איזו כלכלה אתה רוצה שתהיה כשישראל תהיה בת 75?
"אני רוצה משק תחרותי בתוך המדינה ומחוצה לה. אני רוצה מנועי צמיחה נוספים שעובדים חזק. אני רוצה מיצוי מלוא היתרונות היחסיים שלנו. אני רוצה צמיחה שמחלחלת למטה. אני מקווה שיצמח פה דור שידע לשים את אי־השוויון מאחור".
וזה אפשרי?
"כל הנתונים מצביעים על כך שאי־השוויון בישראל מצטמצם. אנחנו עדיין רחוקה מהממוצעים של OECD, אבל השכר, במיוחד הנמוך, עלה בשיעור ריאלי משמעותי, והאבטלה נעלמה".
"בשנת ה־70 לעצמאות", אומר ל"ממון" שאול מרידור (42), הממונה החדש על התקציבים באוצר, "לא רק כלכלת המדינה השתפרה: מצבם של החלשים השתפר יחסית לשכבות אחרות. ישראל היא מדינה עם ניידות חברתית־כלכלית גבוהה במיוחד, והמדיניות שלנו מכוונת להקל עליה. לא לאפשר כלכלה מפוצלת, עם קטר אחד דוהר קדימה וקרונות רבים מאחור".
בחדרו של מרידור בבניין האוצר מותקנים מסך שטוח מקדימה, ומדף לספרים, מזכרות וצילומים מאחור. על המדף עומדת כרזת בחירות הקוראת להצביע ח', חירות. כרזה ישנה מאוד. מרידור נולד ב־1976; תנועת החירות היא מבחינתו אביזר היסטורי ומזכרת משפחתית. סבו, יעקב מרידור, נמנה עם מייסדי אצ"ל והיה חבר כנסת ושר הכלכלה. אביו, דן מרידור, כיהן כחבר כנסת, שר משפטים ושר אוצר מטעם הליכוד. עכשיו דן מרידור הוא עורך דין עצמאי ומבקר חריף של העומד בראש הליכוד.
הזהויות הפוליטיות־מפלגתיות של ראשי אגף התקציבים לא היו סוד, אבל ההחלטות שקיבלו (להוציא ממונה אחד או שניים) התבססו על שיקולים מקצועיים. כולם היו חסידים של משמעת תקציבית וגירעונות מצומצמים ומצטמצמים. מבחינות אלו, שאול מרידור לא שונה מקודמיו. באוצר הוא חש בבית: הוא עבד באגף התקציבים כאחראי על תחומי אנרגיה ואחר כך כמנכ"ל משרד האנרגיה.
בשיחתנו מדגיש מרידור את הצרכים של התשתיות הלאומיות ואת הנכונות של אגף התקציבים להשקיע בעצמו, או להוביל את ההשקעות הנדרשות בשיפורן. לא במיליארדים ספורים, בעשרות מיליארדים. גם הוא קרא את הסקירה של OECD על ישראל, המבליטה את בעיית התשתיות הלקויות, המיושנות והחוסמות את פיתוח המשק וקידום החברה. הוא מדבר על 2018 כ"שנת תשתיות התחבורה". "בתחומים אחרים", אומר מרידור, "קודמיי עשו המון. לא הכל שחור כאן. בתשתית המים, למשל, בוצעו רוב ההשקעות הדרושות. תשתיות הגז הטבעי מתקדמות לא רע. נחנך בית חולים חדש, ובתוך עשור נוספו למערך הבריאות 1,000 מיטות. בתשתיות החשמל נותר פיגור בהולכה ובחלוקה, הנסגר בהדרגה. חשוב גם שלא נפגר בתשתיות תקשוב, שהן סם החיים של ענפי טכנולוגיה. אבל הכשל העמוק ביותר הוא בתחבורה בכלל ובתחבורה הציבורית בפרט. בתחומים אלו אנחנו במרחק נגיעה ממצב של מאוחר מדי".
עד כמה חמור המחסור בתשתיות התחבורה?
"כדי להגיע לאיכות תחבורה ציבורית ופרטית כמו בערי אירופה בינוניות, דוגמת מרסיי וברצלונה, חסרות בארץ השקעות בהיקף של 250 מיליארד שקל. השנה הוקצבו לתחבורה כ־15 מיליארד שקל; בשנים הבאות חייבים להכפיל את הסכום, וניתן לעשות זאת. הכסף לא יהיה חסם. לא נחזור על טעויות של הערכת־חסר בביקושים לשירותי תחבורה ציבורית, שגרמו לבלימת השקעות ברכבות. את מסילת הרכבת הרביעית בנתיבי איילון צריך היה להתחיל לבנות לפני עשור. אם נשתמש בכלי מדיניות רגילים לא נקבל את התוצאות הרצויות".
הכלים החדשים שהוא מציע אמורים להשפיע על השימוש ברכב פרטי: נתיבי תחבורה ציבורית ייפתחו למכוניות המסיעות שלושה נוסעים לפחות, המיסוי יותאם לשימוש ברכב פרטי לפי אזורים ("אדם שנוסע לעבודה מירוחם לדימונה לא צריך לשלם מסים מיוחדים, אדם שנוסע מרמת־גן לתל־אביב – כן"), תזורז הזזת תחנות רכבת למרכזי ערים ופיתוח של קווי רכבת קלה.
רוב הערים בישראל עוינות את הולכי הרגל. אין בהן הצללה של מדרכות, אין חיבורי חובה בין מגדלי משרדים. למה?
"זו סוגיה שהוזנחה, אף שהשימוש ברגליים הוא לעיתים קרובות אמצעי התנועה העירוני הכי יעיל והכי מומלץ. חייבים להתחיל להתייחס אליו בכובד ראש, לתמרץ ולעודד השקעה בתשתיות להולכי רגל".
מרידור שוקל את דבריו, נזהר מקביעות נחרצות ומדבר על הקדמת "בחינה כלכלית מעמיקה" לכל החלטה. כדוגמאות למהלך מוצלח שנבחן לעומק הוא נותן את הרפורמה הממשלתית בביטוח הסיעודי ואת התמריצים לרופאים לעבור לפריפריה.
ומה עם מחיר למשתכן? האם התוכנית טובה?
"במשך שנים לא הצליחו הממשלות לטפל במשבר הדיור, וכך נולדה התוכנית הלא שגרתית הזאת. היא מרכיב אחד בסל של כלים רבים שאנחנו מפעילים. הסל כולל גם שיווק מסיבי של קרקעות, הסכמי גג עם רשויות מקומיות, הכבדה על משקיעים הרוכשים דירות רבות, עידוד בנייה להשכרה ומרכיבים נוספים. הסל כולו משפיע".
חשבתם איך יוצאים ממחיר למשתכן לפני שהתוכנית תהפוך לגולם שקם על יוצרו?
"התוכנית לא תיעצר בזמן הקרוב. אין לנו כוונה כזאת, לפחות כל עוד לא נהיה בטוחים שהזינוק במחירי הדיור הסתיים ושהענף הגיע לשיווי משקל".
לפי ה־OECD, ישראל מדורגת לפני אחרונה במשקל ההוצאה הציבורית האזרחית בתוצר.
"הגענו להיקף הוצאה ציבורית נמוך, שלא רצוי לצמצמו עוד. אין בכך כדי להצדיק הגדלה לא מבוקרת של ההוצאה התקציבית, במיוחד לא למטרות מגזריות שלא מאיצות את הצמיחה. בתקציב ל־2019 הראינו שאנחנו יכולים להעביר בכנסת תקציב עם אפס התחייבויות פוליטיות־מפלגתיות. זה חסך לפחות מיליארד שקל. לא נתיר את הרסן. הפוליטיקאים צריכים להבין שהיכולת שלנו לעודד צמיחה ולצמצם פערים מותנית בעמידה מוקפדת במסגרת התקציב".
הממשלה פעלה נכון כשהעלתה קצבאות?
"קצבאות סוציאליות מסוימות נשחקו מדי בשנים האחרונות, אבל בהחלט אסור לחזור למצב מלפני 2003, כאשר הקצבאות הנדיבות השפיעו על אנשים, במיוחד במשפחות חרדיות, להימנע מיציאה לעבודה. שיעור הגברים החרדים בגיל העבודה העובדים לפרנסתם עלה מאז מ־35% ל־52%. לצערי, המגמה התהפכה בשנתיים שחלפו. השינוי מטריד, כי ככל שהחרדים עובדים יותר, הם עניים פחות. המאבק באי־השוויון ובעוני לא יכול להישען על כלים הגורמים לצמצום ההשתתפות בעבודה. להפך, עלינו להשתמש בהסדרים המתמרצים תעסוקה, ובראשם 'מס הכנסה שלילי'".
הממונים על התקציבים בעבר שעטו בגיל לקראת עימותים עם מערכת הביטחון. לא שאול מרידור. "בשנים האחרונות הייתה לצה"ל התייעלות דרמטית", הוא אומר. השר "שלו", משה כחלון, סיפר ל"ידיעות אחרונות" על קיצוץ של 5,000 משרות בצבא הקבע, ועל כך שהדרישה כביכול של שר הביטחון לתוספת של מיליארדים "ירדה מהפרק עוד לפני שנדונה".
אשתקד כבר הגיע תקציב הביטחון האמיתי, לא זה המופיע אחרי תרגילים חשבונאיים, ל־70.5 מיליארד שקל, וברבע הראשון של 2018 חל בו גידול נוסף. תהיה חריגה?
"אני חושב שלא תהיה חריגה מהתוואי המסוכם של תקציב הביטחון. ההסכם הרב־שנתי החתום בינינו לבין משרד הביטחון חופף את התוכנית הרב־שנתית 'גדעון' של צה"ל המסתיימת ב־2020, ונשמר כלשונו. בדרך כלל הוא נשמר; מחלוקות נפתרות ברוח טובה. אם יופיעו צרכים ביטחוניים לא צפויים יהיה הכרחי להצביע על מקורות תקציביים למימונם, בכפוף לסדר העדיפויות הלאומי".
כחלון והנגידה
מה עקץ את השר משה כחלון, שפתח את הפה על הנגידה קרנית פלוג? האם זו הביקורת המנומסת בשולי הדוח השנתי של בנק ישראל על מחיר למשתכן? קשה להאמין.
יש המעלים הסבר אחר. כחלון כועס על הנגידה, הם אומרים, מפני שדבריה נגד תוכניותיו להורדת מסים נופלים על אוזניים קשובות בדרגים המקצועיים באוצר, מחזקים את התנגדותם לרעיונות השר. הביטוי הגלוי הבולט לעמדתו הביקורתית של הדרג המקצועי מצוי בפרסום של משרד האוצר עצמו, "עיקרי התקציב ל־2019".
כחוט השני עוברת ב"עיקרי התקציב" דאגה של כלכלני האוצר מתוספות לתקציב שאינן מגובות בהעלאות מסים. "התנהלות תקציבית מרחיבה זו", נכתב שם, "ללא הרחבה מקבילה בבסיס המס או העלאת שיעורי המס, עשויה להגביל את הכלים העומדים לרשות קובעי המדיניות", במיוחד בשעת משבר או רק משברון. קשה להפריז בחשיבותה של התבטאות כתובה זו. הנה פקידי האוצר מתחננים לשר שלהם: אנא ממך העלה מסים, אחרת תסכן את היציבות הכלכלית ותפגע "פגיעה נוספת באמינות" (עוד ציטוט) של המדיניות הפיסקלית, כלומר התקציבית, של כולנו.
בשנה שעברה זכתה קופת המדינה מההפקר: קיבלה 11.3 מיליארד שקל תוספת חד־פעמית ממס מופחת על דיווידנד (מהלך שיקטין את המסים בעתיד) ועוד כ־6 מיליארד שקל מס לא צפוי ממכירת חברות ישראליות. בהתעלם מנפלאות אלו, "ההכנסות ממסים בפועל ב־2017 נמוכות ב־300 מיליון שקל מהתחזית המותאמת", מעירים ביובש כלכלני האוצר. מיליארדים מהון שחור? מיליארדים לחלוקה להפחתות מסים? באוצר לא מצאו אותם.
השנה, לפי "עיקרי התקציב", לא צפויה בכלל תוספת נטו למסים, ולכן הגידול בהוצאה תקציבית ימומן אך ורק מ"הרחבה נוספת בגירעון הממשלה", כפי שאושרה בממשלה ובכנסת. מקצועני האוצר ממש שונאים את הגישה הזו. בשנה שעברה הם סיכלו את מימוש ההבטחה של השר שלהם להשתמש באותם עודפים חד־פעמיים בגביית מסים להורדת שיעורי המסים. העודפים הלכו להחזר חובות המדינה. כעת הם מצננים את להיטותו להפחית מסים במסגרת חגיגות העצמאות. בתמימות דעים עם הנגידה ומחלקת המחקר של בנק ישראל הם מזהירים: אם לא יועלו מסים, תישחק יכולת הממשלה להגן על הכלכלה. לא פלא שהשר כועס; אבל עד כדי איום על קדנציה שנייה של הנגידה?
לפי חוק בנק ישראל, שר האוצר לא מעורב כלל בבחירת נגיד. את הנגיד ממנה נשיא המדינה "בהמלצת הממשלה", ובפועל בהמלצת ראש הממשלה. נתניהו לא הראה בינתיים רצון להתעסק באי־הארכת כהונתה של הנגידה פלוג באוקטובר הקרוב ובחיפוש מועמדים להחלפתה. היחסים ביניהם טובים, היא מכבדת אותו והוא אותה, ולו יש כמה דברים בוערים לטפל בהם קודם: חקירות, בחירות, מלחמה.
למה שכחו את אנשי הכלכלה?
אף אחד? אף כלכלן, אף נגיד בנק ישראל, אף מנהל משרד האוצר, אף איש עסקים, אף יזם, אף ראש איגוד מקצועי, אף תעשיין — אף לא אחד מהאנשים שעיצבו את דמותה של הכלכלה הישראלית ותרמו כה רבות לצמיחתה והפיכתה לאחת הכלכלות החזקות והאיתנות בעולם לא ראוי להיחשב לישראלי ששינה את פניה של המדינה והחברה? אינני מתכוון למשתתפים בטקסים הרשמייים, הם נבחרו בקפידה ובאיזון. אני מתכוון לרשימות השונות והמגוונות של גברים ונשים ש"עשו את המדינה" ב־70 שנותיה.
אזכיר רק מספר קטן של שמות החסרים ברשימות אלה: התרומה של אלי הורביץ, פנחס ספיר, יצחק בן־אהרון, מיכאל ברונו ויצחק מודעי לעצמאות ישראל לא חשובה לפחות כמו זו של נעמי שמר? בני גאון וסמי עופר, אפי ארזי ודב לאוטמן, אהרן דברת וישראל קיסר לא השפיעו על הצלחת ישראל לפחות כמו דנה אינטרנשיונל? באמת התרומה של גל גדות למפעל הציוני גדולה מתרומתם של איתן ורטהיימר ויצחק תשובה, רוני דואק וסמי סגול, יהושע פרץ ועפרה שטראוס? ועולה על תרומתם של הפרופסורים לכלכלה איתן ששינסקי וחיים בן־שחר? האומנם הגדולה הזוהרת של גנרלים בדימוס וגיבורי ריאליטי, של פובליציסטים ואקטיביסטים, מעמידה בצל עמוק את נגידי בנק ישראל בעבר דוד הורוביץ ויעקב פרנקל ומנכ"לי האוצר בעבר יעקב ארנון, אהרן פוגל ואבי בן־בסט?
אני תוהה ממה היו מתפרנסים כל כך טוב גיבורי התרבות העממית שלנו אלמלא יצרה ישראל השנה הכנסה לאומית של 1,400 מיליארד שקל ותוצר לנפש של 41 אלף דולר. אלמלא היו מטפסים היצוא מישראל ל־100 מיליארד דולר ועתודות מטבע החוץ ל־ 120 מיליארד דולר. אלמלא הושגו כאן תעסוקה מלאה, יציבות מחירים, רמת חיים גבוהה, שקל חזק ופריחה של עסקים מבוססי ידע.
סליחה ששאלתי.
