש: ומה אנחנו עושים שם, שוחים?

     

    שלמה: איזה שוחים. בכנרת כבר אין מים. הולכים לסגור איזה פינה עם המוזיקה הישראלית. ניסע לקברים של נעמי שמר ורחל שקבורות על שפת הכנרת, ואחר כך נחזור לאהוד מנור בבנימינה, למאיר אריאל במשמרות, לאהובה עוזרי בכרם ולאריק איינשטיין בתל־אביב.

     

    מוש: קונצנזוסים.

     

    בכנרת, מעל קברה של נעמי שמר. ארצי: "נעמי הייתה אישה נורא מצחיקה, סרקסטית ושורשית. בת המקום
    בכנרת, מעל קברה של נעמי שמר. ארצי: "נעמי הייתה אישה נורא מצחיקה, סרקסטית ושורשית. בת המקום

     

     

    שלמה: לא תמיד הם היו. חלק עוררו מחלוקת בזמן כזה או אחר. מאיר מול ההומואים, אריק שכתב את "עיתונאי קטן", אהוד שהמציא את "אבניבי", אהובה ששברה את התפיסה לגבי שירה מזרחית, ונעמי שמר ששברה ימינה פוליטית.

     

    מוש: חשבת לנסוע דרך עמק בית־שאן?

     

    שלמה: זה המסלול האולטימטיבי שלי.

     

    מוש: גם שלי. פה אפילו עבדתי כמתנדב בקיבוץ חמדיה. וכשהיינו עוברים בבית־שאן, היו זורקים עלינו אבנים וקוראים לנו קיבוצניקים.

     

     

    שלמה: אז אצלי זה היה הפוך. הלכתי להתנדב בשנות השמונים בבית־שאן.

     

    מוש: באמת?

     

    שלמה: כן. "מקורות" סגרו להם את המים בגלל איזה חוב. ואני חטפתי עצבים, הגעתי למתנ"ס, התנדבתי לבוא פעם בשבוע במשך שנה. ונהייתה סביבי קבוצה כזאת שהייתי כמו מדריך נפשי שלה. וככה התחלתי להבין את הפריפריה.

     

    מוש: הייתה שם עדיין מדינה אחרת.

     

     

    שלמה: שמע סיפור שממחיש את זה. ערב אחד, בסיום מפגש הקבוצה, ניגשה אליי בחורה ואמרה לי בדמעות, "אתה חייב להסביר לנו שירים של אריק איינשטיין, כי קלטתי שאם אני לא מבינה אותם אני לא ישראלית. אני שומעת בבית רק מוזיקה מרוקאית, ואני מרגישה לא שייכת". אחרי שבוע הבאתי טקסטים של אריק וניסיתי לחבר משהו למישהו.

     

    מוש: מה שמדהים הוא שמה שמחבר בינינו ועושה מאיתנו עם זו התרבות שלנו. רק שהיא בסדר העדיפויות האחרון.

     

    שלמה: אל תגזים. יש פה סרטים, הצגות, מוזיקה. אתה רוצה שהמדינה תיתן כסף לזמרים?

     

    מוש: אני רוצה שהמדינה תקים איזה סוג של מוסד שעוזר לאמנים צעירים לעשות את הדרך המוזיקלית, ובטח למבוגרים. יש שתי נקודות שבירה. אחת כשאתה מתחיל ואחת כשאתה מסיים.

     

     

    המוהל שלנו זכריה/
    מוש הוא הפרא האציל, כי בניגוד למראה הראסטה מן שלו הוא קודם כל דעתן ועדין נפש, רחוק מלהיות איזה זרוק מעבר להרי החושך בגואה, מקסימום בחוף של מוש באילת.

     

    זה על שמך, החוף של מוש? הקנטתי אותו.

     

    נו, מה חשבת? שאל ועלבון קל התגנב לקולו.

     

    אולי מושיק עפיה. מה, לא הגיוני? צחקתי.

     

    שלמה: נולדת בעפולה?

     

    מוש: כן. בבית סטנדרטי. הורים מדהימים. אמא היא חצי רוסייה חצי תימנייה ואבא עיראקי.

     

    שלמה: אבא היה חבקן?

     

    מוש: כן. והוריך? ואביך?

     

    שלמה: הוריי טוטאל רומנים. אבא לא היה חבקן גדול. התבייש מאינטימיות.

     

    שלמה: אז נולדת בבית חולים העמק בעפולה?

     

    מוש: כן.

     

    שלמה: גם אני.

     

    מוש כמעט התעלף כשהבין ששנינו נולדנו באותו בית חולים, רק בזמן אחר. ההורים שלי ניצולי שואה מוכים שהלכו להקים את קיבוץ אלוני אבא בעמק והוריו שבאו מארצות המזרח לעפולה.

     

    ואז עלה שמו של המוהל שלי, זכריה התימני ז"ל, שהלך עם כלי המהילה כל הדרך מנהלל לאלוני אבא ברגל כדי לחתוך לי. וזה הקפיץ את מוש.

     

    מוש: רגע, שנייה. זכריה התימני?

     

    שלמה: כן.

     

    מוש: אז נראה לי שהוא גם מהל אותי, אבל הוא היה כל כך זקן כשהוא מהל.

     

    שלמה: שהידיים שלו רעדו? חחח. זה נשמע מסוכן...

     

    צחקנו לרגע כמו שני נהגי מרוצים.

     

    הבית שלנו/
    מוש: תגדיר לי בית.

     

    שלמה: ברור שבית הגדילה של הילדות זה המשהו הזה שלא נגמר לעולם. אבל כרגע, איפה שאני גר ברמת־גן, זו שכונה שיש בה איזה חמש מכולות של גרוזינים, עיראקים ואשכנזים, ואני מרגיש שזה הבית שלי עכשיו.

     

    מוש: גם אני בן אדם של מכולות. הגעתי למושב אומץ בעמק חפר, והדבר הראשון שעשיתי זה באתי למכולת ואמרתי למוכר, "נעים מאוד, קוראים לי מוש, תגיד, אני יכול לרשום פה?" הוא אמר לי, "ברור". חצי שנה אחרי הוא תופס אותי, "תגיד לי, למה שאלת אותי אם אפשר לרשום פה?" אמרתי לו: "רק רציתי לדעת שאני שייך".

     

    שלמה: בבית שמעת מוזיקה בגדדית מעיראק?

     

    מוש: ממש לא. אבא היה חולה על הביטלס, היה אותך ואת אריק איינשטיין. הם לא לימדו אותנו ערבית. ואצלך בבית?

     

    שלמה: הוריי היו זוג מהגרים שחיפשו את הישראליות. אז איפה המוזיקה בעצם אוספת אותך?

     

    מוש: ב־85' התחיל העולם של הפאנקיסטים בחיפה, במרתף הברון בכרמל. אבל החלום שלי החל ממש בגיטרה של אבא שלי שהיתה תלויה אצלי בחדר. בגיל 61 התחלתי לנגן. אקורדים שבורים כאלה. ואז אבי אמר: עבדתי שלוש עבודות כדי שהבן שלי יגשים את החלום שלו. ואצלך?

     

    שלמה: אבי גם קנה לי גיטרה בגיל 12, אבל לא התלהב מזה שאהיה זמר. אבות המזון שלנו. איזה אריות.

     

    כאב בלב/

    אמרתי למוש שכשאיבדתי לאחרונה את אחותי ואמי לא הבנתי איך ממשיכים את החיים מכאן והלאה. כמו שלא הבנתי בזמנו איך המדינה לא השביתה את עצמה מרוב כאב, נניח אחרי כל מלחמה שעברנו.

     

    אני פה כבר זמן ממושך, אז כדאי שלא ניקח שום דבר כמובן מאליו, כולל בשנת ה־07, אמרתי.

     

    מוש: ואיך היית בתחילת הדרך? מה הבנת?

     

    שלמה: בתחילת הדרך חיפשתי לי מקום. נלחמתי בשדים, בביקורת אכזרית. לא ידעתי מה הכישורים שלי, עד שגיליתי את הכתיבה והבמה. על הבמה אני הכי חי בעולם ובכתיבה אני עף.

     

    מוש: ראיתי אותך באולפן, כותב טקסטים בטירוף.

     

    שלמה: אני עדיין נלחם על כל שורה. ואיך הייתה ההתחלה שלך? הרגאיי והשאנטי סטייל. קיבלו אותך?

     

    מוש: כל דור בא והכניס עוד כמה ניואנסים לפרצוף של הישראליות. גם אני.

     

    שלמה: אגרופים בפרצוף, אה? אבל זה כלום לעומת מה שקרה כשהגיעה המוזיקה המזרחית. לאנשים מסוימים היה קשה לקבל טקסט של יוסי גיספן כמו "ערב טוב לך, את מושלמת". ואילו אני תמיד חשבתי שזו שורה מהממת. או שלמה בר בזמנו שבא והגדיר כמו נביא את הברירה הטבעית שלנו. אז תגיד, האם "הכניסיני תחת כנפך" זה יותר טוב מ"ערב טוב לך"?

     

    מוש: אין טוב יותר או טוב פחות. השאלה מה זה עושה לנו בנפש.

     

    שלמה: מה אתה מחפש כמוזיקאי?

     

    מוש: לספר סיפור בשירים. ואתה?

     

    שלמה: חיפשתי לפוצץ את הרגש למי שחש קצת כמוני. ולזהות את הישראליות כפי שראיתי אותה.

     

    שלמה: היו לך משברי יצירה?

     

    מוש: בוודאי. אפילו אחד לא מזמן.

     

    שלמה: איך זה התבטא?

     

    מוש: בלגנוז דיסק. בנישואים שהתפרקו. לקח לי שנים להבין שהמשברים הכי גדולים שלי בחיים, כולל הקריסה בזוגיות ובאבהות, קורים לי ברגעים שאני לא מצליח לחבר את ההשראה הזאת, לכתיבה של המוזיקה.

     

    שלמה: זה עושה לי קווץ' בלב, ואני נזכר ברגעים העצובים והריקים שהייתי מסתובב אשכרה שלוש־ארבע שנים בתחושת משבר וחרדות. ואפילו שהיו כותבים עליי שאני המצליח בארץ, הייתי חולם חלומות שיש באולם עשרים איש וגם הם עוזבים. והפתרון שלך לזה?

     

    מוש: אני תמיד בורח בסופו של דבר להודו. בא, עומד מול בן אדם בן שבעים, עיוור שעושה לי חביתה בדוכן בגודל מילימטר, וקולט שזו החזרה לבסיס.

     

    שלמה: בן אדם זקוק כנראה לגדודים של כוח ופרופורציות כדי להילחם בכאביו. קשה להיות זמר לפעמים, אה? לא כמו שחושבים, "דה ווייס" והופ...

     

    מוש: כן, זו הישרדות במיוחד בארץ הקטנה הזאת. גלגלצ, לא גלגלצ, הכרה, מאבק שישמיעו, שיתייחסו.

     

    שלמה: כבר לא מבחינים שם בין מהות לבין פרסום. אני מכיר כיום זמרים שכותבים עליהם "סולד אאוט" לפני שזה קורה.

     

    מוש: אתה מבין?

     

    שלמה: השאלה היא איך לייצר קריירה לאורך זמן. זה מה שהכי העסיק אותי חמישה עשורים. בא לך קפה מושקו, להירגע קצת?

     

    שתינו קפה כמו שני ילדים שמבקשים משקה מרפא לנפש. אחר כך המשכנו לנסוע בעמק יזרעאל ובית־שאן. "פה הקימו את מחלבת תנובה הראשונה", התפעלנו מהמפעל בתל יוסף. "שם כוכב הירדן", אמרתי והראיתי לו איפה שמאיר הר־ציון מיחידה 101 בנה חווה.

     

    "נומה עמק, ארץ תפארת אנו לך מולדת".

     

    שחרור מוקדם/
    שלמה: סיפרת לי פעם שלאבא שלך היה קשר לבית קולנוע.

     

    מוש: אבא שלי היה בעצם המקרין של הקולנוע בעפולה. יכולתי לבוא בארבע אחה"צ ולהישאר איתו קרוב והמון. ובכלל, זה שיכולת אז להיכנס לבית קולנוע חינם, זה אמר שאתה חצי מלך בעפולה של אז. ואתה ואביך?

     

    שלמה: אבא היה חבר כנסת צנוע, שנסע לכנסת באוטובוס, והחזיר פרחים אם מישהו שלח לו מתנת התחנפות. הוא לימד אותי לגעת בנפש למרות שהיה איש סגור ונורא האמין בתיקון העולם.

     

    מושקו, מישהו ביקש אותי לשאול אותך על הראסטות. אפשר?

     

    מוש: בוודאי.

     

    שלמה: זה אמיתי או אם אתה עולה על מטוס ברוח זה עף לך כמו אצל טראמפ?

     

    מוש: אמיתי טוטאל. הראסטות היו הביטוי שלי לחופש אחרי הצבא.

     

    שלמה: לא הגיע הזמן להשתחרר מזה?

     

    מוש: זה כמו שאתה תשתחרר מהג'ינס שלך.

     

    שלמה: חחח. אני חושב שאדם עם "נפש חופשייה" צריך ללמוד איך לחיות בתוך עצמו כמו מלך ועבד. אתה מצלם את עצמך באינסטגרם?

     

    מוש: חחחח, לא. אני מרגיש טמבל עם זה.

     

    למה לי פוליטיקה?/
    יש אנשים ששבויים בפוליטיקה הישראלית. הם שונאים ואוהבים לפי הצד שאתה תופס. אני ומוש לא כאלה. לא אדישים, אבל גם לא עצבניים על אף אחד. ובכל זאת אמרתי לו: "פוליטיקה היא זונה", אמר אריק איינשטיין. ומשינה כתבו: "למה לי פוליטיקה עכשיו". צייצת קודם משהו על ביבי והסיגרים שלו.

     

    מוש: אני לא מדבר על שוחד, כי אין לי מושג מה קורה שם. אבל כל הסיפור, שכאילו ראש ממשלה לא יכול לעשן סיגר, זה נראה לי עניין שלו.

     

    שלמה: הבעיה היא לא הסיגרים אלא עניין המתנות. וגם נראות וצניעות מול העם היושב בציון לכאורה, לא? והוא ראש ממשלה טוב לדעתך?

     

    מוש: הוא עסוק, נדמה לי, בלהפריד במקום לחבר אותנו.

     

    שלמה: זו בעיה. כל הפוליטיקקה הזאת. לא שאנחנו צריכים לשבת דביקים אחד בתוך השני ולשמוע את אותה מוזיקה. תרבות אקלקטית יותר מעניינת. אבל כמה מריבות? יאללה שלכם. תנו לאביב גפן לשיר בטקס המשואות. קבלו את האחרים.

     

    מוש: האמת שלדעתי הפוליטיקה סיימה את תפקידה בעולם, ושהממשלה צריכה להיות עשויה ממעגלים חברתיים משתנים. מאנשי כלכלה, מפקידים, מנהלים.

     

    שלמה: אז הציבור יחליט מתי תהיה מלחמה? שאנטי באנטי כזה?

     

    מוש: לא. אבל הוא יגדיל ראש ויתעסק בעתיד שלו.

     

    שלמה: תגיד. אתה שונא אנשים על עיוור? ימנים, שמאלנים, הומואים, לסביות, דתיים, חילונים, ערבים?

     

    מוש: לא. לא. חלילה. השתגעת?

     

    שלמה: ואתה לא חושב שהארץ ההיא, שהעמק היה מנוע הצמיחה שלה, כבר מתה?

     

    מוש: הארץ ההיא עדיין חיה אצל הרבה אנשים בלב. רק שפעם היית פותח רדיו, היית ישר שומע שיר על אהבת הארץ.

     

    שלמה: זו אשליה לחשוב שחוזרים אחורה. אבל אני מוטרד מהתודעה שהשתנתה, מההקצנה. מהגזענות. שמע, התרחקנו קילומטרים מהבסיס ההוא. ואולי זה בעצם טבעי.

     

    מוש: נניח שהכל השתנה, אתה חושב שלדור הצעיר יהיו זמרים כמוך, כמו אריק ושלום?

     

    שלמה: נו, באמת מוש. זה לא מעניין לדור הצעיר את התחת. כי עכשיו הכל אינסטנט. ראית פעם ילד מזיז את האצבע באייפד ובאייפון? הם נולדים עם פעולת האצבע הזו. הם לא אוספים זמרים ושירים לחיים שלהם, כמו שהיה בדורנו. רק לחודש־חודשיים. יודע? לפעמים אני יוצא עם הנכדים להכיר להם את היום בחוץ, שלא יאבדו אותו בחשיכת האייפדים.

     

    נוסטלגיה מרירה קצת הציפה אותנו. אז נכנסנו לבית קפה "בסנטר אוף דה עמק". וישבו שם נשים כבנות שמונים מקיבוץ חמדיה, שחגגו יומולדת.

     

    "תעשו איתנו סלפי", ביקשו. כן, גם עליהן נפלה התקופה.

     

    וכשיצאנו מוש שאל אותי: תגיד, סלפי זה כאילו תרבות האגואיזם?

     

    שלמה: אני מצלם סלפי של עצמי כל יום. כדי לראות כמה הזדקנתי מיום קודם.

     

    תחנה 2: כנרת

    בית קברות על שפת האגם

     

    בשביל אנשים כמונו מוזיקה היא חזות הכל. בשיחות שלנו בדרך ניכר היה ששנינו חשים שהמוזיקה הישראלית התמלכדה לאחרונה בטעם של ילדים בני ארבע, ושהיא קצת מושפלת בכיכר העיר. וככה הגענו לבית הקברות הנושק לכנרת. מקום של עצים שמוש אמר שייבאו אותם, כולל האיקליפטוסים, מחוץ לארץ. נעמדנו ליד קברה הפשוט של נעמי שמר וליבנו התרחב.

     

    "הנה ישראל לפני שהייתה יעד לשבילי אופניים וטריאתלונים", אמרתי וסיפרתי לו שכשהייתי זמר צעיר בן 12 מתתי מהתרגשות כשנעמי שמר הזמינה אותי לביתה להשמיע לי שיר שכתבה לי במיוחד ("האם השלישית").

     

    ואז שאלתי את מוש: מהי נעמי שמר בשבילך?

     

    מוש: את האמת? אני כאילו הדור שמרד ביסודות של נעמי שמר.

     

    שלמה: מה היה אצלה שצריך למרוד בו?

     

    מוש: רצינו להמריא למחוזות שונים קצת, לגעת בפאנק, ברגאיי, בניו־אייג'.

     

    שלמה: אז אולי עכשיו הזמרים הצעירים כבר מורדים בך.

     

    מוש: אני חושב שאני דווקא הדור שפתח את האופק להמון סגנונות, כי ברגע שאתה נוגע במוזיקת עולם, אז אתה כאילו נוגע בהכל.

     

    שלמה: אז אולי הם מורדים בי?

     

    מוש: גם בך לא. אתם מרדתם בשירי האנחנו ולקחתם את זה לאישי, והם רוצים לשיר על עצמם.

     

    שלמה: ומי זה האלוהים ששרת עליו. ג'ה?

     

    מוש: התכוונתי לג'ה הג'מייקני. אבריה, ג'ה. אלה שמות של אלוהים מהתורה.

     

    שלמה: ואתה איש מאמין?

     

    מוש: אני מאמין באלוהים הפשוט. היהודי. ואצלך?

     

    שלמה: גם אלוהים שלי הוא יהודי, לא קיצוני. פשרן. אוהב אדם. אינטואיטיבי.

     

    מוש: אני מאוד אוהב כל דבר שמחבר אותנו לאיזשהו משהו יותר נשגב מהאגו הקטן שלנו.

     

    שלמה: היית עושה היום קאוור לשיר של נעמי?

     

    מוש: כן. רק לא יודע איזה.

     

    שלמה: למשל "אנחנו שנינו מאותו הכפר", "לו מצאתיך לראשונה בקרון רכבת", או "איך נשפכים פלגי שיכר כאן".

     

    מוש: וואי, לבכות. איזה שירים, אלוהים. תגיד מה הייתה אומרת נעמי שמר אם היא הייתה רואה את שנינו עומדים פה?

     

    שלמה: היא הייתה אישה נורא מצחיקה, סרקסטית ושורשית. בת המקום. אז אולי הייתה אומרת: "ס'תכלו על שני הטמבלים האלה, שבאו לעשות איתי חסד ולבקר אותי וחושבים שככה מחיים את המתים". או "אוי, הם נזכרו בי? כי הרבה כבר שכחו".

     

    וככה ראינו בין המצבות את זו של ברל כצנלסון שנקבר כשפילגשו ואשתו לצידיו, וגם קברים כמו פ"נ, אלמוני או אחד שחטף שגעת בייבוש הביצות.

     

    וכשהגענו לקבר רחל המשוררת וקלטנו כתובת, "שם על חוף הים, יש דקל שפל צמרת", חשבתי שכאילו מתוך מעבה האדמה המשוררות עדיין כותבות שירים. ונזכרתי שמאיר אריאל כינה את נעמי שמר "נעמי זמר" ושנעמי אמרה פעם, "איבדנו את העברית בעשר שקל".

     

    ועכשיו כבר היינו בדרכנו לעשות כבוד לאהוד מנור.

    מעל קברה של רחל המשוררת. ארצי: "כאילו מתוך מעבה האדמה המשוררות עדיין כותבות שירים"
    מעל קברה של רחל המשוררת. ארצי: "כאילו מתוך מעבה האדמה המשוררות עדיין כותבות שירים"

     

    תחנה 3: בנימינה

    ברית עולם עם אהוד מנור

     

    שלמה: יודע, חבריקו? אני אדם חשדן יותר ממך. ואני עשוי מחומר קשיח שבנקודות מסוימות כשאתה לוחץ עליי, אני נמס. אני חושב שאמנם כלפי חוץ אתה נראה, עם הרסטות והקעקועים, כאילו אתה שייך לכנופיית ברמינגהאם. אבל שטויות, בפנים אתה כולך מוס־מוס.

     

    מוש: בסופו של דבר, אני מוש, שהיה בנוער העובד כמו שאתה מהצופים.

     

    שלמה: טוב, יש משהו לסגור על אהוד מנור?

     

    מוש: היה אחד הגדולים. רק זה שהוא נע בתפר בין שירים רציניים לבין פופ, וזה העלה אצלי שאלה מי הוא היה בעצם?

     

    שלמה: אם לכל עשור יש את המשורר שלו, אז אהוד מנור היה כאילו הפופ של שנות השמונים. הוא היה פורה ברמות מטורפות. תירגם מחזות, אינטליגנטי, רגיש עד כאב. היום השפה הצטמצמה כבר למאה מילים. כולם אחים של כולם: אחי, אחי, אחי. אבל הוא היה טרום אחי. רחב בכתיבה. אלוף השפה העברית.

     

    מוש: היה לך קשר טוב איתו?

     

    שלמה: היינו חברים למקצוע שנפגשו לא פעם במקרה בסרטי אחה"צ. חוץ מזה כתבנו יחד במרפסת שלו את "את ואני" לאירוויזיון ב־5791.

     

    מוש: בוא נשיר לזכרו יחד את "בחמש קם צייד" ("אגדה יפאנית") ונתעודד?

     

    זמרים, כשהם שרים סתם ככה לעצמם, לא נשמעים מי יודע מה. אז שרנו קצת דפוק. ובאווירה שנוצרה מוש מילמל: יודע מה? בסוף הייתי רוצה להיקבר בעמק. בנוף הזה, בין הברושים האלה. כאילו, לחזור הביתה. תסדר לי פרוטקציה?

     

    שלמה: טפו־טפו. מוקדם מדי, לא, אין לי קשרים כאן למרות שפלרטטתי המון עם הברושים בשירים שלי.

     

    וכך נחתנו בבנימינה של אהוד מנור ונעמדנו לפוזת צילום כמו שני מתאבדים מול התנועה, בכיכר על שם השיר "ברית עולם", כי כל הכיכרות בבנימינה קרויות על שמות שיריו של מנור. וכשכל הבנימינאים צילמו אותנו מהמכוניות, סיפרתי למוש שאהוד הפקיד אצלי פעם כמה שירים שנעלמו לי בחדר ואני מחפש אותם שנים כמו משוגע.

     

    תחנה 4: משמרות

    עם רועי חסן אצל מאיר אריאל

     

    ומשם נסענו לקיבוץ משמרות, בואכה פרדס־חנה־כרכור. לקבר של מאיר אריאל, הקיבוצניק הכי חילוני־דתי בעולם, שהמציא שפה בנשל הנחש ובטרמינל לומינלט. ולשם הזמנתי גם את המשורר רועי חסן, החריף והנפלא הזה, שכתב את השיר הבוטה "במדינת אשכנז".

     

    וכשרועי (שנראה כמו שחקן אן־בי־איי מזוקן אחד) הגיע והבחין בבקבוק בירה ליד הקבר של מאיר וניסה להזיז אותו, אמרתי לו: "פליז, רועי, אל תזיז. בקבוק הבירה מתאים לפה".

     

    עם רועי חסן במשמרות, מעל קברו של מאיר אריאל. חסן: "אהבתי שהמשיכה של מאיר הייתה לא רק לקודש שבתורה, אלא גם לחטא וגם לפראות"
    עם רועי חסן במשמרות, מעל קברו של מאיר אריאל. חסן: "אהבתי שהמשיכה של מאיר הייתה לא רק לקודש שבתורה, אלא גם לחטא וגם לפראות"

     

    במדינת אשכנז/
    רועי חסן: רק באתי, אני עושה נזקים. מה קורה?

     

    שלמה: יאללה, ישר ולעניין. תגיד, רויקה, כתבת "בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ... אֲנִי מוּפְלֵטָה/ אֲנִי חַפְלָה/ אֲנִי כָּבוֹד/ אֲנִי עַצְלָן/ אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן". זה ממש עיצבן אשכנזים. אז למה כתבת ככה?

     

    רועי: מה זאת אומרת למה? זה שיר דווקא מאוד אישי, מהחוויות שלי כילד וכנער, שגדל והתבגר במדינת ישראל. אבל דווקא לא מתוך מקום של קיפוח, אלא מתוך מקום של כוח, של מישהו שהתפכח, שרואה דברים בעיניים אחרות, מהעיניים שניתנו לי.

     

    שלמה: טוב, נניח שהיה הייתה פעם מדינת אשכנז. אבל עכשיו? לא הגזמת?

     

    רועי: במובנים מסוימים היא עודנה.

     

    מוש: אבל הילדים שלנו כבר מעורבבים. ילדי מיקסים מכל העדות.

     

    רועי: כן, אבל נעשית איזושהי עבודת טיוח. אתה צריך להתגלגל בחוגים הנכונים, עם האנשים הנכונים. ואפילו להגיע לאקדמיה במקרים מסוימים כדי להתוודע לחומרים שמבחינתנו כל עוד הם לא חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל, לא יהיה פה תיקון אמיתי. הגאולה באמת יכולה לבוא מהדורות הבאים ומהילדים.

     

    שלמה: הלכת פעם לטיפול?

     

    רועי: אף פעם לא. אמא שלי נתנה לי קמעות במקום.

     

    שלמה: אני הלכתי לטפל בכאב של הוריי שעבר מהם אליי. אמי שאיבדה את בנה ובעלה בשואה חטפה פה לא פחות. היא הייתה אומרת לי: קח אחריות על החיים שלך.

     

    רועי: שמע, יש נטייה לחשוב עליי שגדלתי בבית שישבו לי על הראש כל היום ואמרו לי אשכנזים, אשכנזים. אז אני לא שמעתי את המילה בבית. להפך. אבא שלי רעד כשהתחלתי להתעסק בנושא. וכשעשו עליי כתבה ראשונה בחיים, כולם התקשרו לברך, רק אבא שלי לא. יום למחרת הוא התקשר בצהריים ואמר לי רק משפט אחד, "אל תתעסק איתם".

     

    שלמה: עם האשכנזים?

     

    רועי: כן.

     

    שלמה: וואו. זה משפט חזק. נו, והם עשו לך משהו? האשכנזים האלה?

     

    רועי: זה עניין דורי אצלו. הוא לא יכול אפילו לתפוס את זה שאני היום הרבה בזכותו.

     

    מוש: אני בחיים לא חשתי קיפוח, וגם אני לא בדיוק אשכנזי.

     

    שלמה: אגב, רועי, איך הסתדרת עם השם רועי חסן שנשמע כמו ערבי יהודי?

     

    רועי: מעניין שאתה שואל. כשהייתי בבטן, קראו לי יהודה על שם סבא שלי ואמי ברגע האחרון השתפנה וקראה לי רועי. וכששאלתי למה, ענתה: קראתי בעיתון שרועי זה השם המוביל לטייסים.

     

    שלמה: חחח. הם רצו שמות של גיבורים. כתבת בשיר שנתת לי: "שנים יורקים עליי ואומרים לי שזה גשם, תפסתי צד גם בלי לבחור, עומד בתחנה ולא באה רכבת, משהו חייב לקרות". זה חתיכת קראש בפרצוף.

     

    רועי: זה שיר על אמונה וגאולה. על הישיבה המתמשכת על הספסל של חיינו וההמתנה למשהו שיקרה וינעל את הכל. לא האמנתי שתיקח אותו כשצילצלתי אליך.

     

    שלמה: דווקא הייתי מבסוט כשהצעת לי חברות ושיר על אדם שרוצה לברוח מגורלו. (אומר למוש): רועי חתיכת אכפתניק כזה. כל הזמן מסמס לי. מה נשמע? מה התקדם בשיר?

     

    רועי: בן אדם שולח לי סלפי שלו מהופעה של פרל ג'ם בניו־יורק, והוא מסתלבט על ההודעות שאני שולח לו... חחח.

     

    שלמה: מה שלום ארץ ישראל לדעתך? פוליטית. ביבי... כל זה.

     

    רועי: מה אכפת לי ביבי? ואם יבוא ההוא יהיה פחות? וההוא יהיה יותר? מה אכפת לי?

     

    שלמה: מוש אומר שהפוליטיקה מתה.

     

    רועי: לצערנו לא מתה, כי היא עדיין קובעת את ההחלטות, אבל הפוליטיקה מגוחכת.

     

    שלמה: ואיך היצירתיות בשירים שברדיו?

     

    מוש: אני חושב שפעם המילה שינתה את העולם ועכשיו כבר לא. הכל מוזיקה קלאבית.

     

    שלמה: קריוקי סטייל.

     

    רועי: יש לי שכן שאוהב קריוקי בטעם טוב. המסקנה היא שההוא שהגיע עכשיו לא יכול להבין את זה שהגיע קודם. ובכל זאת למרות פער התקופה בינינו, שלחתי לך שיר.

     

    שלמה: אני מתלהב מאנשים מוכשרים. ואתה בשירים האישיים שלך קורע לי את הנפש.

     

    רועי: תודה.

     

    מוש: טוב מה נשפכתם לי פה אחד על השני? אני בעיקר לא אוהב שמערבבים כיום פוליטיקה במוזיקה.

     

    שלמה: אז מירי רגב מרגיזה אותך?

     

    מוש: שמע, היא אולי הבן אדם הראשון שנכנס לתרבות עם איזו תשוקה. רק שהתשוקה שלה מוטעית והולכת לכיוונים לא נכונים. בתקופה שיש כמעט רק מוזיקה מזרחית ברדיו, ללכת לצעוק אין מוזיקה מזרחית — זו טעות.

     

    שלמה: תגיד רועי, מה המשורר נתן זך חושב על המשורר רועי חסן.

     

    רועי: אני שמעתי שהוא מכנה אותי "הטבח מחדרה", כי ככה היה כתוב כשפורסם השיר.

     

    שלמה: זה נקרא שהוא רוצה להעליב אותך?

     

    רועי: אני לא סגור על זה.

     

    שלמה: ואיך היית מגדיר את מאיר אריאלינו הגאון, שקברו נח כאן לרגלינו?

     

    רועי: מאיר נמשך לקצוות. לאני ולאנחנו. אהבתי שהמשיכה שלו הייתה לא רק לקודש שבתורה, אלא גם לחטא וגם לפראות.

     

    שלמה: הוא קלט את כל החולשות של יחסי האהבה שלנו עם בחורות. זה שאתה בא מולה ומפחד שהיא תגיד לך לא, מכיר את זה מוש?

     

    מוש: הפחד הכי גדול שלי שהיא תגיד לי כן, ושאצטרך להיתקע איתה שנים. חחח.

     

    רועי: הוא כתב, "תמיד נשאר לה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות".

     

    שלמה: קינאתי שחילק שירים מהממים כמו "ערב כחול עמוק" ו"שלל שרב". ססאמק, לא היה יכול להשאיר לי שיר?

     

    אהבת אמת/
    ואז אמרתי לרועי: תגיד, עם כל מדינת אשכנז ומדינת המזרח והבלגן והסכסוכים, אתה אוהב אותי כישראלי אל ישראלי?

     

    רועי: אהבת אמת.

     

    שלמה: כיףףףף. זאת נראית לי כותרת טובה לקטע פה. ראסטה מאן מהעמק, הנמוך עם הטוקסידו והשף לשעבר מתחברים לארץ שלהם ולעצמם.

     

    וככה נפרדנו. ובדרך הביתה הידהד לי המשפט שאמר לו אבא של רועי חסן: "אל תתעסק עם האשכנזים". ונזכרתי ששמעתי מהצד השני אנשים שהיו אומרים ביידיש: "הם לא משלנו. אל תתעסקו איתם". וכשדיפדפתי בשירים שלו בלילה, מצאתי את המשפט הבא: "אבא שלי היה דומה לדודו טופז, רק בלי כסף".

     

    תחנה 5: כרם התימנים

    צלצולי הפעמונים של אהובה עוזרי

     

    ביום השני הביא לי מוש מתנה, שמן ארומטי מהודו. ושמחתי מאוד. ואז מוש אמר לפתע מתוך מסע פנימי שעשה עם עצמו בלילה: הייתה לי בלילה מחשבה אפרופו השיחה עם רועי. כאילו פתאום הבנתי שישנתי ולא שמתי לב לעוולות שעשו פה ושעכשיו כאילו התעוררתי משנתי. ושאפילו אם אני לא הייתי מוש שנולד לסבא תימני ועיראקי, אני עכשיו רואה משהו שקרה לאוכלוסייה מסוימת.

     

    בפתח ביתה של אהובה עוזרי בכרם התימנים. "שאפנו את קדושתה לריאות והלכנו"
    בפתח ביתה של אהובה עוזרי בכרם התימנים. "שאפנו את קדושתה לריאות והלכנו"

     

    שלמה: היה פה עוול נורא לעולים המזרחים. אבל גם להרבה מהגרים אחרים. תן לי כמה דקות ואספר לך סיפור בנרטיב אחר על משהו שקרה נניח לאתיופים. או שאם תזדהה איתי תבכה על ילד אחד בשם שלומקו שגדל עם אמא ניצולת שואה שחיה על כדורי הרגעה שישים שנה, ושנתנו לי להיות שומר הסף של הבית בגיל שמונה. מי הבין אותם אז?

     

    מוש: ארץ המהגרים הסובלים. טוב, מה הלאה? לאן נוסעים?

     

    שלמה: לכרם. לבית של אהובה עוזרי. מה היא עושה לך?

     

    מוש: לא גדלתי עליה, אבל נכנסתי פעם לאולפן לעשות איתה פרויקט והבנתי שהנה בן אדם שהיה אחראי על כמעט כל מה שקרה אז, כאילו מצלילי הכרם ועד זהר. היא עשתה לי בית ספר לשירה.

     

    שלמה: אתה יודע שכשהיא התחילה נורא צחקו עליה, כל הדילטנטים החשובונים. לי היה רגע מפתיע איתה, לפני כמה שנים בסופרמרקט. נפגשנו במקרה. שמה לי את היד על הכתף ואמרה לי: "אני מאוד אוהבת אותך". היה בה משהו מנחם, באישה המהממת הזאת.

     

    וכך הגענו לביתה בסמטת שמעון 11 שבכרם התימנים, עם הרחובות הנוגים והשמחים, וגילינו שבבית שלה עושים סאבלט למשכירים זמניים. ואותי עיצבן שלא כתבו עליו שלט, "כאן חיה ויצרה אהובה עוזרי שכתבה את 'צלצולי פעמונים'". כי אהובה עוזרי ילדה מטאפורית את עפרה חזה, שרית חדד ועדן בן זקן.

     

    אז כמובן במסגרת של להחיות את המתים דפקנו בדלת, אבל איש לא פתח. הדלת דממה. אז שאפנו את קדושתה לריאותינו והלכנו.

     

    תחנה 6: תל־אביב

    הרבה אריק וקצת טונה

     

    שלמה: תכף יבוא טונה, הראפר הצעיר הזה שכתב את "גם זה יעבור". הרעיון הזה של העברת הלפיד עובד עליך?

     

    מוש: מה זאת אומרת? תסביר.

     

    שלמה: השלב שבו הלווייתנים הזקנים שוחים לכיוון סוף האוקיינוס והצעירים אומרים: הם כבר הלכו? תודה לאל.

     

    מוש: אל תהיה כזה מלודרמטי. אני חושב שכולנו למדנו שאפשר להשתבח עם השנים.

     

    זו הייתה התחלת השיחה בדרך למקום שבו החלטנו לפגוש את הראפר טונה ולהיזכר באריק איינשטיין. צעירים מול מבוגרים. זה מעניין אותי בשלב הזה של חיי.

     

    הצעתי שנתמקם ליד מדרגות של קיר הרוס במגרש בעיר, לא רחוק מהמקום שאריק איינשטיין גר בו. ושמפה נתגעגע לזמר הגבוה שכונה האטרייה ונצעק לאנשים שנוסעים מהר "סע לאט".

     

    האמת שלאיש משנינו לא היה מושג איך טונה נראה. ואז טונה הגיע עם כובע גרב על הראש. בחור גבוה. מזוקן. מגושם קצת. התיישב קצת בהיסוס לידינו על גרם המדרגות ושאל: מה עושים?

     

    עם הראפר טונה בתל־אביב. טונה: "'סע לאט' זה שיר מדהים... אריק איינשטיין הוא מבחינתי הראפר"
    עם הראפר טונה בתל־אביב. טונה: "'סע לאט' זה שיר מדהים... אריק איינשטיין הוא מבחינתי הראפר"

     

    שלמה: קודם כל מבררים איך קוראים לך באמת.

     

    טונה: איתי זבולון.

     

    מוש: איך הגעת לשם טונה?

     

    טונה: בגיל 13, בטיול הבר־מצווה שאירגן לנו הבית ספר, העירו אותנו בלילה ואמרו, הולכים למצדה, למופע אור־קולי. משהו הרגיש לי לא בסדר בסיטואציה. הם לא שואלים אותי מה אני רוצה. אז מהעצבים צעקתי: עכשיו תקראו לי טונה.

     

    שלמה: ואיך אבא ואמא קוראים לך? טונה, בוא הביתה?

     

    טונה: אבא שלי קורא לי טונה. כי הוא אוהב את זה.

     

    שלמה: שמע, הסתובבנו אתמול בעמק, והיינו בקבר של נעמי שמר, רחל המשוררת, אתה מכיר? "ואולי לא היו הדברים מעולם?"

     

    טונה: כן. אבל אני לא טוב בחידון הזה בעיקרון.

     

    שלמה: על שירים אני שואל. רגע, "סע לאט", מכיר?

     

    טונה: כן, זה שיר מדהים... אריק איינשטיין הוא מבחינתי הראפר.

     

    שלמה: ראפר? אריק? נו, תסביר.

     

    טונה: אני לא ממש אוהב מוזיקה ישראלית. אני יכול להודות...

     

    שלמה: יעבור לך, תאמין לי.

     

    טונה: תקשיב, תקשיב, אבל ממקום מאוד־מאוד טוב. אני לא מצליח להתחבר לאנשים שאני לא מספיק מאמין לאיך שהם מנסחים משפט. אתה מבין? ולאריק התחברתי.

     

    שלמה: שמע, שמעתי את הדיסק האחרון שלך, היפ הופ כל הדרך מתל־אביב עד עין־הוד.

     

    טונה: וואו.

     

    שלמה: זו הייתה חתיכת חפירה חווייתית. אל תיעלב. מבחינת כמות המילים בדיסק, ואז פתאום קלטתי שגם אתה בסוף מחפש לך מקום. זה נכון? כאילו אומר, וואי, קלטו אותי, מישהו מקשיב לי. נכון?

     

    טונה: באלבום הראשון, כן. הייתי הנמוך עם הטוקסידו לגמרי.

     

    שלמה: איך אתה ונצ'י נצ', תאום ההיפ הופ שלך? אתם שונאים אחד את השני?

     

    טונה: ממש לא. אנחנו חברים הכי טובים שיש. גדלנו באותה שכונה, אנחנו התפוצצנו ביחד. היינו עושים ביטים אצלי בבית.

     

    מוש: מצליחים?

     

    טונה: כן. גם. מוכרים, מקבלים הכרה, מקבלים את הכבוד, יש קהל בהופעות.

     

    שלמה: ספר קצת. מה, אתה בגיל 43? הארץ הזאת מדברת אליך?

     

    טונה: כן, בטח... יש לי זעם פנימי. כואב לי שאין תקווה. אתה מבין? אני רואה את המערכות, איך הן עובדות. זה לא מדע טילים, שיהיה טוב. דיברנו על פוליטיקאים, אני מסתכל להם בעיניים ואני לא רואה שיש להם שום רעיון. רק ויתור, ייאוש, חוסר מעוף. איך אתה יכול להנהיג אותי אם לא טוב לך עם האישה שאתה ישן איתה? קצת מתנשא מה שאני אומר, כן? אבל בא לי לחבק ובא לי להרביץ באותו זמן.

     

    שלמה: וההיסטוריה חשובה לך?

     

    טונה: חשוב שהיא הייתה, והגיע הזמן שנתקדם ונפסיק לאונן על ההיסטוריה.

     

    שלמה: אז מה עושים? ללכת מפה? אנחנו ישראלים. לא?

     

    טונה: חלילה, לאן נלך? אבל כשההוא אומר זה הנביא הזה, וההוא אומר זה הנביא הזה, אני כואב לי כבר הראש מרוב נביאים. אנחנו ב־8102, כבר יש פייסבוק, לא הבנתם שכל הדתות זה מלכודת?

     

    שלמה: איינשטיין, אלברט, לא אריק איינשטיין, אמר שלהבין את הטעם לחיינו ולחיי היצורים בעולם - משמעו להיות דתי. ואני אומר לך שעץ בלי שורש מפסיק לגדול. אז אפשר להרגיע אותך טיפה מכל זעם הנעורים הזה?

     

    טונה: אל תטעה. אני לא נער. טוב לי בחיים. באמת, הלב שלי מלא וזה שאני כועס זה אומר שאני חי.

     

    מוש: אתה רוצה ילדים? משפחה וזה?

     

    טונה: כן, הכל אני רוצה. אני אוהב את החיים, את הים, העצים. אני אוהב הכל.

     

    שלמה: אבל אתה עם כל הכעס הזה, בסוף כתבת שיר נוסטלגי נפלא שאפילו החברים המבוגרים שלי מתים עליו, כמו "גם זה יעבור". תן שורה מהשיר.

     

    טונה: "מצאו תקופה לשבור לך את הלב, והעולם כאילו כלום, מסתובב". שיר על חבר.

     

    מוש: אתה חושב שהיפ הופ זה טרנד או משהו שיישאר?

     

    טונה: לא יודע אם יישאר פה משהו, מלבד המזרחית.

     

    מוש: אופס. עוד לא אמרנו עומר אדם כל השיחה הזאת.

     

    שלמה: מילה אחרונה על אריק?

     

    טונה: הוא אמר משהו כמו אני מבין אותך אח שלי. ואני מקבל אותך ככה כמו שאתה. וזה מדבר אליי.

     

    שלמה: הוא מת באותו תאריך שבו נולדתי. וכשעשינו יחד את השיר "חוזרים הביתה", קלטתי שהוא היה איש מצחיק, בעיקר כשהיה עצוב. מוש: הייתי רוצה להגיש שיר כמוהו. רק חבל שהוא לא בא לשיחה שלנו.

     

    אקורד סיום/
    ובאמת אריק הטוב לא בא. כי אם היה בא היינו בטוח מסתלבטים על סנדוויצ'ים טונה, בלי תוספת גזענות חריפה. ואולי לא משנים את העולם, אבל מחפשים בו משהו יותר נקי. כי כדאי לנו לזכור שהארץ הזאת עם כל הבלגנים שלה לאחרונה היא בסוף משהו טוב שקרה לכולנו יחד עם עוד הרבה אנשים, מכל הסוגים.

     

    וכשהגעתי הביתה פתאום הבנתי שכולנו, הישראלים, אנחנו השומרים היחידים של מה שהיה ומה שיהיה פה. ושצריך להיות חכמים, אחראים וזהירים לפני "שמישהו עוד יתעורר עלינו כמקיץ מחלומו", כמו שכתב מאיר אריאל. •

     


    פרסום ראשון: 11.04.18 , 01:17