1 אולי זהו הזמן שלנו, של החוזרים בתשובה? דווקא בימים הטעונים הללו – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות – נדמה שהמכירים את כל העולמות יכולים להועיל. השמאלנים, הימנים, החילונים, הציונים הדתיים והחרדים, חיים ביקומים מקבילים, שלא לדבר על האזרחים הערבים. בציבור החילוני יש מי שחוגג את ניצחון הציונות המורדת שהקימה מדינה ("נס לא קרה לנו", כמאמר השיר שמלווה את הדלקת המשואות). יש בדור המייסדים וגם בדור הצעיר מי שחש חמיצות וניכור מהמדינה שלו. בציונות הדתית, ככלל, מקדשים את המדינה, ורואים בה "אתחלתא דגאולה", ראשית צמיחתה של הגאולה השלמה. החרדים שומרים על מרחק מסויג מהפרויקט החדש הזה (70 בעיניים חרדיות זה עדיין צעיר וטרי, פסיק קטן ברצף של 4,000 שנה) ומתרחקים מרגשות לאומיים.

סרטון דעה מתסיס כמו שפורסם השבוע ודאי לא יועיל. גם לא החיפוש השנתי אחרי הגימיק של מישהו שעושה מנגל ביום השואה או שמעז לא לעשות ביום העצמאות. מי שלא רוצה רק להתבצר, צריך לחשוב איך לתרגם את השפות. וכאן החוזרים בתשובה (חלקם, לא כולם) יכולים להועיל: יש פה ציבור גדול שמעריך חייל במדים אבל גם בחור ישיבה, שאוהב את הרב קוק ובוכה על הרב שטיינמן, וששיר ישן של אריק איינשטיין מעביר בו צמרמורת. תחשבו על אנשים כמו אביתר בנאי ואהוד בנאי, אתי אנקרי ושולי רנד, דורון שפר וצבי יחזקאלי, רמה בורשטין ונועה ירון־דיין. כל אלה (ורבים־רבים שאינם מפורסמים) הם סוכני תרבות. במקום שייקרעו בין העולמות, הם יכולים להיות גשר. הם מבינים היטב את רגשות הוריהם ובני משפחתם החילונים. זהו חלק אינטגרלי מהזהות שלהם עצמם. עבור חלקם – הפעם הראשונה שבה חשו מהי קדושה, כחילונים, הייתה דווקא בימים המיוחדים האלה. בהרכנת הראש, בשתיקה, בהצדעה למסירות הנפש. אבל הם גם מבינים היטב את הדתיים ואת החרדים ואת השקפותיהם. מבינים כמה הקודש רוצה לשמור על עצמו מפני החול. כמה שומרי המצוות רוצים להיות חלק משיבת ציון, אבל לא חלק מהתרבות הישראלית השלטת.

ובעיקר, חוזרים בתשובה מסוגלים "להחליף משקפיים" ולראות איך אלה רואים את אלה. לכן כואב להם לראות את שני הצדדים "מחפשים" זה את זה, מקניטים ומקטינים זה את זה. הם יודעים שמה שהדוס חושב על החילוני אינו נכון, וגם להפך. האם אפשר להסביר לחרדי לכבד (לא לקבל אלא לכבד) את מה שעבור החילוני הוא קודש? האם אפשר להסביר לחילוני את ההפך?

ניר מנוסי הוא בנו של דידי מנוסי ז"ל, שכתב בין השאר את אחד משירי הזיכרון הידועים, "מי שחלם". כך כותב מנוסי הבן: "אני מזדהה עם כל הצדדים. גדלתי בבית ציוני חילוני מובהק, בן לאדם בולט מדור המייסדים שלחם בפלמ"ח והיה מפקד במלחמת השחרור. בגיל בוגר גיליתי את יופייה של היהדות, במידה רבה כפי שניבט אליי בבהירות מתוך העולם החרדי (לאחר שהתגברתי על הדעות הקדומות שלי לגביו). מעגל האנשים שבפועל השתלבתי בו במסע התשובה שלי, ובו מצאתי מורים, חברים ותלמידים (ומעל הכל את אשתי), הוא של בני המגזר הדתי־לאומי. כל העולמות האלו פועמים בתוכי, כולם חלק ממני".

המטרה אינה רק להבין זה את זה, אלא להמשיך את הסיפור ההיסטורי היהודי הגדול ולהתקדם יחד. אבל בשלב הראשון, אפשר לפחות להבין?

2 אז מי ראוי בעיניי להדליק משואה? במסגרת הפרויקט המיוחד במוסף הזה, הנה הבחירה שלי:

• עמיחי שיקלי – לפני כחצי שנה צילצל אליי עמיחי, קיבוצניק מודאג, מראשי מפעל המכינות הקדם־צבאיות. הכותרות סיפרו אז על ויכוח מביך בממשלה, אם ראוי לאסוף תרומות בחו"ל למימון חגיגות ה־70. הוא הרגיש שזו רק ההתחלה. שאם אופי החגיגות ייקבע רק בידי המערכת הפוליטית, אנחנו צפויים לצלילים צורמים, עם הרבה אגו ומאבקי כבוד. הוא לא ידע באיזו עוצמה הנבואה תתגשם. שיקלי חבר לאליסף פרץ (הבן של מרים, אח של אלירז ואוריאל ז"ל) ויחד החליטו להרים מלמטה, לא מלמעלה, אירוע אחר: "מסע 70". פשוט להוציא עשרות אלפי ישראלים לשביליה היפים של הארץ, ולדבר על ההיסטוריה הקרובה והרחוקה. וכך, בזמן שהכותרות סיפרו על נשיא הונדורס, מאות בני נוער הניפו מחדש את דגל הדיו באילת ופגשו לוחמי פלמ"ח. כשיולי אדלשטיין ביטל פגישה עם מירי רגב, הם ערכו "יום נגישות" וטיילו עם נכים בכיסאות גלגלים. בלי הרבה תקציב אבל עם הרבה נשמה, הם הוכיחו שלא צריך ועדות ופרוטוקול, מספיק הרצון ליזום. או כמו שאמר שיקלי בטקס שנערך כשהמסע הגיע לצפת: "מה המשימה שלנו כאן? הרי הדגל כבר הונף. אבל ללא רוח הדגל הוא סמרטוט. תפקידנו לוודא שהרוח לא תפסיק לנשוב".

• קרן נויבך — למה התקשורת הישראלית לועסת את אותם נושאים, בלי לחדש, בלי לסטות מהתלם? גם לי זה קורה לא מעט. העיתונים בבוקר קובעים איך יישמעו תוכניות הצהריים ברדיו, שנשמעות כמו תוכניות הערב בטלוויזיה, כשבמקביל כולם רודפים אחרי "מה שרץ ברשת". גם כשמגיע לתקשורת המיינסטרים חרדי/דתי/אתיופי/ערבי, קשה לראות שהוא משנה את כללי המשחק, שכאילו מוכתבים על ידי קול קטן שלוחש: "עכשיו כולם מזועזעים מחקירות נתניהו", "עכשיו כולם מגנים את הצלף", "עכשיו כולם מחפשים התבטאויות של רבנים". אבל יש כמה עיתונאים שהעובדה שיש מולם מיקרופון, לא מכריחה אותם לדבר כמו כולם. אני לא מסכימה לכל האג'נדות שקרן נויבך מקדמת, ויש שמאשימים אותה באובססיביות לכמה נושאים חברתיים. אבל זוהי אחת משעות השידור הבודדות שלא נשמעות כמו העתק־הדבק, שקובעת בעצמה מה הכותרת הראשית, ושיש בה גם אכפתיות אמיתית, בלי ציניות ומרירות. דמיינו מציאות שבה כל תוכנית תאתגר ותחכים ותפתיע אותנו, תביא קולות שלא שמענו, תציע לנו מנות חדשות במקום העלאת גירה. ¿