"אחרי שנסתלק לא יקרה דבר. החיים יימשכו כסדרם או כאי־סדרם. לרבים יוקל.
למשרדי השילומים הגרמניים וללשכה לשיקום נכים ניצולי השואה של האוצר הישראלי, שייפטרו מהוצאות. למוסדות להשבת רכוש קורבנות השואה: התביעות יתמעטו ועורכי הדין, שטיפלו או לא טיפלו בהן, יוכלו לטוס בנחת במחלקת העסקים ולגור במלונות יוקרה.
קראו עוד:
היום, לפני 73 שנים | נח קליגר
כבר אין את מי לשאול | אסף שניידר לספר את אבא | חן קוטס
יוקל גם לחוקרי השואה, בעלי תזות מסעירות שרק דרוש להתאים להן את הנתונים. סוף-סוף נפטרו משורדי השואה שרק הפריעו להם: מה הם יודעים, שוכבי דרגשים מזוהמים, חולמים על לחם. הם רק היו שם, בעוד החוקרים חקרו לעומק. על אחרים הסתלקותנו תכביד — לא יוכלו עוד לדבר בשם ניצולי השואה נגד השמעת מוזיקה של ריכארד ווגנר, שאותה ניגנו כביכול תזמורות האסירים בשערי מחנות השמדה, שעה שבמציאות ניגנו מוזיקה קצבית קלה, המתאימה ליציאה לעבודה ולשיבה ממנה. וגם לא יוכלו לפסול צלב קרס שבמיצג אמן ישראלי האמור לפגוע בהם, שעה שכנגד דמות רבין במדי האס-אס לא הושמעו השגות בשמם.
גם אני לא הוסמכתי לדבר בשם שורדי השואה, כי הם אינם עשויים מקשה אחת, אך בקשה לי, אישית: שנו את טקס הזיכרון יום השואה המרכזי ביד ושם, כדי שבעתיד שום פוליטיקאי, מימין או משמאל, לא ינאם בו לצרכיו. הרי לא חסרים שירים שכתבו ילדים בשואה, יומנים, מכתבי פרידה אותנטיים.
והפסיקו עם "מצעדי החיים" המקוממים, עם טיולי בתי ספר למקומות של מות היהודים, במקום למקומות שחיו בהם — לטולדו, לסגוביה, להולנד של רמברנט ושפינוזה, לאודסה ואולי אי פעם לבגדד.
עם לכתנו, ייעלם הכאב על עולם שנכחד, שליווה אותנו כל חיינו.
עדיין, עם כל המחקר והקריאה, אני לא מסוגלת לתפוס: איך השמדת היהודים כלל יכלה להתרחש.
והרוע לא נכחד".
בתה של רות בונדי ז"ל, טל בשן:
"את הטור הזה כתבה אמי, בהיותה בת 93, לגיליון יום השואה של “ידיעות אחרונות”. כמיטב כתיבתה, יש בו הרבה אירוניה ומבט מפוכח עד כדי כאב. השנה נוסף לו עוד מימד אירוני ועגום, בעובדה שגם היא כבר איננה איתנו. אמי הייתה מאחרונות הניצולות שחקרו וכתבו על השואה, גם בגילה המאוחר, וקולה הצלול והייחודי עדיין מלווה אותי ואותנו.
בספרה האוטוביוגרפי, “שברים שלמים”, כתבה: “עוד לפני שנים רבות כתבתי בגנות אותו יום האחד בשנה, המוקדש לשואה ולגבורה, כאילו אלה שני מונחים נפרדים; בגנות יום אחד בשנה עם גודש כזה, שחייבים לברוח ממנו; בגנות כל הצביעות, האמרות השדופות, הניצול לרעה של צרכים פוליטיים, הקלות הבלתי נסבלת שבה משתמשים במילים כמו 'יודנריין' ו'יודנראט' מתוך התייחסות לבעיות ימינו... משנה לשנה נעשות ההופעות בפני קהל, שלקחתי על עצמי כחלק מהחוזה הבלתי כתוב עם הנרצחים, קשות עליי יותר ויותר, ואילו יכולתי, הייתי מצמצמת אותן להרצאות בפני סטודנטים או חוקרים, או מוטב, משתתקת בכלל. אבל עדיין לא קיבלתי לכך היתר מעצמי וספק אם אזכה לו כל עוד כוחי בי, במיוחד נוכח נחשולי הסילופים המכוונים, בים אי הדיוקים מתוך בורות, בעידן המסחור, בעידן הצירוף המָכיר של מין ושואה, בעידן השימוש בשואה כחוד החנית של לאומנות. עדיין לא התרתי לעצמי לחשות”.
והדברים מהדהדים, גם אחרי לכתה, ואולי עכשיו יותר מתמיד".
