חמישי 26 באפריל 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
קובי מידן. למה הבושה כל כך מאיימת על השרים?
המוסף לשבת • 12.04.2018
בושה בלי חרפה
אתגר קרת

לפני שלושה ימים החליטה מועצת העיר ראשון־לציון לבטל את השתתפותו של קובי מידן כמנחה טקס הזיכרון בעיר. הסערה סביב מידן החלה עשרה ימים קודם לכן, כשהוא פירסם בעמוד הפייסבוק האישי שלו פוסט בתגובה להפגנות סביב הגדר בעזה שנהרגו בהן 17 פלסטינים. בפוסט כתב מידן, "היום אני מתבייש להיות ישראלי".

 

בישראל של 2018 אסור להתבייש. לקראת חגיגות השבעים התשדירים בטלוויזיה וברדיו דורשים מהאזרחים להיות גאים, וכל מי שיתעקש להרגיש אחרת יקבל בראש משר הביטחון, משרת התרבות, ממפקד גלי צה"ל ומראש עיריית ראשון־לציון. אחרי שבנט ו"הבית היהודי" דרשו מאיתנו להפסיק להתנצל (איך בדיוק אמורים ליישם את זה? מוציאים את המילה "סליחה" אל מחוץ לחוק? מבטלים את יום כיפור?) המאבק בביקורת העצמית ובהתבוננות הפנימית שוב עלה מדרגה, ומהיום גם להתבייש אסור. ואם הכל יעבוד לפי התוכנית, מהר מאוד אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בחברה נטולת בושה. יש שיאמרו שזה כבר קרה.

 

אבל מה זאת בכלל בושה? ולמה היא כל כך מאיימת על שרי ממשלת ישראל ועל ראש עיריית ראשון־לציון? בושה היא מנגנון ביקורת שמעודד בחינה עצמית וחשבון נפש. בושה היא אותה תחושה מוכרת ומתסכלת שלא הצלחת לעמוד ברף שהעמדת לעצמך. מי שמתבייש בעצם אומר, "אני מאמין שאני יכול וצריך להיות טוב יותר". ב"אורחות צדיקים", מספרי המוסר החשובים בתולדות היהדות שנכתב כבר לפני יותר מחמש מאות שנה, צוינו סגולותיה החיוביות של הבושה: "השכל הוא הבושה, והבושה הוא השכל... מידת הבושה היא גדר ומחיצת ברזל לפני כל עבירות". ועם גדר, אנחנו יודעים, עדיף לא להתעסק.

 

לא היה שבוע אחד בחיי שבו לא התביישתי במשהו. כזה אני, מתביישן. כשאני רואה גוויות של ילדים סורים שהופצצו בנשק כימי אני מתבייש כאדם, כשאני קורא על ניצול מיני מחריד של נשים אני מתבייש כגבר, כשאני רואה את "סאלח, פה זה ארץ ישראל" אני מתבייש כאשכנזי, כשאני שומע על פרשת 2000 אני מתבייש ככותב ב"ידיעות אחרונות", וכן, לא פעם אני גם מתבייש כישראלי. ואני מתבייש כי אני מאמין שאנחנו יכולים להיות טובים יותר, יכולים להיות הגונים יותר, אמיצים יותר. אולי אני טועה, אולי אני מצפה ליותר מדי, אבל גם אם כן, זאת זכותי, והזכות הזאת אינה מזיקה לחברה. היא מעצבנת קצת, אני מודה, גם אני לא ממש נהנה כשמישהו מזכיר לי שאני יכול להיות אדם טוב יותר. אבל בסופו של דבר היא נובעת אך ורק מרצון אמיתי להפוך את המקום שאנחנו חיים בו למקום טוב יותר עבורנו ועבור ילדינו. מקום שבו מנהיגים מתביישים, והרבה. מקום שבו חמלה אינה נתפסת כחולשה או כבגידה, מקום שבו אי־הסכמה לא חייבת להפוך לשנאה ושבו מותר תמיד להודות בטעויות ולהתנצל. מקום דומה למקום שאנחנו חיים בו, אבל קצת יותר טוב. זה מה שאני רוצה עבור בני וזה, אני משער, מה שקובי מידן רוצה עבור ילדיו שלו.

 


פרסום ראשון: 12.04.18 , 18:57