יורים ולא בוכים

חמ"ל אוגדת עזה במבצע צוק איתן. על מסך הפלזמה נראה פעיל חמאס רץ בסמטאות. הוא מנסה לברוח מכלי הטיס שעוקב אחריו ומשדר תמונות בזמן אמת. אבל אין לו סיכוי. אחרי כמה שניות פוגע בו טיל. יש הבזק לבן, ואז רואים את המחבל, או מה שנשאר ממנו, שרוע על הקרקע. בחמ"ל יושבים כעשרים חיילים וקצינים, וברגע שהטיל פוגע נשמעת שאגת "יששש!" כאילו חזו עכשיו בגול מכריע בדקה ה־91.

את הסצנה הזאת לא תראו בסרטונים שמופצים ברשת, כי אסור להכניס טלפונים לחמ"ל. אבל אני יכול להבטיח לכם שהיא התרחשה יותר מפעם אחת. איך אני יודע? כי הייתי שם. כקצין מילואים באוגדת עזה הייתי עד בזמן אמת להרג של לפחות 15 בני אדם (כן, גם מחבלים הם בני אדם), בעיקר בירי מהאוויר. ובכל פעם נשמעו בחמ"ל קריאות עידוד ("נו, קדימה, תפגע בו") וצהלות שמחה. באחד המקרים, כפי שהזכיר לי חבר מהמילואים, אחרי חיסול של מבוקש בכיר, מנהל הלחימה נזף בנוכחים הצוהלים: "אנחנו לא כאלה".

אבל אנחנו כן.

בשבועות האחרונים נחשפנו לשני סרטונים לא שגרתיים שצולמו במהלך פעילות צבאית. בסרטון אחד נשמעים צלפים של גולני צוהלים משמחה אחרי שאחד מהם ירה ופגע בפלסטיני שהתקרב לגדר. בסרטון אחר נשמע מפקד טייסת מדווח בקור רוח, בלי שמץ של רגש בקולו, אפילו ביובש, על פגיעה מדויקת במטרה: הכור הסורי.

סרטון אחד עורר זעזוע, בושה ומבוכה. השני עורר גאווה והתפעלות. סרטון אחד רץ בווטסאפ ומשם לתקשורת, השני הופץ על ידי דובר צה"ל. בסרטון אחד מככבים גולנצ'יקים, בשני טייסים. אבל בשניהם רואים אותו הדבר: חיילים שעושים את מה שלימדו ואימנו אותם לעשות. כלומר, להרוג.

זה נשמע נורא. בעצם, לא רק נשמע. זה באמת נורא. אבל זה מה שחיילים קרביים לומדים לעשות. יש כאלה שרואים את האדם שהם הורגים, או פוצעים, דרך הכוונת של רובה הצלפים, יש כאלה שרואים אותו דרך הכוונת של התותח בטנק, ויש כאלה שיושבים בקוקפיט של מטוס קרב ולא רואים בכלל את האנשים שנמצאים במבנה שעומד לחטוף 17 טונות חומר נפץ. יש כאלה שיורים ובוכים, ויש, למרבה הצער, חיילים שנהנים לעשות את העבודה הזאת. לירות ולפגוע.

וזה מה שראינו בסרטון שנחשף השבוע. חיילים שבמשך שנה, או יותר, לימדו אותם להרוג, וכשהייתה להם הזדמנות לעשות את זה — הם התלהבו קצת יותר מדי. אז כן, זה נורא. בכלל, צבא זה דבר נורא ומלחמה זה דבר נורא והרוגים ופצועים זה דבר נורא. משני הצדדים. אבל זה לא הופך את כל חיילי צה"ל לרוצחים. זה רק מראה שאנחנו חיים במציאות מטורפת ומחורבנת ומורכבת - כן, מורכבת - שבה צעירים בני 18 ו־19 לומדים להרוג צעירים בני 18 ו־19 מהצד השני לפני שאלה יהרגו אותם או את האזרחים שעליהם נשלחו להגן. ולפעמים הם לוקחים את זה צעד אחד או שניים רחוק מדי. ולפעמים, יותר מדי פעמים, הם לוקחים איתם את זה לאזרחות.

ולכן, מה שצריך לחקור זה לא את צהלות השמחה - אלא את חוקיות הירי. האם הם ירו כדי למנוע סכנת חיים או לסכל חדירה, או שהם ירו באזרח תמים רק בשביל הכיף. לפי התחקיר שפירסם אתמול צה"ל, הירי היה חוקי. ועד כמה שידוע לי, אין סעיף בחוק השיפוט הצבאי שנקרא "שמחה בלתי חוקית".