נבחרת ה-70
מי הם הזמרים, הבדרנים, הקולנוענים והמשוררים של המדינה? ההפתעות והאכזבות, הדירוגים המלאים וראיונות מלאי הפתעות עם הזוכים
אדיר מילר התחיל את הקריירה בסטנד–אפ כמפקד קשוח אבל קורע מצחוק ב–8200. עכשיו, הזוכה בתואר בדרן ה–70, מספר על המפגשים עם הסיפורים המוזרים של הקהל, הסיכויים לקאמבק של 'רמזור', מסביר למה שינה את 'צומת מילר' בעונה השנייה וחושף סיפורי שואה משפחתיים מצמררים
"שמע זה מרגש מאוד, מחמם את הלב ולא מובן מאליו ואין לי מילים באמת לתאר את ההרגשה", אומר אדיר מילר כשהוא שומע את הבשורה על זכייתו בתואר בדרן ה־70. "כשאתה מקבל אהבה כזו מהקהל זה רק להגיד תודה אלף פעמים".
ניצחת את הגשש.
"זה הזוי וקטונתי. הגשש החיוור הם אגדה, גדלתי עליהם ואני מאוד מעריך מקצועית את מה שהם עשו פה לאורך השנים. כילד גבעת חלפון היה אצלי בקלטות וידיאו בלופים. אני חושב שהם ראויים לכל פרס. בתור ילד עשיתי חיקויים של סרג'יו קונסטנזה ועד היום כמעט כל אחד שעושה מבטא רומני בעצם מחקה את פולי, אחד הקומיקאים הגדולים שהיו פה. הוא הכניס נשמה בדמויות שלו והקהל עוד יותר מתחבר. ביום שפולי מת בכיתי כאילו היינו משפחה. לא הכרתי אותו אישית אבל היה ממש עצוב לי ובכיתי. ככה הוא נכנס לי ללב כקומיקאי. אם הוא היה חי היה לי הכבוד והגאווה לארח אותו בסדרה".
ההתחלה של אדיר מילר אולי נרשמה בדומינו גרוס אחרי בשנות ה־90, אבל ההופעה הראשונה שלו הייתה דווקא בצבא. "הייתי מפקד מחלקה ב־8200 והייתי מאוד רציני", הוא מספר. "בפורים עשו ערב בבסיס וידעתי לחקות את הרס"ר ואת המב"ס. אמרו לי, 'בוא תעלה'. זה היה אמור להיות חמש דקות ונשארתי 45 דקות על הבמה. פעם ראשונה חוויתי את הבום הזה שאני יכול להצחיק. שנה לאחר מכן כבר הייתי על סף שחרור ואמרו לי, 'יש ציפייה ממך'. הבדיחה הראשונה שכתבתי בשנת 1995, שאיתה עליתי להופיע בבסיס, הפכה להיות אחת העלילות ב'רמזור'. מה שהיה מצחיק בהופעה בצבא זה שבגלל שהייתי מפקד של מחלקה מסווגת אז חיילים שהגיעו למחלקה הזו היו צריכים להסתובב שבוע בבסיס עד שהם מקבלים סיווג להיכנס לתוך המחלקה. ברגע שקיבלו את הסיווג אני כמפקד המחלקה קיבלתי אותם אליי.
"יצא ככה שבערב שעשיתי את הסטנד־אפ היו חיילים חדשים שהגיעו למחלקה ורק למחרת קיבלו את הסיווג. פתאום אני מגיע מפקד קשוח ורציני אחרי שערב קודם הם ראו אותי בסטנד־אפ. ואני רואה שהם מתאפקים לא לצחוק. אני אומר לחייל, 'משהו מצחיק אותך'. הוא אומר לי, 'מצטער המפקד, אתמול שעה וחצי פירקת אותנו מצחוק אני לא יכול להתייחס אליך ברצינות'. עד היום זה משפט שמלווה אותי ונכנס לאחד הפרקים של 'צומת מילר' בעונה הראשונה כשאני מדבר על החרם של הבת שלי והמורה מתפוצצת מצחוק".
אחרי השחרור מהצבא, בינואר 1996, מילר הגיע לדומינו גרוס. משם ועד היום, סטנד־אפ, ובעיקר אלתורים על הבמה, זה אהבת חייו. "בגלל שאני מאלתר, כל הזמן קורים דברים", הוא מספר. "הופעתי במיני ישראל בלטרון וכמדי הופעה אני פונה לאנשים ושואל אותם מה הם עושים. ישב זוג חמוד ואני שואל את הגבר מה הוא עושה בחיים והוא עונה לי, 'אני שוטף גופות באיכילוב'. הייתי המום. שאלתי את אשתו מה את עושה והיא אומרת, 'אני מתעסקת בביטוח חיים'. צחקתי ואמרתי כאלתור, שנראה לי שמי שעושה אצלך ביטוח מקבל שטיפה חינם. ואז התחלתי לאלתר על זה כל ההופעה, איך הוא שוטף. הוא אומר לי יש מתקן. לקחתי את זה למתקן של מכוניות. היה נורא מצחיק ואז לפני כמה זמן אני מגיע לאיכילוב לבקר מישהו, ומישהו עוצר אותי. זוכר אותי? מאיפה אני צריך לזכור אותך? 'אני השוטף גופות'. היו איתי חברים ולך תסביר להם מאיפה אני מכיר שוטף גופות. מאז שיצאו האלתורים לטלוויזיה אני חושב פעמיים אם יש שמות מוזרים, מקצועות מוזרים".
איזה שמות מוזרים למשל?
"אני לא מבין בכדורגל, לא יודע כלום בזה. אני מהגברים שבגמר המונדיאל יכול לראות סדרה טובה עם אשתי וגם לא מכיר שחקני כדורגל. הרבה פעמים יושבים שחקנים אצלי בהופעה והקהל צועק לי. פעם אחת ישב בן שהר בקהל ומישהו צעק לי, 'בן שהר בקהל' וחשבתי שהוא צועק סתם שם אז עניתי גם איציק מוסדור בקהל. אחרי זה הבנתי שהוא כדורגלן מפורסם ולימים גם יצרנו קשר והתנצלתי. לפני יומיים הופעתי בבאר־שבע ומישהו צעק לי, 'בכר פה'. לא הכרתי. הוא אומר לי, אני מאמן הפועל באר־שבע. שאלתי איזה מקום אתם, אז כל הקהל צחק. אמרתי, 'מה, מקום אחרון?' לא מבין בזה".
'צומת מילר', הסדרה שאותה הוא מוביל כרגע, תיגע גם בשואה, "בפרק שהולך להיות משודר עוד מעט ומתעסק באירוע להנצחה שאמא שלי מקיימת, זיכרון בסלון. השואה זה נושא רגיש עבורי. שני ההורים שלי ניצולי שואה. הגוף שלי מלא בנימים של סיפורים מהשואה, כל חיי גדלתי עם סבתא שתיארה לי מה היא עברה. מהצד של אמא מאוד סיפרו. בצד של אבא שלי הוא בחר בדרך של ההדחקה, יותר לסגור".
הסביר למה?
"הוא היה ילד בטרזינשטט והוא פחות אוהב לדבר על זה פשוט. את החתימה שלי לקחתי ממנו, מתוך כבוד אליו. ככה רציתי. יום אחד ישבתי עם אילון בן יוסף הגרפולוג והוא אומר לי, 'תכתוב לי משהו ותחתום'. כתבתי לו שני משפטים והוא אומר לי, בכתב שלך אתה איש פתוח ומשתף, בחתימה שלך אתה איש סגור ומופנם. איך זה יכול להיות? אמרתי שהחתימה זה של אבא והכתב זה הבית שגדלתי בו, בית חם".
יש סיפורים שאתה זוכר מהם?
"אני מאוד אוהב לאלתר אבל יש לנו סיפור במשפחה של אלתור שהציל חיים. סבתא שלי, ברגע מכונן, אילתרה והצילה את החיים של אמא שלי. הם היו במשלוח לאושוויץ וסבתא שלי, בתושייה, קרעה את הטלאי הצהוב וברחה מהטור והתחבאה באחד הבתים עם אמא שלי התינוקת על הידיים. בבודפשט. פתאום ניגש אליה נאצי הונגרי, נער בן 18, עם רובה ואמר לה, 'יהודייה מסריחה! תחזרי לטור ותקבלי את מה שמגיע לך'. ברגע של אלתור, לא יודע מאיפה היו לה הכוחות, היא שלפה טבעת נישואים שהייתה לה על האצבע הסתכלה לו בעיניים ואמרה לו, 'לכם יש המון תכשיטים, המון זהב, והכל מגואל בדם. תסתכל על התינוקת הזו היא לא עשתה לך שום דבר. קח את הטבעת הזו ותדע שיש לך זהב עם ברכה. יום אחד ייפתחו שערי שמיים ואתה תדע שהצלת את החיים האלה ויש לך הוכחה. טבעת עם ברכה'. הוא לקח את הטבעת ואמר לה, 'לכי'. ועד היום אני חושב, האלתור שלה ברגע הזה, לעשות משהו אחר ולא לקבל את הגורל כמו שהוא, הציל את החיים שלה ואת כל החיים שלי".
הכתבה המלאה ביום שישי ב-"7 לילות" ובאפליקציית ידיעות אחרונות
