הרשו לי לפתוח באמרה מהאוצר העצום של "מאמע־לשון" (שפת האם) כלומר יידיש. האמרה היא: "אז מען לעיבט, דערלייבט מען" — אם אתה חי אתה חווה חוויות רבות. מיותר להעיר שביידיש זה מצלצל הרבה יותר טוב. ברור שבחיים של קרוב ל־93 שנים, חוויתי חוויות רבות. ועל כמה מהן ברצוני לספר היום. בספרים ובכתבות הרבות שלי סיפרתי הרבה על זכרונותיי מהשואה, אך יש חוויות שהזכרתי במספר משפטים בלבד וגם כאלו שכלל לא הזכרתי. עכשיו, הגיע הזמן לספר.
אירוע עליו דיברתי במהלך השנים רק מילים ספורות הוא הפגישה הראשונה אחרי השואה עם הוריי, שאותם כמובן לא ראיתי מאז נשלחתי לאושוויץ. ברור שלא ידעתי שהם נעצרו על ידי הגסטפו באביב 1944 ושנשלחו גם הם לאושוויץ, אך למחנות שונים משלי. אבא הגיע לאושוויץ 1 אשר ממנו הוצאו בערך באותו הזמן כל הלא־יהודים (האסירים הפוליטיים, לרוב פולנים, הועברו לבתי כלא ו"הקרימינלים" הגרמניים, בעיקר רוצחים ואנסים שהובאו כדי להיות "בעלי בתים" על היהודים, גויסו לצבא). לכן מונו יהודים לכל התפקידים במחנה — קאפו, מפקד "בלוק" ומנהלה. אבא הגיע למנהלה. אמא נשלחה לבירקנאו, כלומר אושוויץ 2, ולמזלה הועברה כעבור כשבועיים למחנה עבודה בלנדסברג בגרמניה כדי לתפור מדים ל"וורמאכט". תמיד סיפרה שלו הייתה נשארת עוד כמה ימים במחנה האימים בירקנאו לא הייתה מחזיקה מעמד. אני הייתי אז במונוביץ, אושוויץ 3. אחרי צעדת המוות בינואר 1945, שהייה בשני מחנות נוספים (דורה־מיטלבאו וראוונסבריק) ועוד שתי צעדות מוות, שוחררתי ב־29 באפריל 1945 על ידי הצבא הסובייטי.
באמצע יוני שבתי לצרפת, שבה התגוררה משפחתי לפני המלחמה. הלכתי מיד למלון "לוטציה" שבו היה המרכז שסיפק לשורדים ששבו הביתה, תשובות בנוגע לגורל יקיריהם. שמותיהם של הוריי לא היו ברשימות השבים (מאוחר יותר התברר לי שהם אמנם שבו לפריז, אלא שמשום מה שמותיהם לא הופיעו ברשימה). החלטתי לנסוע לבלגיה כי הרי משם נשלחתי לאושוויץ בעוד שהם חיו בה בדירת מסתור. הלכתי אל ביתו של אחד הידידים הלא־יהודים של אבי שהיה איתו במחתרת הבלגית. כאשר האיש ראה אותי, צעק לעברי בהתרגשות: "נורבר (שמי בצרפתית), כבר ראית את ההורים שלך?" כאן הבנתי לראשונה שהם בחיים. אותו איש סיפר לי על מקום הימצאם, ואני עליתי על חשמלית מספר 5. היות וזה היה ערב אביבי נעים, החלטתי לא לשבת בתוך אחד משלושת הקרונות, אלא לעמוד באחת המרפסות. שתיים היו מלאות ובשלישית עמד זוג. נעמדתי כארבעה־חמישה מטרים מהשניים מבלי להסתכל עליהם, וכעבור כדקה שמעתי שהאישה לוחשת לגבר: "תראה, הוא דומה לנורבר שלנו". כגבר שגדל בדור שבו גברים לא מביעים רגשות, אני רק ארשה לעצמי לומר שזה היה הרגע המטלטל ביותר שניתן להעלות על הדעת. רגע שמלווה אותי מאז בכל יום, הרגע שבו התחילו חיי החדשים.
מפגש עם סאדיסט
ועתה לווידוי אישי אשר אותו לא הזכרתי מעולם, לא בכתב ולא בדיבור. אני מתנצל מראש על החשיפה האינטימית ועל הפרטים שאולי לא יהיו נעימים עבור חלק מהקוראים. בכל פעם שהייתי מאושפז בארץ בבית חולים — ולמזלי זה לא קרה יותר מדי — סבלתי מאוד מהעובדה שאיני מסוגל לתת שתן בבקבוק תוך כדי שכיבה, עובדה שגרמה לי לעינוי של ממש. לקח לי זמן להבין שזוהי טראומה, תוצאה של "חוויה" במחנה.
בכל בלוק עמדו מספר דליים לרשות האסירים שנאלצו להטיל מימיהם בלילה. על פי ההוראות היה האסיר שאצלו התמלא הדלי, חייב לשאת אותו עד ל"בלוק הח..." כפי שקראנו לצריף ששימש את כולנו כבית שימוש כביכול. תארו לעצמכם — אם אתם מסוגלים כלל לתאר מצב כזה — אותו אסיר נאלץ לסחוב דלי כבד למרחק של מאה מטר ויותר כדי לרוקן אותו ולהחזירו למקומו בבלוק. האמינו לי שטיול לילי שכזה, בקור שהגיע בקלות למינוס 15 מעלות, הוא עינוי שקשה לתאר, מה עוד שלא פעם נפגשת עם חייל אס־אס וכלבו שהיו בסיור שמירה וגם הם לאו דווקא "אהבו" את המפגש הזה. לעיתים החייל וגם כלבו ניסו להביע את התמרמרותם על האסיר עם הדלי. על כן, הוותיקים שבינינו, שהיו זקוקים להטלת שתן, הקשיבו קודם לצליל השתן של האסירים שקדמו להם בדלי. עם הזמן למדנו להבדיל בין הצלילים וכך לדעת מתי עומדת להסתיים הקיבולת של הדלי. בתת־הכרה פיתחתי טראומה שמלווה אותי עד היום. כלומר 74 שנים אחרי סיפורי הדלי.
אחד מאנשי ה־אס־אס היותר אכזריים והיותר שנואים עלינו במחנה אושוויץ 3, היה"רוטנפיהרר" (רב־סמל) ווייצ'ורק, יליד פולין ממוצא גרמני. קשה לתאר את התנהגותו של אותו איש שצלע על רגלו כתוצאה מפגיעה בקרב כלשהו כלפינו. ווייצ'ורק היה סאדיסט מהזן הגרוע ביותר שאהב לפגוע שוב ושוב באסירים, ככל הנראה כתוצאה מפציעתו והמום שנשאר לו. כאילו נפצע בקרב עם אסירים יהודיים. למרבה מזלי הרע היו לי מספר "פגישות" עם אותו רב־סמל, בפעם הראשונה שנפגשנו, עם שני אסירים אחרים, הייתה כאשר, עברנו בריצה בחצר המטבח של ה־אס־אס שבו הורידה משאית תפוחי אדמה. בעזרת הכובעים שלנו אספנו כמה מהם. בדיוק אז הגיע ווייצ'ורק אשר בגלל המום שלו לא היה מסוגל לרוץ. הוא צעק לנו לעצור מיד. ברור שלא שמענו לו והמשכנו בריצה מעבר לבניין סמוך כדי להיעלם מאחוריו. אני רצתי אחרון ועוד לפני שנעלמתי מאחורי אותו בניין, הספיק ה"רוטנפיהרר" לירות מתת־המקלע שלו. היות ורגל אחת שלי עוד הייתה בחוץ, הוא פגע בי עם שלושה כדורים — אך ברור שהמשכתי במנוסה. ברור גם שלא ניסיתי להגיע ל"רוויר", המרפאה כביכול, אלא שקשרתי סמרטוט סביב לפצעים. כך, אגב, הלכתי במשך חודשים רבים כולל בצעדת המוות.
לאחר השחרור, הרופא הסובייטי שראה את רגלי אמר לי שלו הייתי נשאר במחנה עוד חודשיים־שלושה היה צורך לקטוע את רגלי בגלל ה"גנגרנה" (נמק) כתוצאה מהפצעים. הוא מילא אותי בזריקות פניצילין (אז תרופה חדשה שהסובייטים קיבלו מהאמריקאים) והצליח לעצור את ה"גנגרנה". אגב, רק בישראל, כעבור כארבע שנים, הצליח ד"ר פליקס טיילהבר, רופא דגול ואדם נדיר, האיש שייסד את קופת חולים "מכבי", לרפא את הפצעים.
השותף שלי לא התאושש
את כל ההרצאות שלי בישראל וברחבי תבל — קרוב לעשרת אלפים הרצאות בלמעלה מ־60 שנים — אני נוהג לפתוח במשפטים קצרים שבהם אני אומר לקהל שאיני יכול להסביר את השואה. כי אין לה הסבר. אי־אפשר להסביר את התנהגותם של רוב רובם של הגרמנים כלפי היהודים ובוודאי שאי־אפשר להסביר מחנות השמדה או מחנות ריכוז. אפשר רק לספר. ברור שלא קל לי לדבר ולספר שוב ושוב על הזוועות במחנות ובצעדות המוות — אך החלטתי לעשות זאת כדי להנציח את זיכרם של המיליונים ולדאוג שגם מאות אלפי לא־יהודים שחיים במדינות רבות שבהן לא לומדים כלל על השואה, ישמעו על התנהגותם הלא אנושית של הגרמנים דאז. זוהי שליחות שלקחתי על עצמי ואין צורך להדגיש שאיני לוקח כל תשלום עבור אותה שליחות. הייתי ממש בכל העולם, מאוסטרליה ועד למלטה, מהונג־קונג ועד לדנמרק. אגב, מעולם לא הבינותי מדוע שום גורם ממשלתי או רשמי בישראל לא פנה אליי כדי לשלוח אותי להרצאות. אבל גם כך אני חש שעשיתי את המיטב שאדם בודד יכול לעשות.
ונשוב ל"רוטנפיהרר" ווייצ'ורק ולמפגש השני עימו. הפעם כבר פנים אל פנים. זה היה ביום חורפי עם מזג אוויר מקפיא עצמות. חלפתי על פני כמה עשרות שבויי מלחמה בריטיים, עם שותפי והעגלה שלנו, עימה העברנו אביזרי חשמל. הבריטים שישבו סביב מדורה גדולה פינו לנו דרך כדי לאפשר גם לנו להתחמם. תוך כדי כך הגיח לפתע ה"רוטנפיהרר". ברור שהוא לא יכול היה לגעת בשבויים הבריטיים, אבל אותנו הוא שלף החוצה והעביר לידי שניים מעוזריו. תוך מהלומות ובעיטות הם הובילו אותנו למבנה לא רחוק משם וקשרו את ידינו לספסל. ווייצ'ורק ניגש אליי כשמוט גמיש בידיו ואמר לי: "יש לך מזל שאני במצב רוח טוב ולכן אסתפק ב־25 מלקות במקום ה־50 שהייתי מוריד עליך לולא הייתי במצב רוח סלחני". הוא החל לצלוף כשאני נאלצתי לספור את המלקות בקול רם. איני יודע עד היום כיצד לא התעלפתי. כאשר סיים, אמר לשני עוזריו להחזיר לי את העגלה ועלינו פקד לשוב למחנה. אגב, השותף שלי לא התאושש.
עד כה דיברתי על העבר ועתה ברצוני לדבר גם על העתיד. בניגוד לדעתו של ידיד יקר, הרב ישראל מאיר לאו, שסבור כי העם היהודי לא ישכח את השואה וקורבנותיה, החשש שלי הוא שבעוד עשרות שנים יהיו דורות אשר לא יידעו רבות — אם בכלל — על תקופת שלטונו של היטלר והזוועות שהגרמנים ביצעו נגד העם שלנו. ובמאה ה־22 איש לא יזכור ולא יזכיר עוד את אושוויץ, את טרבלינקה, את מיידנק ואת סוביבור. וכמובן גם לא את 1,500 המחנות שהוקמו על ידי הגרמנים ועוזריהם כדי להשיג את "הפתרון הסופי", כלומר השמדתו הטוטאלית של העם היהודי. אני כמובן מאוד מקווה שאני טועה ושיהיו צודקים אלה שחושבים אחרת.
