שבת 31 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יובל
    המוסף לשבת • 12.04.2018
    אמנות הפיתוי הפשיסטי
    כשאנשים מתבוננים במראה הפשיסטית, הם רואים את עצמם כדבר היפה ביותר בעולם. וזו הסכנה בין יום השואה ליום העצמאות. פרופ' יובל נח הררי שואל מהו בעצם פשיזם ומדוע הוא מפתה?
    יובל נח הררי

    האם אתם פשיסטים? כמעט אף אחד לא יגיד שכן. אבל איך יודעים מיהו פשיסט? איך אדע אם אני בעצמי פשיסט?

     

    כשבעים שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, המילה "פשיסט" הפכה למילת עלבון רב־שימושית, שאנשים מטיחים כלפי כל מי שלא מוצא חן בעיניהם. לחלופין, יש מי שחושבים שכל גילוי של אהבת המולדת הוא סממן פשיסטי. אז בואו ננסה לעשות סדר בדברים, ולהסביר מהו פשיזם ובמה הוא שונה מלאומיות.

     

    הלאומיות היא אחד הרעיונות המיטיבים ביותר שבני אדם המציאו. מדינות הינן קהילות של מיליוני בני אדם זרים. אני, למשל, לא מכיר את שמונה מיליון האנשים שחולקים את אזרחותי הישראלית. אבל רגשות של הזדהות לאומית גורמים לכך שאכפת לי מכל מיליוני הזרים האלה, ושכולנו יכולים לשתף פעולה בצורה יעילה. זו טעות מסוכנת לדמיין שללא רגשות לאומיים היינו חיים בגן עדן ליברלי. סביר יותר שהיינו חיים בכאוס שבטי. מדינות שלוות, משגשגות וליברליות כגון שוודיה, הולנד ושווייץ נהנות בדרך כלל מתחושה לאומית חזקה ומבוססת. לעומת זאת, מדינות שליושביהן אין רגש לאומי חזק, כגון אפגניסטן, סומליה וקונגו, נוטות לסבול מאלימות ומעוני.

     

    אז מה זה פשיזם? על רגל אחת, ההבדל בין לאומיות לפשיזם הוא כזה: הלאומיות אומרת לי שהמדינה שלי היא ייחודית ושיש לי התחייבויות מיוחדות כלפיה. הפשיזם אומר לי שהמדינה שלי היא עליונה ושיש לי התחייבויות בלעדיות כלפיה. המדינה שלי היא הדבר החשוב היחיד בעולם, ולא צריך להיות לי אכפת מאף אחד ומשום דבר אם הם לא משרתים את המדינה.

     

    החיים מסובכים. תתמודדו

     

    על פי רוב, אנשים משתייכים בו־זמנית לקבוצות רבות ויש להם הרבה זהויות ונאמנויות. אני יכול להיות פטריוט טוב, ובאותו הזמן להיות נאמן גם כלפי המשפחה שלי, השכונה שלי, המקצוע שלי, האנושות כולה, האמת והיופי. לעיתים הזהויות והנאמנויות השונות מתנגשות זו בזו, ואז לא קל לדעת מה לעשות. אבל מי אמר שהחיים קלים? החיים מסובכים. תתמודדו.

     

    כשבני אדם רוצים לעשות לעצמם את החיים קלים מדי, הם עלולים להפוך לפשיסטים. הפשיזם מכחיש את קיומן של כל הזהויות מלבד הזהות הלאומית, ומתעקש שאני חב נאמנות אך ורק כלפי המדינה. אם המדינה דורשת שאלשין למשטרה שאחותי פעילה בארגון "בוגדני" – אלשין על אחותי. אם המדינה רוצה שאביא הרבה ילדים כדי שיהיו לה חיילים – אלד הרבה. אם המדינה מצווה עליי להרוג מיליוני בני אדם – אהרוג מיליונים. ואם המדינה רוצה שאבגוד באמת וביופי – אבגוד באמת וביופי.

     

    איך פשיסט יודע האם סרט הוא סרט טוב? פשוט: קנה המידה היחידי הוא טובת המדינה. אם הסרט משרת את האינטרסים של המדינה – זה סרט טוב. אם הסרט לא משרת את האינטרסים של המדינה – הסרט רע. איך פשיסט מחליט מה ללמד בבתי הספר? גם זה מאוד פשוט. מלמדים מה שמשרת את האינטרסים של המדינה. לאמת אין שום חשיבות.

     

    כל זה הופך את הפשיזם למאוד מפתה. לא רק כי הוא חוסך לבטים ומחשבות מסובכות, אלא גם כי הוא גורם לאנשים לראות את עצמם כשייכים לדבר הכי חשוב והכי יפה בעולם – המדינה שלי.

     

    בעשורים האחרונים עשינו טעות קשה בכל הנוגע ללימוד הפשיזם. לימדנו שהפשיזם מכוער, וכתוצאה מכך היום אנשים עלולים לאמץ רעיונות פשיסטיים מבלי להבין מה הם עושים. הם אומרים לעצמם: "לימדו אותי שהפשיזם מכוער, וכשאני מסתכל במראה אני רואה משהו מאוד יפה, אז לא ייתכן שאני פשיסט". זו טעות גמורה. הפשיזם גורם לנו לראות את עצמנו כהרבה יותר יפים ממה שאנחנו באמת. זו הסיבה שאנשים מתפתים אליו.

     

    כשהגרמנים התבוננו במראה הפשיסטית בשנות השלושים, הם ראו את גרמניה כדבר היפה ביותר בעולם. אם היום רוסים יתבוננו במראה הפשיסטית, הם יראו את רוסיה כדבר היפה ביותר בעולם. ואם ישראלים יתבוננו במראה הפשיסטית, הם יראו את ישראל כדבר היפה ביותר בעולם. וכשאנשים רואים משהו כל כך יפה, הם רוצים לאבד את עצמיותם בתוכו.

     

    זרד בודד מול הצרור

     

    מקורה של המילה "פשיזם" ברומא העתיקה. אחד מסמלי השלטון הרומי היה צרור של ענפים או זרדים, שנקרא "פאסקיס" – סמל מעט משונה עבור האידיאולוגיה הרצחנית ביותר בהיסטוריה, אבל לצרור הזרדים הזה יש משמעות עמוקה ומסוכנת. זרד בודד הוא חלש וקל לשבור אותו לשניים, אבל כשמחברים הרבה זרדים יחד ל"פאסקיס", כמעט בלתי אפשרי לשבור אותם. המסר הוא שלפרט הבודד אין שום חשיבות, אבל כחלק מקולקטיב הפועל כגוף אחד הוא בלתי מנוצח. פשיסטים טוענים שתמיד יש להעדיף את הקולקטיב והמדינה על פני האינטרסים של הפרט – לאף זרד אסור לחשוב אחרת מהצרור ואסור להפר את אחדותו של הצרור.

     

    זוועות השואה ומלחמת העולם השנייה מזכירים לנו את התוצאות הנוראיות של הגישה הזו. אלא שבטקסים, בסרטים ובסיפורים של יום השואה עושים טעות בכך שמציירים את הפשיזם כמפלצת מכוערת. בדומה, גם בסרטי הוליווד שוגים כשמציגים את הרעים – הלורד וולדמורט, שר הטבעות סאורון, ודארת' ויידר – כמכוערים ודוחים. מה שאף פעם לא ברור מהסיפורים האלה, זה למה שמישהו יתפתה ללכת בעקבות יצור גועלי כמו וולדמורט?

     

    הבעיה עם הרוע היא שבמציאות, הוא לא מכוער. הוא בדרך כלל נראה יפה. הדתות הקדומות ידעו זאת טוב מהוליווד, ולכן באמנות מסורתית מקובל להציג את השטן דווקא כחתיך הורס. זו הסיבה שקשה לעמוד בפני השטן וזו גם הסיבה שלא קל להתמודד עם הפשיזם: שניהם מפתים.

     

    למען הסר הספק, אין בכוונתי לרמוז שמדינת ישראל של ימינו דומה לגרמניה של שנות השלושים. אילו ישראל הייתה דומה לגרמניה של 1938, המאמר הזה לא יכול היה לראות אור. כהיסטוריון, אני בכלל לא אוהב השוואות מסוג זה, כי הן מסיטות את הדיון: במקום לשאול את עצמנו: "מה קורה לנו היום?" אנחנו מתעסקים בשאלה: "האם מה שקורה היום דומה לגרמניה של שנות השלושים?" – ומאחר שיש הרבה מאוד הבדלים, קל להגיע למסקנה המרגיעה ש"הכל בסדר, טודו בום".

     

    בשבוע הבא נציין את יום העצמאות השבעים של ישראל. בנקודת ציון משמעותית שכזו חשוב לחגוג את ההישגים המדהימים של המדינה שלנו, אך חשוב גם לעשות חשבון נפש ולהישיר מבט לחולשות שלנו ולצדדים היותר מכוערים שלנו. אם מישהו מציב בפנינו מראה שמעלימה את כל הכתמים, הצלקות והיבלות שלנו, וגורמת לנו לראות את עצמנו כיפים יותר ממה שאנו באמת – מוטב לשבור את המראה הזו. ¿

     


    פרסום ראשון: 12.04.18 , 18:12