זיכרון בלתי נמנע

הנעליים הסגורות של סבתא

איתי סגל

באופן מובן, בגיל חמש, מטמון ממתקים סודי - מגירה מתפקעת מסוכריות, מסטיקים ושוקולד - היה אמור להיות משמעותי הרבה יותר לחיי מזה שהאצבעות של סבתא שלי קפאו בשואה, אחרי שנאלצה לצעוד קילומטרים בשלג, במינוס 40, בלי מעיל או נעליים מתאימות. לא ידעתי את הפרטים האלה אז, לא ידעתי כלום על השואה, ואף אחד לא ענה לי כששאלתי למה סבתא מתעקשת תמיד לנעול נעליים סגורות – גם בקיץ, גם כשהיא מסתובבת בבית לבדה. אף אחד לא התעכב מעולם מה עומד מאחורי אוסף הנעליים המפואר שלה, שלא היה בו ולו זוג סנדלים או כפכפים אחד.

עברו הרבה שנים מאז הגילוי ההוא, אבל אני זוכר בבירור את תחושת הבהלה שהשתלטה עליי אז, כשסבתא חלצה בנוכחותי את נעלי הבית ונכנסה למיטה בלי אצבעות ברגליים. הייתי צריך אז להתקרב ממש אל כפות הרגליים כדי להבחין בשרידים של מה שפעם היו כפות רגליים שלמות. עצמות גדועות, מובסות, חסרות, שהיוו סתירה מוחלטת לאדם שהתעקשה להיות. אישה שחיה את חייה בהישרדות מתמשכת. שנאחזה בחיים. כריתת אצבעותיה אמנם הפרה במשהו את שיווי המשקל שלה, אבל לא פגעה במאבק העיקש שלה ליציבות. פיזית, אבל גם נפשית.

איתי סגל | צילום: אביגיל עוזי

למרות שאהבתי אותה מאוד, למרות שהייתה הבשלנית הטובה ביותר במשפחה, למרות שהייתה אישה שהקפידה מאוד על הופעתה ולמרות שהשפתון המוגזם שלה תמיד השאיר לי סימן על הלחי, סבתא ברוניה לא הייתה אישה שמחה. לא כך אני זוכר אותה. היא הייתה אישה חריפה, ביקורתית, דעתנית, מרוחקת. היה צריך לעבוד קשה כדי למצוא חן בעיניה, וגם כשכבר הצלחת, איש לא הבטיח לך שלא תצטרך לעשות זאת שוב בפגישה הבאה. אני זוכר איך בארוחות משפחתיות, מיד אחרי שהניחה את כלי האוכל על השולחן, הייתה שוקעת בכיסאה. שנים חשבתי שזה ביטוי לעייפות. עם הזמן הבנתי שבהיעדר משימה מוגדרת – בישול, סריגה, ניקיון - היא פשוט נעלמת אל תוך עצמה. אולי אל עברה.

עם השנים הבנתי שיותר משסבא וסבתא שלי התאמצו להרחיק מאיתנו ממתקים ושאר מזיקים, הם עבדו קשה בלהסתיר מאיתנו את העבר שלהם; את השנים האיומות במחנות העבודה בטרנסניסטריה, את הקילומטרים הארוכים שצעדו, תשושים ונואשים, ביערות רומניה, את מפקדי המחנות המתעללים, ואת העובדה שבקור הלא־אנושי שבו נאלצו לעבוד בפרך, הגוף שלהם לא יכול היה יותר לשאת את הסבל. את רוב הפרטים האלה גילינו רק בשנים האחרונות, דרך קרובי משפחה שנותרו בחיים. כמו בהרבה "משפחות שואה", גם אצלנו לא דיברו הרבה על מה שהיה "שם". אכלו ושתקו. התרכזו בעכשיו. כי מה שהיה מת, ועם מתים אף אחד לא רצה להתעסק.

ודווקא עכשיו, 11 שנים אחרי שנפטרה, אני חושב הרבה על סבתא ברוניה. לא רק על האצבעות החסרות שלה, אלא על החיים החסרים שחייתה, וגם על חוסר היכולת שלנו – נכדיה, ילדיה, בני משפחתה – לשאול. להתעקש. לדרוש שתספר. "יהיה בסדר, אבל לא אצלנו", היה אחד המשפטים שנהגה לומר שוב ושוב כששאלנו לשלומה. פעם חשבתי שזו מין "בדיחה פולנית". אבל השנים לימדו אותי כמה קודרת הייתה תפיסת העולם מאחוריה. אולי זה משהו מהנוכחות שלה, ואולי זה הרצון הבלתי אפשרי לתיקון, אבל כשמישהו מפטיר לעברי "יהיה בסדר", אני מדמיין את כפות הרגליים השלמות שלו, ומיד מתקן: "כבר בסדר".

מרב בטיטו | צילום: יחסי ציבור

סודות מהעבר

מרב בטיטו

סבא יחיא בטיטו ז"ל לא אהב לדבר על מה שקרה שם אחרי שהוציאו אותו מחנות הבדים הקטנה שלו, העמידו אותו בשורה עם כעשרים גברים נוספים בכיכר העיירה וגילחו את זקנו. ב־1942 כשהיה כבן 30 ואב לחמישה, הגיעו החיילים של שלטון וישי הצרפתי לפום ז'מעא, כפר קטן במורדות האטלס המזרחי, והוציאו מבתיהם את ראשי ופרנסי הקהילה היהודית שמנתה כ־200 משפחות. לעיני הכפר כולו ריכזו את הגברים, החרימו את כל רכושם, ואחרי טקס ההשפלה הפומבי העלו אותם למשאית.

כשלקחו את אבא שלו אל הלא נודע שהתברר אחרי שובו ככלא אזילל, בית סוהר מחוזי ממנו יצאו כל בוקר לעבודות כפייה בסלילת כבישים, היה אבא שלי פעוט כבן שלוש. הוריו פרחה ויחיא ז"ל, כמו שאר המשפחות היהודיות, לא תיארו לעצמם שכיבוש צרפת על ידי הנאצים יהפוך אותם לחלק מ"הפתרון הסופי". "הוא אף פעם לא סיפר מה בדיוק עבר עליו שם, אבל כשכבר דיבר על זה היה אומר, 'היום המר והנמהר ההוא'", אומר לי היום אבא. מהסיפורים של אחיותיו הגדולות למד על התקופה הקשה שבאה על הקהילה לאחר מעצר הגברים: "הם עבדו בשיטתיות ובתכנון, ידעו מראש את מי לעצור – את בעלי הכסף והמעמד, את הרב והנהגת הקהילה – כדי למוטט ולהחליש אותה. משפחות הושיטו יד אחת לשנייה, תמכו וסייעו, עד שיום אחד אחרי חצי שנה, חזרו כולם".

לא יודעת אם זה היה סוד מכוון, אבל עובדה שעד לפני שנתיים לא שמעתי עליו. לא כשהייתי מורה בתיכון ולימדתי כל שנה מחדש על עליית הנאצים לשלטון, על מהלכי המלחמה, ועל הריכוז וההשמדה, לא כשלמדתי באוניברסיטה היסטוריה, ולא כשביקרתי פעמיים במרוקו באתר שחורבותיו היו פעם בית ילדותו של אבי – מעולם לא סופר לי על טראומת המעצר, על הזיכרונות המרים ועל חסרון הכיס, על קהילת יהודי אנטיפה שחלקה הורשה לעלות לישראל כעשור לאחר מכן, וחלקה – כמו סבי, נאלץ להמתין עד שיפוגו חוקי הסלקציה והוא יוכל לעלות ב־1957.

בשנתיים האחרונות, 42 שנה לאחר פטירתו של סבי, מקבלות שתי בנותיו, דודה רבקה ודודה ז'אז'ו, מענק חד־שנתי מממשלת גרמניה, פיצוי סמלי על הסבל שנגרם להם על ידי הנאצים, מנחת פיוס מאוחרת שמבקשת להתנצל על מה שעוללו להם בעוון יהדותם. הידיעה שמשפחתי נרדפה על רקע יהדותה, שסבי הוקע על אמונתו קבל עם ועדה, הופכת אותי היום לאזרחית שמסרבת יותר מאי פעם לקחת חלק ברדיפה מכל סוג שהוא. איכשהו, אני מאמינה שסבא היה מסכים איתי.

רן שריג | צילום: עידו לביא

בגוף אני מבין

רן שריג

בשביל הדור שלי לשואה יש ריח. יש זיכרון פיזי, טמון בחושי הטעם והריח והמישוש, אלה שנחשבים נחותים לשמיעה ולראייה אבל הם הדבר הראשון שזוכרים.

אז לנו אין עוגיות מדלן. לנו יש את הריח של הנפטלין על מעילי הפרוות של מרטין וקורין, שגרו בקומה מעלינו, שהייתה להם פיאט כחולה מבריקה ותמיד אמרו שיש להם מלא כסף מהרנטה של מרטין מגרמניה, מילה שהייתה נלחשת בקנאה. ההורים שלי והשכנים דיברו עליהם כעל מי שהסתדרו, התעשרו להם בעליזות מפנסיה לכל החיים על עבודה טובה במחנות השמדה, ועוד במארקים.

או אולי השואה נחתה עליי בגיל חמש עם "גברת קליפות תפוזים" מעוררת האימה, כך אני והאחים שלי קראנו לאישה עם השפם שגרה ממול. היא, ששרדה ניסויים של מנגלה בתור ילדה, ועכשיו, מכל המקומות בעולם, בחרה לגור ברחוב הל"ה מול חלון המטבח שלנו. הייתי מציץ עליה, ממלאה שקיות של קליפות תפוזים מסוכרות שהכינה ויוצאת לרחוב בתקווה, ממתינה באהבת אין קץ לילדי גבעתיים של הסבנטיז והאייטיז, תופסת כל ילד מבועת שלא הצליח לברוח, ובנשיקות רטובות ועיניים לחות מעניקה לו שקית מלאה קליפות תפוזים מסוכרות.

הדור שלי זוכר עם ריח, ועם טעם, ועם אנשים עם זיעה ובגדים שלא לובשים יותר היום. גברים עם כובעים וחולצות כפתורים עם שרוול קצר שחושף מספר שלפעמים היה דוהה או מתקמט עם העור כשהם משלמים בסופר, והיה להם כיס בחולצה שהייתה קצת שקופה ותמיד חשפה גופייה לבנה מלמטה. מהכיס הזה נשלפה פעם אחת מפוחית. בדור שלי ביום השואה הביאו את סבא וסבתא לכיתה כשהיו בגילי, בני 40־50, חיוניים, צעירים. כמו סבא של מיכל שניגן לנו בכיתה את המנגינה שניגן לנאצים ופתאום חזר להיות בגיל שלנו. אני זוכר אותו, זוכר את כל הזקנים־ילדים שהתהלכו בינינו. שנתקעו בגיל שממנו יצאו מהמחנה. בן 60 שהוא בן 14 לנצח. זה היה סבא של מיכל, או שאולי זאת בכלל סבתא שלי בלה, שרק היא ואחיה ישראל שרדו מתוך חמישה אחים כי רק אותם שלחו לארץ, ומאז היא הייתה אופה עוגיות פולניות ואורזת בקופסאות פח ענקיות, כמו שומרת לאחים שלה שמתו בטרבלינקה, אם במקרה ידפקו בדלת.

והנה בעודי כותב ולדף חודר לו מאיר, רואה החשבון הגוץ שהיה חסר לו אגודל בכל יד. זה היה מקום העבודה הראשון שלי. הייתי בן 19 וצבעתי לו את המשרד ובכל פעם שהוא הלך לשירותים הוא חזר עם שני גלילים והיה שם בתוך ארון ונועל במפתח, ומכל ארוחת צהריים הוא היה חוזר עם עוד פיתה מנוילנת, לכל מקרה שלא יבוא, ובכל יום בשבע בסוף היום, כשהמקרה לא בא, הוא היה אוכל אותה. או שם בתיק. כי אסור לזרוק אוכל.

הדור שלי זוכר את השואה בגוף. במפגש הבלתי אמצעי האחרון עם הניצולים. אלו שאין להם המשך.

צילום: באדיבות המשפחה

בלעדיהן

שירי ארצי

זה יום השואה הראשון שלנו בלעדיהן. בלי סבתא מימי שלי, שהייתה שם, ובלי נאוה, בתה, דודתי, שהובילה אותה בחיים כמו מקל נחייה של עיוור, שומרת את צעדיה, מסוככת עליה כמו זוג ידיים השומרות על להבה שלא תכבה.

בכל שנה ביום השואה הייתי מצלצלת לסבתא, כמו ביום הולדת מוזר, הפוך ועצוב, "איך את מרגישה היום סבתא?" הייתי שואלת בשקט, והיא הייתה נאנחת "קשה..." ולא מוסיפה דבר. כשהייתי נערה והייתי מתלוננת שיש לי פנים עגולות מדי, הייתה מפטירה ביובש – "אותי הפנים העגולות האלה הצילו. שקלתי ארבעים ושניים קילו אבל מנגלה שלח אותי לצד של החיים כי הפנים יצרו אשליה שאני חזקה ובריאה. תשמחי בהן. ממני ירשת אותן".

השואה שכנה בתוך סבתא שלי כמו כור רדיואקטיבי. מין צ'רנוביל פנימי ופרחי המוטציות שלו. אני שואלת את עצמי לפעמים, האם גם אנחנו פרחי המוטציות?

ה"שם" הזה של סבתא היה בולען. אי־אפשר היה להציץ לתוכו, הוא נותר מסתורי ושתוק, ומתוכו ריחפו רק הדי סודות – בעל שנלקח ונהרג, תינוק מת, ואולי תינוקת? מעולם לא היה לי האומץ לשאול. יראתי את השואה של סבתא, נמשכתי אליה וחרדתי ממנה, הרגשתי את השואה שלה פועמת בעומק הבטן המשפחתית שלנו כמו תוף מרוחק ביער, ורק כשנאוה כתבה את "כובע זכוכית" שנתן לראשונה שם למשא שנושאים על עצמם בני הדור השני, התחילה השתיקה להיפרם, והסיפור החל להתגלגל החוצה, קרעים, קרעים, סיפור לא מאוחה, לא כזה שנמסר בנדיבות, אבל סיפור, אשר מסכים בזהירות ובהיסוס להישטף באור.

ביום השואה הזה כשאנחה את עצרת הנעילה בקיבוץ לוחמי הגטאות, אשא עיניי לשמיים ואחפש שם את שתיהן. את סבתא שלי ניצולת אושוויץ, ואת בתה, דודתי, שכל חייה חיפשה מילים כדי לצקת קרקעית לתהום השתיקה ההוא. בשמן ולמענן, אתעקש להמשיך לזכור.

שירי ארצי תנחה הערב את עצרת הנעילה המרכזית של יום השואה והגבורה בבית לוחמי הגטאות. ערב לזכרה של דודתה נאוה סמל ז"ל שיעסוק בהשפעות השואה בתרבות הישראלית ייערך ביום ראשון הקרוב באותו המקום