רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סימה
    המוסף לשבת • 12.04.2018
    עמוד האש
    אין רגע בלי שריפה חדשה סביב אירועי ה–70: דויד גרוסמן תוקף כאן את שר הביטחון בעקבות החלטתו למנוע מהורים שכולים פלסטינים להגיע לאירוע זיכרון משותף עם ישראלים. הסופר גם מגלה שביקש, פעמיים, לנאום בטקס פרס ישראל ונענה בשלילה | בינתיים הושגה פשרה בין נתניהו לאדלשטיין בקרב על הדלקת המשואות, אבל המילה האחרונה בפרשה תהיה, כרגיל, של שרה נתניהו ומירי רגב
    סימה קדמון | איור: איתמר דאובה

    הפטריוט האמיתי

     

    בעולם אחר, אולי הבחירה שלי למדליק משואה היה ארגון שוברים שתיקה. אותם צעירים שמכירים את הכיבוש לא מבתי הקפה בתל־אביב, אלא מסמטאות ג'נין, שכם וחברון. אלה שעשו שירות קרבי, התחככו בפלסטינים ומכירים את המגבלות והקשיים של טוהר הנשק בתוך אוכלוסייה אזרחית. שמזכירים לנו את מה שאנחנו מנסים (ומצליחים) לשכוח – שקילומטרים ספורים מאיתנו יש עם שנמצא תחת כיבוש כבר 50 שנה.

     

    אבל אנחנו לא בעולם אחר. ומכיוון שמדליקי משואות הם – לפחות עד השנה, כשראש הממשלה הוא אחד מהם – אנשים שבקונצנזוס, הבחירה שלי היא בגדי ירקוני, בן קיבוץ נירים וראש מועצה אזורית אשכול.

     

    ירקוני היה רכז המשק של נירים בזמן צוק איתן. כשעה לפני תום המבצע, כשיצא ביחד עם שחר מלמד וזאב עציון לתקן גנרטור שנפגע מהירי, הוא נפגע מפצצת מרגמה שנחתה לידו, הרגה את מלמד ואת עציון וקטעה את שתי רגליו.

     

    אני בוחרת בגדי ירקוני, שגם אחרי שאיבד את רגליו, עדיין אמפתי לסבל של שכניו. אם אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב, אמר פעם, גם לשכנים צריך להיות טוב
    אני בוחרת בגדי ירקוני, שגם אחרי שאיבד את רגליו, עדיין אמפתי לסבל של שכניו. אם אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב, אמר פעם, גם לשכנים צריך להיות טוב

     

     

    למרות מגבלותיו הנוספות של ירקוני – לקות ראייה ולב שעבר התקף – ופציעתו האנושה בצוק איתן, הוא התמודד על תפקיד ראש המועצה לאחר שהראש הקודם, חיים ילין, פנה לפוליטיקה הארצית. מאז הוא הצליח לשקם את יישובי עוטף עזה, ועכשיו מכין את תושביו לסבב הבא.

     

    גם אחרי שאיבד את רגליו, שומר ירקוני על עמדות מתונות ועל אמפתיה לסבל של שכניו. הוא לא רואה בעתיד הקרוב שלום, אבל מאמין באפשרות שנוכל לחיות זה לצד זה. אם אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב, אמר פעם, גם לשכנים שלנו צריך להיות טוב.

     

    הייתי בוחרת בירקוני כדי להזכיר לכולנו את החומר האנושי שעדיין נמצא בקיבוצים וביישובים בכלל וביישובי עוטף עזה בפרט – אנשים שלא מדברים על פטריוטיות ישראלית, אלא עושים אותה.

     

    לתפארת מדינת ישראל.

     

    אני לא מצפה מליברמן להבנה, אבל קצת טקט, אומר גרוסמן. איך הוא מעז בכלל להיכנס לתחום הכי אישי, לדרך שבה אדם מבטא את האבל והאובדן שלו? | צילום: אלכס קולומויסקי
    אני לא מצפה מליברמן להבנה, אבל קצת טקט, אומר גרוסמן. איך הוא מעז בכלל להיכנס לתחום הכי אישי, לדרך שבה אדם מבטא את האבל והאובדן שלו? | צילום: אלכס קולומויסקי

     

     

    שני הגדולים

     

    במוצאי שבת התקשר ראש הממשלה אל יו"ר הכנסת. אנחנו צריכים להיפגש דחוף, אמר ליולי אדלשטיין. בראשון בבוקר הם נפגשו. נתניהו עדיין רצה לנאום בטקס המשואות – אדלשטיין אמר לו שזה לא יקרה. נתניהו אמר שיש תקדים מ־1998 שבו נאם – אדלשטיין ענה: אם זה התקדים, הרי שאני ממליץ לך לא לנאום. 50 שניות שבהם אתה קורא קטע ממגילת העצמאות ויורד מהבמה, זה לא נאה ולא מתאים.

     

    צריך למצוא פתרון, אמר ראש הממשלה.

     

    אדלשטיין בא מוכן לשיחה. הוא הרי היה ממונה על הטקס בין השנים 2013־2009, כשר ההסברה והתפוצות. הוא מכיר את כל הפרטים. הוא שבר את הראש בשבועות האחרונים על פתרון.

     

    תדליק משואה, הוא הציע לנתניהו. יו"ר הכנסת ראה בכך פתרון הולם. זה לא מהווה שינוי בטקס, אמר לנתניהו. אתה גם מדליק וגם יש לך טקסט להגיד, על חללי צה"ל, על ההיי־טק הישראלי.

     

    נתניהו שמח. הוא גם הבטיח לאדלשטיין לדאוג שתתקבל החלטה בוועדת שרים, שלפיה ראש הממשלה ידליק משואה בכל עשור. יופי של רעיון, החמיא.

     

    עשר דקות בלבד נמשכה השיחה, שבסופה הם לחצו ידיים לשביעות רצונם של שניהם.

     

    יומיים אדלשטיין לא שמע דבר. בכל זאת, הרי לא נתניהו הוא זה שקובע, ויש שתי נשים שעומדות מאחורי המהלך הזה שצריכות קודם להסכים. ואכן, באותם ימים נתנה מירי רגב פייט רציני. היא לא הייתה מוכנה לכנס את ועדת השרים לסמלים וטקסים כדי לקבל החלטה על אותו סיכום, שלפיו פעם בעשור ראש ממשלה ידליק משואה, ואפילו איימה להתפטר. היא רצתה שתמונת הניצחון תהיה שלה. שכולם יראו שהיא הביסה את יו"ר הכנסת.

     

    ביום שלישי בצהריים קצה סבלנותו של אדלשטיין. הוא היה קרוב מאוד לכנס מסיבת עיתונאים, להגיד שהוא לא מגיע לטקס ולנתק טלפונים. אבל הוא החליט קודם להעביר את המסר: או עכשיו או לעולם לא. המסר נקלט, ויצאה הודעה ברוח ההסכם.

     

    האם בזה נגמר הסיפור המביך והמיותר של טקס הדלקת המשואות?

     

    לא בטוח.

     

    מצד אחד, מה עוד יכול לקרות. מצד שני, הכל יכול לקרות. הרי לא מדובר פה בדברים ענייניים, אלא רק ביצרים. ולא רק ביצרים של שרת התרבות. מי שעומדת מאחורי היוזמה היא אשת ראש הממשלה. ובמחשבה שנייה, אולי שרה נתניהו היא זו שהייתה צריכה להדליק משואה, ואז מלכתחילה היה שקט, ולא היה ניצת הסכסוך הפנים־ליכודי שכמותו לא היה מאז שמיר ושרון.

     

    גררו את ביבי לקרבות בוץ שלא מתאימים לו ולתפקידו, אומרים גורמים פוליטיים. יש תיאום מלא בין שרה נתניהו למירי רגב, כולל מסרונים תכופים. שתיהן ביחד הכניסו את ראש הממשלה לפינה. אולי רצו שאדלשטיין ילך עד הסוף ולא יגיע לטקס, ובכך ייתן לנתניהו את כל הבמה. אחרת אי־אפשר להסביר את ההתעקשות הזאת של רגב ואת העיכוב בהודעה של נתניהו אחרי שהדברים כבר סוכמו.

     

    אדלשטיין לא מצטער על שאיפשר לנתניהו להדליק משואה. הוא רואה בזה פשרה הוגנת ונכונה למצב, למרות שרק לפני שבוע היה נחוש לא לאפשר לראש הממשלה שום השתתפות פעילה בטקס. אבל ככל שנקפו הימים והמשבר לא נפתר, הרגיש אדלשטיין שהתמיכה הגורפת בעמדתו הולכת ונשחקת. אפילו פעיל בליכוד שתומך בו כל השנים, אמר לו: יולי, אתה יודע שכשההורים רבים, מי שסובלים תמיד הם הילדים. תעשה משהו. תגמור עם זה.

     

    אדלשטיין הבין שהוא צועד על חבל דק. שתמיכה בו יכולה להפוך בן רגע לכעס ולהסתייגות. הוא גם הבין באיזו אי־נעימות הוא ימצא את עצמו אם יצטרך לכנס את משמר הכנסת, אנשים שפסגת עבודתם הן אותן שעות בהר הרצל, ולהגיד להם שהם לא יכולים לצעוד. הוא בטוח שאם היו עושים סקרים, היו מגלים שרוב הציבור בעד פשרה וסגירת הנושא.

     

    בין שלוש האפשרויות שהיו בפניו – לוותר לנתניהו מראש ולהפסיד בציבור ובכנסת; ללכת עד הסוף ולהרוויח בתקשורת ובשמאל אבל להפסיד בגדול בליכוד; ודרך הביניים, לא לוותר לגמרי אבל גם לא לצאת סמרטוט – הוא בחר בשלישית.

     

    האם זה ישפיע על עתידו הפוליטי של אדלשטיין? הוא בטוח שבמקרה הספציפי זה ישפיע לטובה. בליכוד זה יתקבל כמעשה ממלכתי. שקול. ומי שחשב עד עכשיו שהוא נחמד, אבל לא פייטר, שהוא לא יוכל לתת לנתניהו פייט כמו ישראל כץ או גדעון סער – גילה עכשיו שהוא מסוגל.

     

    אדלשטיין, כך נראה, חושב על הימים שאחרי נתניהו, שבהם תהיה מלחמה על הירושה. התמונה הזאת, שבה הוא יושב עם נתניהו, והם, שני הגדולים, סוגרים ביניהם את הסיפור, תישמר לדעתו לזכותו.

     

    יכול להיות. מה שבטוח, שרגב ממשיכה לצבור כוח בקרב מצביעי הליכוד לקראת הפריימריז הבאים. לא נראה שמישהו ייפול מהכיסא אם למרות תמונת "שני הגדולים" היא תעקוף את אדלשטיין ותגיע למקום הראשון.

     

    והאם לא לשם כך נגררנו לכל זה?

     

    דרך השלום

     

    עוד לא התאוששנו מסערת המשואות, וכבר מתגעשת עלינו סערה חדשה. השבוע הוציא שר הביטחון הודעה, שלפיה החליט לאסור כניסתם לישראל של 110 פלסטינים שהוזמנו ל"טקס זיכרון משותף" ישראלי־פלסטיני.

     

    הטקס, שאמור להתקיים בערב יום הזיכרון בגני יהושע בתל־אביב, מתקיים זו השנה ה־13 בהובלת ארגון לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני.

     

    במשך 11 שנה ניתנו היתרים לפלסטינים, חלקם הגדול בני משפחות שכולות. בשנה שעברה, בעקבות אירוע דקירה במלון בתל־אביב, נשללו כל ההיתרים, גם מפלסטינים בעלי היתרים קבועים.

     

    השנה לא סיפק שר הביטחון עילה ביטחונית לשלילת ההיתרים, אלא עילה שונה לגמרי. "לא אתן ידי לחילול יום הזיכרון", אמר ליברמן. "זהו לא טקס זיכרון, אלא מפגן של טעם רע וחוסר רגישות, שפוגע במשפחות השכולות היקרות לנו מכל".

     

    אבל יש מי שרואים דווקא בדבריו של ליברמן מפגן של טעם רע וחוסר רגישות – בהם הורים שכולים. הנואם הראשי בטקס הוא הסופר דויד גרוסמן, שבנו אורי נהרג במלחמת לבנון השנייה, ושיומיים לאחר הטקס המשותף יקבל את פרס ישראל.

     

    אני מנסה למצוא מילים להתערבות של ליברמן, אמר לי גרוסמן. אני לא מצפה ממנו להבנה, אבל קצת טקט. איך הוא מעז בכלל להיכנס לתחום הכי אישי והכי פרטי, לדרך שבה אדם מבטא את האבל והאובדן שלו? ממה הפחד? שאולי אזרחי ישראל יגלו שיש פלסטינים שחושבים אחרת, שרוצים דיאלוג, שרוצים שלום? אנשים שהתנסו גם במלחמות וגם במחיר שלהן, הבינו שבמלחמה אף צד לא יכול לנצח, ובחרו בדרך השלום?

     

    ואת זה, אומר גרוסמן, ליברמן רוצה להשתיק. זהו חוסר טעם וחוסר רגישות לשמוע מליברמן נזיפה על חוסר רגישות. גם אם לפני שנה לא נתנו לפלסטינים להיכנס בגלל פיגוע, הוא אומר, זה לא צריך למנוע מאיתנו מעתה ועד עולם את הדיאלוג הפתוח הזה.

     

    גרוסמן סיפר לי שהוא רצה לשאת דברים בטקס פרס ישראל. זו הפעם הראשונה בחייו, אמר, שהוא התקשר בעצמו, אפילו פעמיים, וביקש לנאום. האחראית על הטקס הבטיחה להעביר את הבקשה ללשכת השר. התשובה לא איחרה לבוא: הוא לא יוכל לשאת דברים. מרים פרץ תדבר בשם מקבלי הפרס.

     

    גרוסמן ינאם אם כך באירוע בערב יום הזיכרון, שעל פי המארגנים, אמור להיות הגדול ביותר שהיה עד כה. הם מתכוונים לעתור לבג"ץ כדי שיכריע אם מותר לשר ביטחון לעשות שימוש פוליטי בסמכותו לשלול היתרים.

     

    ומכיוון שליברמן לא סיפק סיבה ביטחונית, אלא רק של טעם רע – הם יביאו את ההכרעה לבית המשפט.

     

    גיל ההתגברות

     

    יש שלוש אפשרויות להסביר את התנהגותו של נתניהו בעניין חוק ההתגברות, אותו חוק עוקף בג"ץ, שלפיו יכולה הכנסת להצביע נגד פסיקת בג"ץ לבטל חוק של הכנסת. הראשונה, שנתניהו מחפש נקודות מול בנט. יו"ר הבית היהודי רוצה לקבל קרדיט על כך שדחף את חוק ההתגברות בנושא הפליטים – בא נתניהו ודורש חוק התגברות מורחב, על כל החוקים, לא רק על המסתננים. בנט רוצה את המודל הקנדי, שמכיר בפסילת חוקים על ידי בית המשפט – נתניהו דורש את המודל המחמיר יותר, הבריטי, ששולל בכלל אפשרות של פסילת חוקים על ידי בית המשפט. בנט רוצה להעביר את חוק ההתגברות כבר היום, אבל יודע שנתניהו מנוע מלעשות את זה, כי היועץ המשפטי מתנגד.

     

    במילים אחרות: יותר משזה מאבק על חוק, זהו מאבק על קרדיט – על שם מי יירשם החוק.

     

    האפשרות השנייה היא שנתניהו משאיר לעצמו אפשרות לפוצץ הכל וללכת לבחירות על הרקע של חוק ההתגברות. כבר נכתב כאן שנתניהו לא שלם עם החלטתו לא לקיים בחירות ביוני, ושהוא יחפש עכשיו עילה ללכת לבחירות בספטמבר, התאריך האפשרי הכי קרוב. והנה, יש עילה: לא רציתי לפוצץ, אבל כחלון לא מותיר לי ברירה. אי־אפשר לנהל ככה מדינה, כשבג"ץ לא מאפשר גירוש מסתננים, וכחלון לא מוכן לעקוף את בג"ץ.

     

    אגב, זה גם מה שטען כחלון בשורות אלה לפני שבוע. שהכל תרגיל פוליטי של נתניהו כדי להפיל עליו את האשמה.

     

    והאפשרות השלישית היא שנתניהו לא סגור על מה שהוא רוצה, וכל הסיפור של חוק ההתגברות הוא עמדת פתיחה למשא ומתן עם השותפים, שאליה הוביל אותו יריב לוין.

     

    אפילו ביבילוגים ותיקים מתקשים להכריע בין שלוש האופציות. מה שבטוח, מדובר כאן במשחק. משחק פוליטי של נתניהו ובנט, משחק פוליטי של נתניהו וכחלון. אבל בעוד המשחק של בנט נראה, אפעס, קצת ילדותי, עם הדרישה שלו להעביר את החוק מיד, הבעיה האמיתית היא כחלון.

     

    שר האוצר בטוח שנתניהו לא רוצה בחירות, כי אם היה רוצה, הוא לא היה זקוק לתירוצים: הוא הרי זרק כבר מזמן את הספר של חנה בבלי לנימוסים והליכות.

     

    כחלון טוען שהנזק שייגרם למדינה מפסקת התגברות רחבה, לא רק לעניין המסתננים, יהיה עצום, שכן מעמדו של בית המשפט העליון הוא מה שמציל אותנו בעולם.

     

    הוא גם מאמין שפסקת ההתגברות היא הדבר האחרון שמעניין עכשיו את נתניהו, כשהוא טרוד בנושא הביטחוני.

     

    כחלון כנראה צודק. הרי אפילו האיש הכי ציני בעולם לא יכול לחשוב רק על הישרדותו לנוכח מה שקורה בצפון. שלא לדבר על חשבון הנפש שהוא אמור לעשות בימים אלה, על איך הגענו למצב שבו שני חבריו הטובים, פוטין וטראמפ, מתגלים כמי שישראל היא הדבר האחרון שמעניין אותם. ועל איזה שיתוף פעולה הוא דיבר, כשבימים אלה אנחנו מגלים שנשארנו לבד, מול איראן, סוריה, רוסיה וחיזבאללה על הגבול הצפוני.

     

    נתניהו כעס כנראה על כחלון בגלל הכישלון שלו להעביר את תוכנית האו"ם שהוא הציג בגאווה רק לפני שבוע, וחזר בו ממנה אחרי כמה שעות. בינתיים הוא כבר הכיר בטעותו, שלא שיתף את השרים לפני שיצא למסיבת עיתונאים וזרק את עניין חוק ההתגברות כדי להרחיק את האש ממנו אל כחלון.

     

    כחלון לא בלע את זה. הוא אמר: בסדר, נעביר את חוק ההתגברות בנושא המסתננים. אבל אז יצא נתניהו עם פסקת התגברות רחבה, שלה כחלון לא יכול להסכים ובנט לא רוצה להסכים.

     

    ואיך אנחנו יודעים שאפילו בנט לא מעוניין בפסקה רחבה? פשוט מאוד: בתחילת השבוע פנה ראש המטה של בנט אל ראשי מטות אחרים בהצעה להוציא הודעה משותפת שיש בה הסכמה לפסקת התגברות מצומצמת, רק בעניין המסתננים. בנט רצה לנעול את נתניהו וחיפש בני ברית שיתמקדו במסתננים, כדי לא לפרום את זה לחוקים נוספים שעלולים לפגוע בבנט עצמו. הרי ברור, למשל, שהחרדים לא יסכימו לחוק עוקף בג"ץ רק בחוק המסתננים וידרשו את הכלתו גם על חוק הגיוס – ומכאן כבר הכל פרוץ.

     

    אם צריך להמר כרגע, הרי שלמרות הפעילות הערה סביב החוק, ספק אם הוא יעבור בזמן הקרוב. כבר עכשיו כולם התקפלו: בנט, שדרש את העברתו מיד ולא באמת התכוון לזה, נתניהו, שרצה את החוק המורחב ולא באמת התכוון לזה, וכחלון – הוא בכלל נעדר מהדיונים על הנושא בישיבת ראשי הקואליציה.

     

    בסוף תהיה ככל הנראה איזו קומבינציה שתכלול גם מדינה שלישית וגם את ההסכם עם האו"ם, שהיה נכון והגיוני, ובוודאי טוב יותר מלהשאיר את המצב כפי שהוא, עם אלפי פליטים בכלא בלי תאריך שחרור.

     

    אם יש מדינה שלישית – שתופיע מיד בפנינו. אם אין – תשחררו אותם.

     

    sima-k@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 12.04.18 , 19:17