הרוע האנושי כפי שהתגלם בשואה מעלה את הדילמה האם בכל אדם מסתתרת ישות שטנית העלולה להתפרץ ברגע מסוים, או שמא מדובר בתסמונת אנטישמית ייחודית שכל ניסיון להשוות בינה לבין תופעות אחרות של אכזריות בהיסטוריה האנושית משרת מטרות מגונות?
מחלוקת זו נובעת גם מכך שלא ניתן להגיע להסכמה בשאלה כיצד ניתן להכריע בין הגישות השונות ביחס לרוע האנושי, ואיזה ניסוי או התבוננות בהיסטוריה יהוו ראיה לאחד מהצדדים שתחייב את הסוברים אחרת להודות בה. אלא שהדילמה הזו מהווה חומר בעירה מתמיד למחלוקות פוליטיות: עצם העלאתה הופכת לטיעוני מדרון חלקלק האורב לאנושות כולה.
המחלוקת יכולה להוביל לשני כיוונים מנוגדים. אפשרות אחת היא התעלמות מהניסיון לפענח מהיכן נובע הרוע האנושי. בשל העובדה שהניסיון אינו בר־הכרעה, ואף גולש להיבטים פוליטיים, יותר טוב כלל לא לעסוק בו. לצערי, זו הדרך שבה בוחרים רבים. אופיו של כל דיון ציבורי המתנהל כיום בישראל הוא בינארי ומחייב לכאורה התייצבות בצד אחד ושלילה של הנאמר בצד השני. המגירות מוכנות מראש, ולתוכן אדם משבץ הן את עצמו והן את העומד מולו, ומשימתם של הצדדים להוכיח שהאמת איתם ואין בלתה.
אך קיימת אפשרות אחרת. דווקא בשל אי־היכולת להכריע בסוגיה יש לקיים את עצתו של קהלת: “אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך”. כלומר, חוסר היכולת לפענח מה מקורו של הרוע האנושי, במיוחד כפי שא לידי ביטוי בעולמם של הנאצים ועוזריהם בשואה, מאפשר לנו לצעוד בשני נתיבים של תגובה ופרשנות, בעיקר כדי ללמוד מהם יותר על עצמנו.
מחד, אפשר לראות ברוע הנאצי משהו שכוון רק כלפי עם ישראל, לזהות את הא־נורמליות של הקיום היהודי, ולא להתכחש לקיומה של האנטישמיות שאחרי העידן הנאצי, ומכאן גם לפרש לעיתים את יחסן של אומות העולם למדינת ישראל. הצלקות העמוקות של השואה, התחתית של תהום הרדיפות, הגירושים והשנאה שידע עמנו – מזכירים לנו עובדות אלה. לפיכך, העמדה המוסרית המתחייבת היא “חייך קודמים”, וקיומה של ישראל חיוני כדי לקדם את הרעה הזו.
אך אין להתעלם גם מהאפשרות השנייה: ההכרה בכך שבחירתו החופשית של האדם מאפשרת לו גם לבחור ברע. במקום לכפור באפשרות שבכל אחד מאיתנו עלול להסתתר שטן קטן – העמדה המוסרית מחייבת אותנו להזהיר את עצמנו תמיד שגם אנחנו יכולים להפוך ברמות שונות לאנשים רעים, שמתעלמים ממצוקה של אחרים ומצדיקים את מעשיהם ללא בחינה מוסרית.
עמדה זו מחייבת לשמור על השימוש במילה “שואה” רק למה שהיא מבטאת באמת, כדי שלא להביא לזילותה ולרידודה, אולם היא אינה מאפשרת לנו להתעלם מהסכנות הגדולות האורבות למין האנושי. זוהי תביעה מוסרית, העולה כאמור גם ממעשי הרצח ההמוני שאנו רואים כיום במקומות שונים בעולם.
אני מתפלל לכך שיום השואה יאפשר לנו להשתחרר מהמחשבה האוטומטית על הרוע האנושי ולפנות גם להסתכלות מעמיקה על מעמדנו המיוחד – כעם שיחס האומות אליו ממשיך להיות שונה ואחר וחובתו הקיומית לפעול לחוסנו ולעוצמתו. זאת מבלי להתכחש לעובדה שאנו חלק מהעולם ושעלינו לעשות הכל כדי למנוע את הנפילה העמוקה שנפשו של האדם מסתכנת בה מעצם קיומה.
הרב יובל שרלו, מבכירי רבני ארגון צהר
