שני 23 ביולי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום
    המוסף לשבת • 12.04.2018
    החולצה האדומה, הלב והנשמה
    נחום ברנע

    אהבת הכדורגל בירושלים, כמו בחיפה, כמו בתל־אביב, מאוד פוליטית. בירושלים הקצוות חדים יותר. הקבוצה הבולטת היא בית"ר. האהבה לבית"ר ולכל מה שהיא מייצגת ניצבת מצד אחד; השנאה לבית"ר ולכל מה שהיא מייצגת מצד שני. בית"ר מול הפועל, ימין מול שמאל: אין מפלגת מרכז.

     

    לפני 12 שנה ניסתה חבורה של אוהדי הפועל צעירים להיכנס כבעלים לקבוצה. הם התקשו לראות את אהבת ילדותם בהידרדרותה. לאחר שהניסיון נכשל, עברו לתוכנית ב': להצטרף לקבוצה קיימת. לאחר שגם הניסיון הזה לא צלח, הם הקימו קבוצה חדשה, הפועל קטמון שמה. הקבוצה התחילה את ההיסטוריה שלה בליגה ג', הליגה החמישית והאחרונה. תוך ארבע שנים טיפסה לליגה הלאומית, הליגה השנייה. היום היא משחקת בצמרת הליגה, על סף ליגת העל.

     

    אורי שרצקי, כתב ועורך ספורט, הנהיג את המיזם. הוא מכהן היום כמנכ"ל העמותה.

     

    בגלל שתי סיבות מגיע לאנשי קטמון להדליק משואה: בגלל המודל ובגלל המעורבות החברתית. הפועל קטמון משחקת כדורגל כמו כולם, אבל מתנהלת לגמרי אחרת. היא האנטיתזה לכל מה שאתם שומעים בשנים האחרונות על בית"ר ועל ירושלים.

     

    את המשואה שלי תדליק דפנה גולדשמידט־כהן, 32, חברת הקוורטט שמנהל את עמותת הפועל קטמון, ובקרוב, אם לא תהיה הפתעה, יושבת הראש. היא נבחרה להנהלה בבחירות דמוקרטיות, שבהן השתתפו 940 חברי העמותה. החברים משלמים דמי חבר שנתיים בסך 1,200 שקל, מס אהבה.

     

    גולדשמידט, משום שנדיר מאוד לראות נשים בתפקידי ניהול בתעשיית הכדורגל: אלונה ברקת יש בינתיים רק אחת.

     

    1,700 ילדות וילדים, נערות ונערים ונשים, שותפים לפעילות במגרשים. "הכדורגל הוא אמצעי", אומרת גולדשמידט. "הוא הדרך שלנו להתחבר לכל שכבות החברה".

     

    פרויקט הדגל הוא ליגת השכונות. היא פועלת זו השנה השמינית. "המטרה היא לקדם באמצעות הכדורגל דו־קיום, סובלנות והצלחה בלימודים. בליגה משחקות 52 קבוצות מכיתה ג' עד כיתה ח', בנים ובנות בנפרד. הקבוצות מתאמנות פעמיים בשבוע במסגרת בתי הספר. לצד האימון פועל מרכז לימודים. הילדים חייבים ללמוד ולהכין שיעורי בית. הדגש הוא על לימוד שפות – אנגלית, עברית וערבית. אחת לחודש הקבוצות נפגשות לטורניר משותף. אין שופטים במשחקים. כאשר יש מחלוקת, הילדים אמורים להגיע להחלטה בהסכמה.

     

    "בשנה וחצי האחרונה אנחנו עובדים על פרויקט שנקרא 'אחד על אחד' – קבוצה יהודית מול קבוצה ערבית. כהכנה לומד כל צד את מונחי הכדורגל בשפה של הקבוצה האחרת. המשחק מתנהל או בעברית או בערבית".

     

    אחוז הפלסטינים שמשתתפים בפעילות דומה לאחוז שלהם באוכלוסיית העיר – כ־40. בקבוצות משחקים ילדים מאפרת ומשועפט. יש שתי קבוצות חרדיות, אחת מישיבה בירושלים והאחרת ממוסד של נוער בסיכון. מספר הבנות שמשחקות משתווה או עולה על מספר הבנים. קבוצת הבוגרות של הפועל קטמון היא אלופת הארץ.

     

    "אנחנו מייצגים את כל מה שבית"ר לא מייצגת", היא אומרת. "הם מדברים על החרמה, אנחנו על קבלה והכלה. הסיסמה שלהם היא 'בית"ר טהורה לעד', אנחנו פותחים את הדלת לכולם. אנחנו נגד אלימות, נגד גזענות".

     

    האם חברי לה פמיליה, ארגון האוהדים של בית"ר, תוקפים אתכם ברשת, שאלתי.

     

    "לא", אמרה. "כל עוד אנחנו לא בליגת העל, הם לא סופרים אותנו. אבל המתח מורגש מאוד במחלקות הנוער. לפני שלושה שבועות הילדים שלנו שיחקו עם הילדים של בית"ר. במחצית התוצאה הייתה 0:5 לטובתנו. המאמן העמיד את הילדים בשורה, מול הוריהם, וצעק, אתם ביזיון מהלך, אתם מבזים את סמל המנורה. ילדים בני תשע. הנאום שלו הוסרט והופץ ברשת. המשחק הסתיים ב־1:15 לטובתנו.

     

    "ברור שהניצחון מעל הכל", היא אומרת. "זה כדורגל. אבל יש דרך".

     

    היא סיפרה לי פרט מעניין: בנוער של בית"ר משחקים ערבים: לקבוצה זה משתלם, וליציע המזרחי לא אכפת. אבל לקבוצה הבוגרת של בית"ר הם לא יגיעו אף פעם. בקבוצה הבוגרת של קטמון משחקים כרגע שני ערבים.

     

    2,000 צופים מגיעים בממוצע לכל משחק. זה קהל ענק במונחי הליגה הלאומית. למשחקי עונה מגיעים 7,000 או 8,000. נסעתי למשחקים אחדים: הקהל הרשים אותי יותר מהמשחק. שליש לפחות היו ילדים ובני נוער. ילדים נכנסים למשחקים חינם. ויש הרבה משפחות – נשים וגברים וילדיהם. לפני המשחקים בטדי הקבוצה מארגנת עבור הילדים הרצאות, סדנאות ומפגשים עם השחקנים. היא יוצרת קהל לעתיד לבוא.

     

    השירים ביציע שאולים מהרפרטואר הישן של הפועל ירושלים. קודם כל, האינטרנציונל ("זה יהיה קרב אחרון/ במלחמת עולם"); אחריו, "הפטיש, המגל והאינטרנציונל,/ החולצה האדומה,/ השנאה למנורה,/ הפועל, הפועל, הפועל".

     

    כי אין כדורגל בלי שנאה, לא בברצלונה, לא במדריד, גם לא בקטמון (בשביל הילדים הומצא נוסח מרוכך: במקום "השנאה למנורה" – "הלב והנשמה").

     

    בעקבות ההצלחה של קטמון קמו בישראל עוד 11 קבוצות בבעלות האוהדים, תשע בכדורגל ושתיים בכדורסל. "יש צורך גדול מאוד בקבוצות אוהדים", אומרת גולדשמידט. "האחריות גורמת לאוהדים לחשוב לפני שהם מתנהגים בצורה מסוימת".

     

    איך התמודדתם עם משברים, שאלתי.

     

    "לפני שלוש שנים ירדנו ליגה", אמרה. "הניחו שאנחנו גמורים. במהלך עונה אחת חזרנו לליגה הלאומית כשאנחנו חזקים יותר. הפכנו ממיזם לקבוצת כדורגל.

     

    "מה שאנחנו רוצים הוא לחזור לירושלים של ילדותנו, לירושלים שאותה אנחנו אוהבים. חשוב לנו להוריד את מפלס הפחד. אתה נותן לילדים להבין שבצד השני יש ילדים כמוהם, לא אויב. אף פעם אחת לא ביטלנו אימון, משחק, אירוע בגלל אירוע טרור". ¿

     


    פרסום ראשון: 12.04.18 , 18:04