"כשאנחנו מנגנים, המוזיקה משתחררת מהמחנה"

ליד האנדרטה לזכר 102 אלף היהודים שהועברו מכאן למחנות ההשמדה השמענו את יצירת הקברט "טה־טה־טה". הצלילים העולצים, המקפצים, דילגו בקלילות מעל גדרות התיל, מגדלי השמירה, פסי הרכבת ועצי המחט. הם נשמעו זרים, לא שייכים. אלן ארליך תקע את כפות ידיו בכיסי המעיל, וחייך. "הרבה שנים התאמצתי לשמר את זכרו של הדוד שלי, מקס ארליך, שנשלח מכאן לאושוויץ", אמר. "עכשיו, כשאני משמיע פה את המוזיקה הזאת, המוזיקה שלו, אני מרגיש שאני סוף־סוף עומד במשימה".

אנחנו ניצבים בלב מחנה הריכוז ווסטרברוק שבצפון־מזרח הולנד, מסוג המקומות שמעבירים בך צמרמורת. לכאן שלחו הנאצים את יהודי הולנד, רגע לפני שהועלו על רכבות למחנות ההשמדה במזרח. משפחת פרנק מאמסטרדם, ובתם אנה, נכלאו פה. בין האסירים היה גם מקס ארליך, קומיקאי יהודי גרמני, כוכב בשמי הבידור של ברלין, מי שהשתתף בהפקות קולנוע, זימר שאנסונים ואופרטות ואפילו כתב ספר הומוריסטי שהפך לרב־מכר, עד שהקריירה המבריקה שלו נגדעה בידי הנאצים.

למרות התנאים הקשים במחנה ניהל כאן מקס, בימיו האחרונים, תיאטרון מקצועי ומהוקצע, שבו השתתפו שחקנים וזמרים יהודים, נשים וגברים. הוא עשה את מה שידע לעשות הכי טוב: בידור, קומדיה וקברט. קשה לתפוס זאת ממרחק הזמן ולאור מה שאנו יודעים היום, אבל אל מול פני מכונת ההשמדה הנאצית הייתה בווסטרברוק תרבות, הייתה מוזיקה.

את היצירות שכתב וביצע הצליח מקס להבריח מווסטרברוק בדרך פלא. במשך עשרות שנים הן העלו אבק בעליית גג באמסטרדם, עד שנתגלו. כעת, אחרי 75 שנה, הן עולות שוב לבמה במסגרת הקונצרט יוצא הדופן "תווים של תקווה" שייערך בירושלים ביוזמת ארגון JNF UK והקרן הקיימת לישראל (ראו מסגרת). "אנחנו משחררים את היצירות האלה מהמחנה", אומר אלן, אחיינו של מקס, שמטרת חייו היא הנצחת זיכרו והמאבק בהכחשת השואה.

מקס ארליך. היצירות היו כל עולמו

"אחד המוצלחים"

אלן ארליך, בן 65, נולד בניו־יורק. הוריו נמלטו לשם מגרמניה בשנות השלושים. כיום הוא מתגורר בז'נבה. במשך שנים שמע מאביו, הרברט, סיפורים על הדוד מקס, האח הבכור שנותר בגרמניה ונרצח באושוויץ. "הדבר היחיד שאבי הרגיש שנכשל בו, היה הניסיון להציל את מקס", מספר אלן. "זה מה שגרם לי לצלול לתוך תיעוד חייו של מקס ופועלו. זו הייתה מחווה לאבי". מקס נולד בברלין ב־1892. מאז ומעולם רצה להיות שחקן, והצטרף למחזור הראשון בבית הספר לתיאטרון של המפיק היהודי מקס ריינהרט, ממנו יצאו רוב כוכבי הבידור של גרמניה באותה תקופה, בהם מרלן דיטריך. "עולם הבידור הגרמני היה משופע ביהודים באותם ימים", מספר אלן. "ומקס היה אחד המוצלחים שבהם".

אלא שלאחר עליית הנאצים לשלטון נאסר על יהודים להופיע, ומקס מצא עצמו בהולנד. "זה היה מקום טבעי עבורו", מסביר אלן. "הרבה הולנדים מבינים גרמנית, והייתה שם סצנה שלמה של תרבות גרמנית". בשלב מסוים שוכנע לשוב לברלין, שם עמד בראש מחלקת הקברט של התיאטרון היהודי שהקימו הנאצים. ב־1938, לאחר ליל הבדולח, הבין שאין טעם להישאר וחזר להולנד. כשהנאצים פלשו להולנד ב־1940 החליט לברוח. הוא ניסה להפליג לאמריקה אבל האונייה שלו הופצצה בידי חיל האוויר הגרמני וסבה על עקבותיה. ב־1942 נשלח עם אשתו ושאר היהודים בהולנד למחנה הריכוז ווסטרברוק.

מעל מאה אלף יהודים, צוענים ואנשי מחתרת נכלאו בווסטרברוק. משימתו של מנהל המחנה, קצין ס"ס בשם אלברט גמקר, הייתה לפנות את היהודים מהר ככל האפשר למחנות ההשמדה במזרח. מחשש למהומות, החליט גמקר לפעול בשיטה של "תקוות שווא": הגרמנים ניסו לשוות למחנה תחושה של עיר "נורמלית", ופעלו בו בית חולים, בית ספר, ספרייה, שתי תזמורות ואפילו בית כנסת. את כל אלו ריכזו והפעילו האסירים בעצמם, בעוד הגרמנים נותרים ברקע. בתוך המערך הזה היה למקס תפקיד מרכזי. כבדרן מוכר הוא התמנה לנהל את הקברט היהודי של ווסטרברוק, שהופיע כמעט מדי ערב. במחנה שהו זמרים ושחקנים יהודים רבים שנעצרו בידי הנאצים ושמחו להצטרף לקברט. ביניהם היה גם ווילי רוזן, מלחין יהודי גרמני ידוע ושותפו של מקס מברלין. הוא גם זה שהלחין את יצירת הקברט העליזה "טה־טה־טה".

ווילי רוזן על הפסנתר. הלחין את היצירה שהוחבאה ונעלמה לעשרות שנים

מקס זכה לתנאים מפליגים במחנה: הוא הורשה להחזיק במכונת כתיבה, בעזרתה הדפיס מחזות, שירים וקטעים קומיים. בשולי הדפים כתב הערות בימוי בכתב ידו, תמיד בדיו ירוק. "אני מתאר לעצמי שהוא התלהב מאוד מזה שצמחה לו במחנה מעין הוליווד קטנה", אומר אלן.

מקס נהנה ממעמדו במחנה לא רק בגלל האפשרות ליצור ולהופיע. כל מי שהיה בעל "משרה" בווסטרברוק הורשה להישאר במחנה, בעוד ששאר האסירים הועברו מדי שבוע במשלוחים מזרחה. חייו של מקס, אם כן, היו תלויים בקברט. "תמיד שאלתי את עצמי האם ההופעות במחנה היו בגדר שיתוף פעולה עם הנאצים", אומר אלן. "בכל פעם שפגשתי ניצול שאלתי, 'איך הם יכלו להופיע בזמן שחבריהם נשלחים להשמדה?' התשובה המשכנעת ביותר הייתה שהם עשו הכל כדי לשרוד".

המופעים של מקס ניסו להתרחק מהמציאות הקשה ושימשו כהפוגה קומית עבור אסירי ווסטרברוק. אנשי הס"ס, שעקבו מקרוב אחר הנעשה, לא איפשרו לטקסטים להיות מרדניים או חתרניים. ואולם בין השורות הסתתרו החששות של האסירים היהודים, שהיו מודעים לגורל חבריהם הנשלחים מזרחה. האופרטה הקומית "לודמילה" למשל, שכתב ווילי רוזן ועסקה במשולש אהבה רומנטי, הסתיימה בכך שכל הדמויות מתות, פרט לילד אחד. בסיום המחזה ניצב הילד על הבמה (את הילד גילמה רעייתו של רוזן) ואומר: "אני מתחנן לסוף טוב".

הסוף הטוב לא הגיע. בסתיו 1944 הרגיש מקס שהקץ קרב. המחנה הלך והתרוקן ועוד ועוד רכבות נסעו למזרח מלאות וחזרו ריקות. כל רכושו בשלב זה הייתה תיקיית קרטון, שבה צרר את היצירות שליקט לאורך השנים, בהן אלו שנכתבו במחנה. מקס החליט שעליו להבריח את התיקייה אל מחוץ לווסטרברוק, ויהי מה. אולי רצה להעניק ליצירותיו חיי נצח, אולי פשוט האמין שיזדקק להן בעתיד הקרוב. בכל מקרה, הוא הפקיד את התיקייה בידיה של אחת הזמרות שלו, הולנדית בשם יטי קנטור. קנטור הייתה חצי יהודייה, וכך גם בעלה. הם אמנם נכלאו במחנה אך בנם, יעקב, היה מבחינת הנאצים "מספיק לא יהודי" ונותר באמסטרדם. יעקב הורשה לבקר את הוריו, ובאחת הפעמים העניקה לו האם בסתר את התיקייה של מקס. הבן טמן אותה בעליית הגג, ושכח ממנה. מעט אחר כך נשלחו מקס ואשתו באחד המשלוחים האחרונים מווסטרברוק, תחילה לטרזיינשטט ומשם לאושוויץ, שם נרצח. לפי אחת העדויות, לפני שהוכנס לתאי הגזים אולץ לספר בדיחות באיומי אקדח בידי השומרים במחנה. אשתו שרדה והגיעה לאחר המלחמה לארה"ב.

הדיו הירוק של מקס

ב־1995, יובל שנים מאוחר יותר, פינה יעקב את עליית הגג ונתקל בתיקייה הישנה. הוא כבר שכח לגמרי למי היא הייתה שייכת וכיצד הגיעה אליו, אבל זיהה שהיא מכילה כמה מחזות תיאטרון. הוא פנה למכון ההולנדי לתיאטרון והם הזעיקו מיד את קטיה זייך, חוקרת המתמחה באמנים גרמנים שנמלטו להולנד בזמן השואה. זייך שיערה שמדובר בכתבים של מקס ארליך, אך לא הייתה בטוחה. ידיעה על הפרשה שהופיעה בעיתון הולנדי, שבה הוזכר שמו של מקס, התגלגלה לאחיינו אלן בניו־יורק. אלן עלה על הטיסה הראשונה לאמסטרדם.

כשפתח את התיקייה הבלויה, שבה סודרו בקפידה דפים מודפסים שבשוליהם הערות בכתב יד, זיהה מיד אלן את הכתב של דודו מקס, ואת הדיו הירוק שבו נהג לכתוב. "זה היה רגע מרגש מאוד, כמו לפגוש קרוב משפחה לאחר שנים רבות", הוא מספר. אלן מודה שמעולם לא חלם להעלות את היצירות של מקס על במה. אלא שבשלב זה נכנס לתמונה פרנצ'סקו לוטורו, מנצח יהודי־איטלקי, פרוע זקן ובעל דיבור יצרי. לוטורו מתמחה באיתור ושחזור של יצירות מוזיקליות שנכתבו במחנות בזמן מלחמת העולם השנייה, בידי יהודים, אסירים פוליטיים ואסירי מלחמה, ואפילו שבויים גרמנים ואיטלקים. את המחקר שלו החל לפני שלושים שנה מתוך סקרנות, שהפכה במהרה לתשוקה גדולה ומשם למטרת חיים. עד כה איתר לא פחות מ־8,000 יצירות כאלה שנכתבו בתנאים לא תנאים - חלקן אפילו על פיסות נייר טואלט. "יצירות המחנות הן מיקרוקוסמוס של מוזיקאים שהגיעו ממקומות שונים, מדינות שונות, רקעים אמנותיים שונים וחוויות חיים שונות", אומר לוטורו, שהצטרף למסע שלנו לווסטרברוק. "מה שמשותף לכולם הוא הרצון להמשיך וליצור. היצירה היא כוח שאי־אפשר לעצור, אפילו במקום כמו מחנה ריכוז או השמדה".

כשלוטורו שמע את סיפור התיקייה של מקס ארליך, הוא פנה לאלן. בעזרת ניצול שזכר את הלחנים של חלק מהשירים, הצליח לוטורו לשחזר את חלקן ולהפיח בהן חיים מחודשים. "כשאתה מנגן את המוזיקה הזו, אתה משחרר אותה מהמחנה", אומר לוטורו.

לדברי אלן, שחזור היצירה האבודה ונגינתה בירושלים הם בעלי חשיבות עצומה לא רק לו ולמשפחתו, אלא לעם היהודי כולו. "הסיפור של דוד שלי, מקס ארליך, הוא כלי שמאפשר לך הצצה לפרק אחד, יוצא דופן, של השואה. זו המטרה: לוודא שאנשים יזכרו".

*

בני נוער ישראלים ינגנו יצירות שנכתבו בשואה

היצירה הקברטית "טה־טה־טה", כמו גם יצירות אחרות שנכתבו בשואה, ינוגנו בקונצרט "תווים של תקווה" שיתקיים ביום ראשון הקרוב בבנייני האומה בירושלים, בהשתתפות ניצולי שואה, ראש הממשלה, שגרירים ונציגי יהדות התפוצות. זהו שיאו של פרויקט שמוביל המנצח וחוקר המוזיקה פרנצ'סקו לוטורו, שבמשך שלושה עשורים אוסף את שרידי המוזיקה שנכתבה בשואה. בשנתיים האחרונות מלווה לוטורו ילדים צעירים מהפריפריה שלומדים בבתי ספר למוזיקה בנגב. לאחר חזרות אינטנסיביות ינגנו הילדים הללו, ביחד עם התזמורת הסימפונית של אשדוד, יצירות שנכתבו במחנות הריכוז וההשמדה במהלך השואה, חלקן בפעם הראשונה.

"לקונצרט חשיבות עצומה בעיניי, גם בזכות העובדה שהקטעים נכתבו על ידי אסירים בתקופה אפלה וגם בגלל שאנחנו מבצעים אותם, בני נוער מהפריפריה", אומר ערן שני, בן 17 מקיבוץ זיקים שמנגן בתופים. הקונצרט המיוחד הוא יוזמה של ארגון JNF UK , הארגון הפילנתרופי היהודי הוותיק בבריטניה שתומך במדינת ישראל ומקיים פעילויות רבות בנגב, והקרן הקיימת לישראל. "עבור חלק מהיהודים שנרצחו בשואה, המוזיקה הייתה מפלט בתקופת השפל של חייהם", אומר שמואל חייק, יו"ר JNF UK. "היום, כשאנחנו מנגנים את היצירות האלה בירושלים, בירתה של מדינת ישראל, יש לזה משמעות חינוכית והיסטורית אדירה לעם ישראל".