צריך לחזור למודל "היהודי החדש". 70 שנה אחרי הכרזת העצמאות, המסקנה היא שראשוני הציונים ומקימי המדינה הבינו טוב מאיתנו מה דרוש כאן. יהודי שמשוחרר מתסביכי הגולה ומתחושת הקורבן. צבר שיודע להילחם ולעבוד את האדמה. יפה בלורית ותואר שרואה בעצמו כזה. עם גאון ונדיב ואכזר, אור לגויים, חברת מופת שלוחמיה טובים מאחרים, מוסרית יותר, נחושה להיצמד לקרקע.
צריך לחזור למודל ההוא מכיוון שככל שישראל משגשגת, כך מתחזק בתוכה הזרם הגלותי. הלאומיות הבריאה שהייתה כאן מתחלפת תכופות מדי בלאומיות מתקרבנת ולעיתים גרוע מזה, בהתקרבנות בלי לאומיות כלל.
זו הסיבה שהשבוע הזה שבין יום השואה ליום הזיכרון חשוב כל כך. בין האפשרות להתקרבן לבין האפשרות להתעצם. השואה לא מגדירה אותנו, הציונות הייתה לפניה. כתבתי בעבר ואני עדיין חושב שאורחים מחו"ל צריכים לעבור בתחנתם הראשונה במוזיאון הציונות - שלא קיים - ורק אחר כך ביד ושם.
היהודי החדש אינו קורבן אלא לוחם, שגם משלם את המחיר. מגש הכסף, לא אפר ואבק. איראן היא לא גרמניה הנאצית, ערבים בישראל לא עושים פוגרום, כשהם מציתים יערות זה טרור. ומי שבוחר להרים יד על יהודים ייתקל בקיר ברזל. החיילים שלנו לא נרצחים על ידי מחבלים, הם נלחמים במחבלים, מוסדות המדינה הם מימוש חזון ולא יריב או אמצעי פוליטי בזמן מצוקה, והמסעות לפולין נועדו לחזק את רוח הלחימה וצדקת הדרך. המסע האישי שלי לשם, לבוש מדים בשירות מילואים לצד דגל ישראל, חצוצרן צבאי וספר תורה היה השיעור הכי חשוב שקיבלתי בחיי. מי שלא רואה במו עיניו איך הובל העם היהודי לטבח, חסר משהו בהבנת הנס הגדול של ישראל.
יעבירו הפולנים איזה חוק שהם רוצים, הצעידה הצבאית ברחובותיהם היא הניצחון שלנו. כשהיהודי החדש הקים מדינה הוא התעלם מהשואה ואימץ את בר כוכבא. טיפשות לצד הצורך בהדחקה. צורך שנובע מכך שקורבן לא יכול להקים מדינה. הוא לא יכול לעמוד מול מתנגדיו בעולם.
באותה מידה היהודי החדש נזקק לכור ההיתוך. לא רק אז לא היה אפשר אחרת, גם היום. זו הייתה טעות לוותר על חינוך ממלכתי לטובת זרמים עצמאיים ועל גיוס או שירות לאומי לכולם, "כי זה לא עובד". כי יש חרדים לובשי שחורים כמו בפולין, ויש ערבים וחילונים ודתיים. כור ההיתוך הוא העתיד, לא העבר. הוא החיבור שבין שני חבריי לצוות אוגוסט 93', רן קמחי מצהלה שנהרג באימון צלילה ב־1995 ויוחנן הילברג מגוש קטיף שנהרג באסון השייטת. לכאורה שני שבטים, בפועל מגש אחד של כסף. היהודי החדש הבין את זה, הוא חייב לחזור כמודל לחיקוי.
פורצי גדר
באוקטובר 2000, שנה אחרי השחרור ובין טיול ללימודים באוניברסיטה, עליתי שוב על מדים וירדתי עם צוות צלפים לאזור מחסום ארז. מולנו היה המון פלסטיני. ברצועת עזה קראו לזה ימי זעם. פה ושם הופיעו מאחור חמושים שירו. אני נתתי את הפקודות לצלפים. הפתרון היחיד היה לירות לרגליים. הממשלה קיוותה אז להרגיע את השטח ולחזור לשיחות השלום. הצלפים היו מדויקים מהפוליטיקאים. החלום היה קצר. מאז יצאנו מהרצועה וחזרנו במבצעים, אבל הצד השני כמנהגו נוהג. בשבוע שעבר כתבתי על האבסורד בתהיות בשמאל בעקבות צעדת החמאס. השבוע התווסף לזה סרטון הצלף. נדמה שצריך שוב לחדד מול העיוורון שהרצועה, שפונתה, היא המודל אם חלילה נגיע לקווי 67'. בכל הדמוקרטיות מנסים לעצור מסיגי גבול, אצלנו זה מסובך יותר. צלפים וירי לרגליים הם אמצעי סביר והגיוני.
אי־אפשר להבין הרבה מהסרטון, אבל קשה להבין את המהומה סביבו. גם אני לא אהבתי את הסגנון וחוסר המקצועיות. הייתי מעדיף דיווח קר על פגיעה, אבל מי שחושב שחיילים לא שמחים אחרי ירי מוצלח לעבר מטרה לגיטימית לא מבין כלום.
אפשר לנהל דיון על צרכים מבצעיים, על חינוך למקצועיות. צריך לתחקר כל אירוע ירי אבל אי־אפשר להפוך את הגדר עם חמאס למעבדה סטרילית. למי שיש פתרון אחר לכניסה המונית מלבנון או מעזה, שיציע. והערה אחרונה: קוראי הטור מכירים את עמדתי בפרשת אזריה, תמכתי בגרסת צה"ל וראיתי בירי שלו, 11 דקות מתום האירוע, תקלה חמורה. למי שתמך אז בגרסת הצבא מומלץ לתמוך גם היום, ולו בשם העקביות.
בחרתי לפרויקט באנשים שעושים דברים גדולים בשקט גדול. אם יש משואה פנויה וראש הממשלה מוותר כמובן, כדאי לחשוב עליהם.
מדליקי המשואה הראשונה הם אברהם חיון ועודד וייס שהקימו את סח"י - סיירת חסד ייחודית, שרותמת נוער בסיכון לעזרת משפחות נזקקות. הפעילות מתקיימת כמבצע צבאי: מתגנבים, מתצפתים, דופקים בדלת ומוודאים מרחוק שארגז המזון מגיע. נתינה, מתברר, יכולה לשנות לנותנים את החיים. הנערים משתקמים, חלקם מתגייסים, ויש שהופכים למדריכים בזכות תחושת האחריות. 800 בני נוער ב־26 שכונות, 300 בוגרים, ומי שמשתתף בחלוקה אחת, כפי שקרה לי, לא יכול שלא להתרגש בזכות אברהם ועודד. לתפארת הנותנים ולתפארת מדינת ישראל.
במשואה השנייה אני מכבד את מתן דהן ודני גליקסברג, מקימי תנועת איילים, שבנתה כבר 22 כפרי סטודנטים בנגב ובגליל. שניהם הסתבכו בפרשת ישראל ביתנו אחרי שהסכימו בתמימות להעסיק מדליסט אולימפי רעב ללחם לבקשת פאינה קירשנבאום ואנשיה. הסתבכות שהסתיימה השבוע במחיקת כתב האישום נגד גליקסברג ובחתימה על הסכם עם דהן שבו ויתור על דרישה למאסר. בפרקליטות כתבו שזה מכיוון שהרקע אידיאולוגי ומסלול חייו של מתן רצוף נתינה, עשייה לטובת הכלל והתנדבות. הצטערתי שהם מצאו עצמם בכלל בבית משפט. בעיניי זה היה ונותר ליקוי מאורות. אני מכיר להם בטוב שעשו והלוואי שימשיכו למרות החוויה הקשה. לתפארת הבונים והמיישבים שלפעמים חוטפים שלא כגמולם, ולתפארת מדינת ישראל. n
