חיוך הוא הדבר האחרון שאפשר למצוא בצילומים מתקופת השואה. החיוך יוצא הדופן של ריכרד־ריצ'רד שטרן־סטרן, יהודי יליד גרמניה, בצילום אחד מ־1933, הוא זה שהוביל בסופו של דבר לחשיפת סיפור חייו יוצא הדופן.

ריכרד שטרן נולד ב־1899 בקלן, גרמניה, לאליס ומרקוס שטרן, בני המעמד הבינוני. התמונה המדוברת, זו שהובילה לחשיפת סיפור חייו המטלטל, צולמה ב־1.4.1933, בהיותו בן 34. הוא נראה בה עומד בפתח העסק שלו, חנות למכירת כלי מיטה ברחוב מרסילסטיין 20 בקלן, לבוש בחליפה מחויטת ועונד על הדש צלב ברזל — עיטור על אומץ וגבורה שקיבל מהצבא הגרמני על חלקו במלחמת העולם הראשונה.

"לפני כמה חודשים נתקלתי בתמונה הזו באחד מהפורומים ההיסטוריים", מספר רועי מנדל, העומד בראש צוות המחקר בחברת MyHeritage, המסייעת לאנשים ברחבי העולם לבנות אילנות יוחסין. "אני מכיר את תמונות השואה האיקוניות, אבל זו הייתה תמונה שלא ראיתי מעולם. היא צולמה אחרי עליית הנאצים, אבל לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. התמונה מוצגת כיום בברלין, במוזיאון של וילה ואנזה – המקום שבו התכנסו ראשי הנאצים כדי לתכנן את הפתרון הסופי – מה שמחזק את הערך ההיסטורי שלה. החיוך של הגבר המצולם בה נגע לי ללב".

בצילום עומד ריכרד בפתח החנות ולשמאלו חייל במדים נאציים, שקורא לגרמנים לא לקנות בבתי עסק יהודיים. "ריכרד מחייך, אבל משהו בהבעת פניו רמז לי שזה חיוך של צער ומבוכה", נזכר מנדל. "הרגשתי שהוא מתעקש לשמור את החיוך על פניו למרות שהושפל עד עפר. זה לא היה צילום שואה טרגי שמפלח את הלב, אלא צילום אנושי של יהודי שמתאמץ לרסן את רגשותיו ולחייך למרות שבליבו הוא אומר משהו כמו, 'למה אתם מפלים אותי? הרי נלחמתי עבורכם'. הפירוש שנתתי לצילום עורר בי את הרצון לדעת מה הסיפור שמאחורי התמונה ומה עלה בגורלו של האיש".

במדי גרמניה במלחמת העולם הראשונה

מנדל ותחקירניו יצאו למבצע בלשי בעקבות האיש שבצילום. המסע הוביל אותם עד לרב וורן ג'ק רומברג, העומד בראש בית הכנסת הרפורמי "טמפל יזרעאל" בטאלאהאסי, פלורידה. "כשהטלפון צילצל על שולחני, ומישהו הזדהה כתחקירן של חברה המתמחה בבניית אילנות יוחסין, לא היה לי מושג למה הוא פנה אליי", מספר הרב וורן. "אבל כשהוא התחיל להציג לי שאלות על ריצ'רד סטרן, העפתי מבט לעבר קירות המשרד. צילומים שלו תלויים בכל פינה. מתפללי בית הכנסת שלי מכירים אותו מפני שאני לא מספר עליו רק פעם בשנה, ביום השואה. הוא נוכח איתנו ומלווה אותנו כל הזמן".

באיזה אופן?

"דוד ריצ'רד – כך אני קורא לו – היה דמות מעוררת הערצה, ועד היום הוא מהווה לי מודל להשראה. כשאני נתקל בקושי מסוים, או כשאחד המתפללים מתלונן על בעיה, אני מצביע על הצילום של דוד ריצ'רד העומד בפתח החנות שלו לצד חייל במדים נאציים שאוכף את חוק החרם הגרמני על עסקים יהודיים, ואומר לעצמי, 'הוא היה גיבור, הוא היה אמיץ, הוא לא ישב בצד ולא שתק'. במשך כל השנים, ריצ'רד היה לאגדה גם במסגרת המשפחה והקהילה שלי. עכשיו, כשסיפור חייו עומד להתפרסם בישראל, אני מרגיש שהוטלה עליי שליחות – לכתוב ספר על חייו. דווקא בימינו, חשוב שסיפורו של ריצ'רד ייצא לאור והקול שלו יישמע".

למה "דווקא בימינו"?

"בגלל האנטישמיות הגוברת בארצות־הברית. כיום, כמו לפני 70 שנה, יש אנשים שבוחרים לא לעשות עניין מצלב קרס שצויר פה או שם. אבל התופעות של אנטישמיות, וגזענות בכלל, מתרבות מיום ליום, ואני, כשאר בשרו של ריצ'רד סטרן, מרשה לעצמי לנחש איך הוא היה מגיב. הוא לא היה שותק. הוא היה נלחם למען הצדק, כפי שעשה במשך כל חייו".

הצילום ההיסטורי שהחל את המסע: שטרן עונד את עיטור הגבורה בפתח חנותו בגרמניה, מתייצב עם חיוך מול הנאצים שקוראים להחרים אותו

מחאת הלוחם

שטרן באמת לא שתק כשהחרם הגרמני על עסקים יהודיים יצא לדרך. בצילום שנמצא בזיכרון הסלולרי של הרב רומברג תועד שלט מחאה בגרמנית. "כל מי שמעליב לוחם משוחרר עלול להיענש בכליאה!" נאמר בשלט. "גויסתי לצבא הגרמני בטרם מלאו לי 18 ונשלחתי לחזית. עמדתי עם מכונת הירייה בקו הראשון, קיבלתי את צלב הברזל על הגבורה שהפגנתי וחזרתי הביתה רק אחרי חמש שנים. גם אבי המנוח גויס למלחמה בגיל 58. האם יש מקום להשפיל בפרהסיה אנשים בעלי עבר צבאי כשלנו? האם הגרמנים היהודים הפכו לבני אנוש מדרגה שנייה במולדתם? החרם על בתי העסק של יהודים מהווה פגיעה בזכרם של 12 אלף חיילים יהודים שנהרגו במהלך שירותם בצבא הגרמני. זו פגיעה קשה ברגשותיהם של הגרמנים ההגונים שרוצים להמשיך ולתמוך ביהודים". על החתום – ריכרד שטרן, לוחם משוחרר. איש אינו יודע בוודאות האם השלט הזה ניצב בפתח החנות כשצולמה התמונה – ונחתך ממנה.

שנים אחדות לאחר מחאתו על החרם, הצליח שטרן לעזוב את גרמניה ולהגיע כפליט לארצות־הברית. לדברי מנדל, "היהודים שלחמו במלחמת העולם הראשונה וזכו בעיטורי גבורה קיבלו מהנאצים זכות מיוחדת – אישור יציאה. הוא ניצל את הפריווילגיה שהוענקה לו, בשנת 1939 יצא מגרמניה באונייה 'מנהטן' והגיע לניו־יורק בגפו, כשהוא בן 40. מצאנו את שמו במפקד אוכלוסין שנערך בארצות־הברית בשנת 1940, וכך גילינו שבשנה זו הוא עבד בקפיטריה כשוטף כלים".

ב־1941, אחרי אירועי פרל הארבור, החל בארצות־הברית מבצע גיוס של אזרחים. שטרן לא היה חייב להתגייס גם מפאת גילו, 42, וגם לאור העובדה שהיה פליט, אך הוא התנדב לצבא ובמסמך הגיוס אכן נכתב "עדיין לא אזרח". הוא קיבל דרגת סמל (סרג'נט) ונשלח לאיטליה, כחלק מכוח הפלישה, להילחם נגד גרמניה, מולדתו. החוקרים מצאו את המסמך שבו מוענק לו עיטור ה"סילבר סטאר", במקביל לכעשר ידיעות שפורסמו בעיתונות האמריקאית בעניין "הפליט היהודי יליד גרמניה, בן 45, שזכה בעיטור על פעילותו במבצע הירואי". מהתיאור עולה כי באחד הקרבות השיגו הנאצים עליונות וכיתרו את החיילים האמריקאים, אך שטרן הפגין תושייה וקרא אליהם בגרמנית, שפת אמו, "אתם מכותרים, אתם בסכנה!" בתגובה, הגרמנים פרקו את נשקם ונכנעו.

עיטור הסילבר סטאר שקיבל שטרן

זהב על הרצפה

בתום המלחמה חזר שטרן לגרמניה ומצא כי קרובי משפחתו שנותרו בקלן כבר אינם בין החיים. הוא שב לארצות־הברית וחבר למרתה, אחותו הצעירה ממנו בשנתיים שהתגוררה בקווינס, ניו־יורק. הרב רומברג הוא הנכד של מרתה שטרן־רומברג.

"אני מכיר את דוד ריצ'רד מיום שאני מכיר את עצמי", מספר הרב רומברג (63), נשוי פלוס שתי בנות ושלושה נכדים, שמרבה לבקר בישראל מפני שקרובי משפחה מצד אמו הם ממייסדי קיבוץ הזורע. "בילדותי המוקדמת לא ידעתי דבר על העבר המפואר שלו ובעיניי הוא היה דוד מצחיק שאוהב לעשות תעלולים. הוא סיפר לי על האינדיאנים, אני מניח שהיה בסיפוריו יותר דמיון מאשר אמת, ובסוף הסיפור הוא שאל אותי אם אני רוצה לחפש אותם. ברור שהתלהבתי. יצאנו לדרך ואחרי רבע שעה של הליכה דוד ריצ'רד נעצר ואמר, 'סטופ, חכה, אני מריח זהב!' נעצרתי, הסתכלתי סביב ומצאתי ניקל על המדרכה. גם אחרי שהבנתי שהוא זה שמפיל את הניקל המשכתי לחכות לסיפור ולחיפוש המרתקים".

עוד מספר רומברג: "רק כשהייתי בן 13, ויצאתי לטיול בר־מצווה עם אבי, הוא סיפר לי שדוד ריצ'רד המצחיק היה חייל שהשתתף בשתי מלחמות עולם, בשני צבאות שונים, וזכה בשני עיטורים. בפגישתי הבאה עם דוד ריצ'רד שאלתי אותו, 'למה אף פעם לא סיפרת לי?' והוא ענה, 'מה יש לספר? יש בחיים דברים יותר חשובים'. שאלתי אותו, 'כמו מה?' והוא אמר, 'הדבר החשוב ביותר הוא להיות יהודי טוב ואיש טוב ולחיות את החיים'. זו הסיבה שהערצתי אותו מילדותי ועד עצם היום הזה. ביקשתי ממנו לראות את ה'סילבר סטאר', הוא הראה והבטיח שייתן לי אותו כשאגדל".

אביו של הרב, רודולף רומברג, היה בן 16 כשיצא מגרמניה והגיע לארצות־הברית. "הוריו, סבתא מרתה ובעלה, התגרשו בסמוך להולדתו והוא לא הכיר את אביו. ריצ'רד היה זה שעזר למרתה, אחותו, לטפל בבנה הצעיר וגם תמך בה מבחינה כלכלית. בגלל הפרש השנים הגדול בין אבא שלי לריצ'רד, דודו, אבי נהג לקרוא לו 'סבא'. אבי סיפר לי שהוא חלם להפוך למהנדס, אבל המוסדות האקדמיים כבר נסגרו בפני יהודים. ב־1939, כקרובי משפחתו של החייל הגרמני המעוטר, הם הצליחו לקבל שני אישורי יציאה. סבתא מרתה רצתה להמתין לאונייה שתפליג מהמבורג ואילו אבי, שכבר היה פעיל בתנועת השומר הצעיר, שיכנע אותה שהמצב עלול להחמיר והם נסעו לצרפת. כשהגיעו לנמל לה־האבר נאמר להם, 'מזל שלא חיכיתם לספינה שתצא מהמבורג, היא לא תצא משם לעולם'. בניו־יורק, אבא שלי השתלב בעסקי הטקסטיל, שקלטו הרבה מהגרים יהודים, ולימים פתח מפעל משפחתי לבניית רהיטים שבו עבד גם דוד ריצ'רד. בגיל 51 הוא התחתן עם אמריקאית, פרש מהעסק המשפחתי ועקר איתה לפנסילבניה, שם פתח חנות מכולת קטנה, אך מעולם לא נולדו לו ילדים. בכל חופשה נסענו אליו. כשנפטר לפני 51 שנה, בגיל 68, הוא נקבר בבית קברות יהודי בניו־ג'רזי".

מישהו מבני משפחתך קרא לבנו על שם ריצ'רד סטרן?

"אני אב לשתי בנות", מצטדק הרב, "אבל לאחי נולדו תאומים והוא קרא לבנו מאתיו־ריצ'רד רומברג. כיום הוא בן 27, ואינני בטוח שהוא מכיר את סיפורו של האיש שעל שמו הוא נקרא. עכשיו הכדור במגרש שלי. בעזרת השם אכתוב ספר על דוד ריצ'רד הגיבור, המצחיק והצנוע שבעיניי מהווה דוגמה חיה לאיך יהודי אמור להתנהל בעולמנו, הטוב והרע".