ערב יום השואה, השבוע, חיפה.

גלית זהר וילדיה יושבים מולנו ומדברים על השכול הפרטי שלהם. באוגוסט האחרון נהרג אב המשפחה, הטייס דודי זהר ז"ל, בהתרסקות מסוק אפאצ'י. השיחה הקולחת והעלאת הזיכרונות, גם המצחיקים שבהם, נקטעים בשעה שבע ומשהו, כשכל המשפחה מתכנסת מול הטלוויזיה. הם מתיישבים לצפות בסרט שנעשה על סבתא פרניה, סבתו של דודי שהייתה ניצולת שואה ונפטרה שבעה חודשים לפניו. התאומים דניאלה ושחר בני 14 וחצי, מאיה בת 11 וחצי ותומר בן שש וחצי שרועים על הספות מול הטלוויזיה, שממנה בוקע קולה של סבתא. גם שם מסופרים זיכרונות, אחרים, ולבסוף מוזכר הקשר אל אבא דודי. ואז זה קורה.

מאיה, שלפני דקה עוד צחקה איך פעם אבא שם עליה את קסדת הטייס, או איך ביום הולדתה האחרון אבא פיספס וכפיצוי הביא לה רולר־בליידס, טומנת את ראשה בכתף של אמא גלית. שיערה הרך מכסה את פניה כשהיא נשברת, בוכה בשקט, ואמה רק מלטפת את ראשה. איש אינו מדבר. אם מישהו מזיל דמעה זה בשקט מוחלט. השתיקה סמיכה בסלון היפה שעל הכרמל. פתאום הכל נורא ברור: בבית הזה, שהוא שמח והומה קולות של ילדים וחבריהם, שמנסים לשמור בו על שגרה בריאה וגם מצליחים, בסוף יש אובדן גדול מאוד, טרי וחי.

יום הזיכרון הקרוב יהיה הראשון של משפחת זהר כמשפחה שכולה. למרות היותם ילדים ערכיים של טייס, שעשה מילואים, שיצא לטיסות שגרתיות אחת לשבוע, שחבריו אנשי קבע - הם עצמם לא ניהלו אורח חיים צבאי. כשהיו קטנים היו נוסעים עם אבא לבסיס ברמת דוד ("מאיה: והוא היה נותן לנו לטפס על כל המטוסים"). כשגדלו, פנה בחג כל אחד לעיסוקיו. ביום העצמאות האחרון נשארו בבית, הזמינו חברים ועשו על האש.

דודי וגלית במהלך חגיגות היובל לאלביט. "בימים האחרונים שלנו ביחד היינו בחו"ל בלי הילדים, הוא חגג לי יום הולדת"

יום הזיכרון הקרוב יהיה כמובן שונה לגמרי: ביום שני ילכו כולם לטקס בבסיס של אבא במצפה רמון, שממנו יצא לטיסה ולא שב. בשלישי בערב ייסעו לכותל, שם תדליק גלית את האבוקה בטקס הממלכתי הראשי של המשפחות השכולות. למחרת, יום רביעי, שחר יקריא את הקדיש בעצרת המרכזית לכלל תלמידי בית הספר הריאלי, שבו למד גם אביו. משם ייסעו לבית העלמין הצבאי שבו הוא קבור, כדי להתייחד עם זכרו ולעמוד בצפירה של 11 ביחד עם שאר המשפחות השכולות.

"השנה", אומר שחר, "זו תהיה הפעם הראשונה שיזכירו את השם של אבא כחלל צה"ל, למרות שהשם שלו כבר על קיר הזיכרון מתחילת השנה כי התאונה קרתה בחופש הגדול. וגם במזכירות של החטיבה, שבה כל שנה בוחרים משפט משמעותי וממסגרים אותו עד סוף השנה, השנה שמו משפט שלו על מצוינות. ביקשו את רשותי ואמרתי שאני מוכן".

ומה נאמר בו?

דניאלה: "אבא תמיד ביקש לא להתפשר ולעשות הכי טוב שאפשר. 'מצוינות זו דרך חיים', ככה הוא תמיד היה אומר".

דודי זהר ז"ל בשנה שעברה בפולין, במסגרת משלחת "עדים במדים"

שני טייסים, גורל אחד

בסוף החודש היה צריך דודי לחגוג יום הולדת 44. גלית, אשתו, צעירה ממנו בשלושה חודשים. מאז ומתמיד היו חיפאים, הכירו בבית הספר הריאלי שבו לומדים עכשיו שלושה מארבעת ילדיהם. רק הבת דניאלה, שאובחנה כמחוננת, לומדת בבית ספר אחר. "הכרנו בכיתה ז'", היא משחזרת בלי טיפת נוסטלגיה בקולה. "אבל לא היינו זוג. בעיקר היינו החברים הכי טובים. הייתה לו חברה אחרת, לי היה חבר אחר. רק שנה אחת ממש למדנו באותה כיתה – זה היה בשישית. רוב הזמן פשוט היינו באותה חבורה שמטיילת יחד, יוצאת לבלות".

בצבא, היא מספרת, נפרדו דרכיהם. "במקרה גם אני שירתתי בחיל האוויר כמדריכת ספורט, אבל לא בבסיס שלו. מהחבר'ה שלנו נהיו שני טייסים. לטקס הגעתי כידידה יחד עם כל החברים. דודי", היא מספרת, "רצה להיות טייס וסיים את הקורס במגמת מטוסי קרב. ואז הוא היה צריך להרכיב משקפיים, אז כשחזר להשלמה עבר למסוקי קרב". הם הפכו לזוג בשנת 1994 כשגלית השתחררה מהצבא. בשנת 2001, אחרי שגם דודי השתחרר, נישאו.

במארס 2003, בעת שגלית הייתה בהיריון עם התאומים, תפסה אותם בשורה קשה - שגיבוריה יהיו שזורים בכל מהלך חייהם לתמיד. תומר גוטרמן, חברו של דודי, טייס אפאצ'י כמוהו, נהרג בתאונה אווירית בעת מילוי תפקידו. "אני זוכרת שהודיעו לדודי שתומר נהרג וזה היה הלם אצל החבר'ה, כי זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו קרוב נהרג להם. אני בדיוק גיליתי באותו שבוע שאני בהיריון עם התאומים, וגם אשתו של תומר, נעמה, הייתה בהיריון. דודי ואני היינו בקשר עם ההורים של תומר, ריקי ושלמה, ואני זוכרת שם בשבעה ילד קטן שהתרוצץ, א', האחיין של תומר".

התמונה שהופיעה ב"ידיעות אחרונות", לפני שנה, בה נראית פרניה ז"ל, סבתו ניצולת השואה של דודי, מנופפת למסוק שבו טס

חצי שנה אחר כך נולדה רותם, בתו של תומר. שלושה שבועות מאוחר יותר נולדו התאומים. "לא, לא היה על הפרק לקרוא לבן שנולד לנו תומר. זה היה מוקדם מדי, אבל דיברנו על זה לא מעט", אומרת גלית. "צריך בשלות לקרוא לילד שלך על שם מישהו שנהרג. שמונה וחצי שנים עברו עד שנולד לנו ילד וקראנו לו תומר. היינו מכוונים לזה ואפילו התייעצנו עם ההורים של תומר גוטרמן לוודא שזה בסדר, ושלמה מאוד התרגש".

שלוש שנים אחר כך, אוגוסט 2006, והיא שוב בהיריון, הפעם עם מאיה. מלחמת לבנון השנייה. התאומים היו בני שלוש וכחיפאים נדדו כולם למרכז. "תמיד הייתי אומרת לחברות בעבודה שהפחד שמשהו יקרה יושב לי איפשהו", אומרת גלית."אני לא רוצה להגיד מתכוננת, אבל אתה מנסה להדחיק שמשהו יכול לקרות. יש משהו מפחיד במקצוע שלו, אבל מתרגלים לפחד. כשהיינו יותר צעירים והוא היה טס טיסות לילה, עוד לפני הילדים, תמיד כשהייתי חוזרת הביתה ומסתכלת לכיוון פינת הרחוב - נהגתי להסתכל אם לא מחכה לי רכב של המודיעים. זה היה נוכח שמשהו יכול לקרות. אני זוכרת שאמרתי לו שבכל פעם שהוא מסיים טיסת לילה, שישלח לי הודעה, גם אם הוא רק יורד ממטוס התובלה שמביא אותו לבסיס המרוחק וחזרה. אחר כך, כשהשנים עברו ונולדו הילדים", היא נזכרת וצוחקת, "הגענו למצב שכבר לא הייתי מתעוררת מההודעות. כשדיברנו על הפחד שיקרה לו משהו, דודי היה עונה: 'מתוקה, אני תמיד חוזר'".

השנים עברו. רותם, בתו של תומר, ודניאלה, בתו של דודי, הפכו לחברות. גם האחיין א' גדל בינתיים, התגייס לקורס טיס והפך לטייס. באחת השבתות שבהן נפגשו כולם, קרובת משפחה שאלה את א' מתי כבר יטוס עם דודי, והוא ענה לה: "ביום שני הקרוב מתוכננת לנו טיסת אימון ראשונה יחד".

מתוקף תפקידו כמהנדס באלביט, דודי היה טס הרבה לחו"ל. בסוף השבוע הראשון של אוגוסט החליט להפתיע את גלית לרגל יום הולדתה, והזמין אותה להצטרף אליו לנסיעת עסקים לווינה, שם יחגגו גם את יום הולדתה. "זו הייתה בעצם החוויה המשפחתית האחרונה שלנו", אומרת גלית. "והפעם הראשונה שנסענו לחו"ל לבד, בלי הילדים. בערב יצאנו בחבורה. אני מנסה להתחבא, והוא יוצא מגדרו, אומר לכולם: 'אשתי חוגגת יום הולדת'. הזמין משקאות, דירבן את כולם להקפיץ".

הם חזרו ביום שישי והעבירו את סוף השבוע בארוחות משפחתיות. דניאלה מספרת שתיכננה "ללכת עם אבא לסרט וגלידה, אבל הוא אמר לי שהוא יוצא למילואים, וקבענו לאחרי. בסוף זה לא יצא לפועל", היא אומרת בצער. "כמה שבועות לפני שנהרג הלכנו לגלידרייה, הצטלמנו, וזו היום התמונה שלי בַּשומר מסך".

בבית משפחת זהר לכל אחד יש דעה, והם אוהבים להביע אותה, גם אם מדובר בגרסאות מתנגשות לאותו אירוע. כך למשל, יש ויכוח בין מאיה לשחר, מי היה האחרון שראה את אבא ביום שני שבו יצא לטיסה שממנה לא שב. מאיה טוענת שאבא לקח אותה לקייטנת הגלישה שבה השתתפה. "נפרדנו כרגיל", היא אפילו משחזרת, "'ביי, תיהני ותספרי לי איך היה'. אם הייתי יודעת שלא יחזור, הייתי אומרת לו שישמור על עצמו ויסתכל עלינו מלמעלה ויבוא אלינו בחלומות". שחר לעומת זאת טוען שמאיה עוד ישנה כשאבא יצא לכיוון אלביט.

כך או כך, בצהריים דודי דיבר עם גלית. "ואני זוכרת שלא היה לי זמן. זו הייתה שיחה סתם, רגילה כזו, של אמא לארבעה ילדים בחופש הגדול. הוא היה אמור לחזור באחת לפנות בוקר. כמעט בחצות התחילו הבעיות. בדיעבד התברר לנו שהחבר'ה של חיל האוויר ידעו, וחבר טוב של דודי חיכה בחוץ לראות את המודיעים ואז להיכנס. בווטסאפים רצו כל מיני שמועות, שהמסוק של הרמטכ"ל נפל".

בבית המשפחה בשכונת רמת בגין התנהלו העניניים כרגיל, בשגרה. לא יודעים שהאסון כבר מתדפק על הדלת. כמו באירועים טראומטיים, כל אחד זוכר בדיוק את הדקה שבה השתנו חייהם. דניאלה זוכרת שהלכה לישון, אבל לא נרדמה עדיין, מאיה ותומר כבר ישנו, גלית קיפלה כביסה, שחר היה בסלון וצפה בטלוויזיה. "באותו ערב הייתה אליפות אירופה באתלטיקה", הוא משחזר, "ואז דפקו בדלת, דפיקה חזקה כזו. אמא הייתה למעלה, אז צעקתי לה: 'אמא, מישהו בדלת, ואמא אמרה: 'אל תפתח'".

"לא שחשבתי שמשהו כזה קרה", מדייקת גלית. "עם כל השנים וכל הפחד וזה שאני יודעת שדודי במילואים ודופקים לי בדלת, עדיין לא נפל לי האסימון. בערב הכלבה נבחה באטרף ובראש שלי חשבתי שאיזה שכן חטף עליה ג'ננה ובא להתלונן. זה מה שהיה לי בראש. לרגע לא דמיינתי שקרה לדודי משהו".

שחר פתח את הדלת ומצא מולו חבורה. "ראיתי שני אנשים על מדים שהתבררו אחר כך מקצין העיר, מישהו מהטייסת שלא זיהיתי אותו, ניר, וחבר של אבא על אזרחי, משה. הוא שאל אותי איפה אמא. שאלתי מה קרה והוא אמר לי להיכנס פנימה ולשבת. בינתיים אמא ירדה והוא אמר: 'דודי נהרג בטיסת אימונים. תהיה ועדת חקירה'".

בתוך כל ההלם הגדול והבית שהחל להתמלא, עלתה גלית לבשר לשאר הילדים. "אמא נכנסה לחדר שלי", משחזרת דניאלה, "ואמרה: 'מתוקה שלי, קרה אסון, לפני כמה דקות הודיעו לי שאבא נהרג'. אני חושבת שהיא אמרה 'בתאונה'. אבל", היא פונה לאמה, "לא אמרת מה בדיוק קרה. ואני חשבתי לעצמי: מה פתאום תאונה, איזו תאונה, תאונת דרכים? מה בדיוק קרה? ואז אמרו שהתרסק המסוק. לקח לי הרבה זמן להבין. כי אבא, כל מה שהוא עשה, הוא תמיד הצליח בו, ואמרתי לא יכול להיות שהוא עשה משהו לא בסדר, שהוא טעה במשהו. עד שלא הסבירו לי לא הבנתי מה קרה".

מאיה: "אני ישנתי, וגם אני זוכרת שאמא העירה אותי ואמרה: 'אבא נהרג'. אמרתי לה: 'טוב, בסדר', וחזרתי לישון אבל לא ממש. פשוט לא כל כך קלטתי. בסוף ירדתי למטה, הסתכלתי מסביב וראיתי הרבה אנשים. לא באמת הבנתי שזה מה שקרה. אחרי כמה זמן עלינו, דניאלה ואני, לחדרים שלנו לקרוא ספר". דניאלה: "אני חזרתי ל'הארי פוטר ואבן החכמים'. אני מכירה את הספר, אבל הייתי צריכה להתרכז במשהו. אבן החכמים בספר שומרת על חיי נצח".

רק כעבור כמה שעות נודעה האמת המצמררת עוד יותר: בטיסה שיצאה מבסיס רמון שבנגב היו שני טייסים. הטייס השני התגלה כסגן א', אחיינו של תומר גוטרמן, החבר לטייסת שנהרג. זו הייתה הטיסה שא' כל כך חיכה לה. "אמרו לנו מאוד־מאוד בזהירות שיש עוד מישהו בטיסה הזו שניצל", משחזרת האלמנה. "איך שתיארו את זה אז, נשמע כאילו הוא בחיים אבל לא להרבה זמן. אני לא רציתי לדעת מי זה. אחרי כמה שעות כשנודע לנו שזה א', מאוד הצטערתי. אמרתי שספציפית המשפחה הזו כבר חוותה אבדן ומאוד כאב לי על ההורים של תומר, ריקי ושלמה, שהם סבא וסבתא של א'. הקשר בין המשפחות מאוד טוב וההורים של דודי אפילו נסעו אליו, לבית החולים. מאוחר יותר התקשרה רותם, הבת של תומר, לדניאלה, ואמרה לה: 'את יכולה לדבר איתי אם את רוצה'".

"גם קודם היינו חברות טובות", אומרת דניאלה, "אבל עכשיו הקשר התהדק. כי גם לחברות טובות שלי יותר קשה להסביר מה זה אומר כי הם לא באותו מצב. היא לא הכירה את אביה אבל זה מרגיש יותר בנוח".

נצח של שש דקות

התאונה התרחשה ב־7 באוגוסט. בסיכום חקירת התאונה נקבע כי כשל בהתקנת מוט ההיגוי של האפאצ'י מסוג "פתן" גרם לתאונה הקטלנית. עוד נקבע כי זהר ניסה במשך שש דקות שלמות, כמעט נצח במצב כזה, לפתור את הבעיה ולהנחית את המסוק בשלום.

בשלב מסוים, איפשרו למשפחה להאזין להקלטת הקשר האחרון עם המסוק. גלית באה לשמוע, הילדים בחרו שלא. "לפי ההקלטה זה היה נשמע כאילו הוא מבין שהתקלה חמורה והוא מאמין שייצא מזה. אין הרבה מלל בקשר, אין שם הרבה מדי דיבורים, אלא ניסיון להתרכז בתפעול. לא היה דיבור אישי ביניהם. רציתי לשמוע אותה וזה היה מאוד עצוב עבורי, בעיקר כי הבנתי כמה אני מתגעגעת לקול שלו. אני לא שומעת אותו בהקלטות אחרות, למרות שיש לנו כאלו בבית".

גם פגישה עם א', האחרון שהיה עם דודי בתא הטייס, לא ממש הביאה לקתרזיס. "יצא לנו לדבר עם א'", אומר הבן שחר, "אבל הוא לא זוכר וגם הרופאים אומרים שזה לא יחזור, שכל מה שקרה בתאונה נמחק לו לנצח". אם גלית ודניאלה הניחו לנושא, הרי ששחר חווה טלטלה רגשית. "כבר בהתחלה היה כתוב באתרי האינטרנט שהייתה תקלה טכנית, אז הבנתי שמישהו פישל. וכעסתי כי אפשר היה למנוע את זה. זה לא קרה סתם. אולי אם היו בודקים עוד פעם, היו יכולים למנוע. לא משנה מי טעה, אבל מישהו טעה, ואם זה תלוי בי הוא היה עכשיו בכלא".

זה השלב שבו מפסיקה גלית את הדיון בחדות. למרות הממצאים היא לא מעוניינת לבוא חשבון. "להיפגש עם מי שאחראי למה שקרה, אפילו לא עלה על הפרק", היא אומרת. "אני אפילו לא יודעת איזו משמעות תהיה לדבר הזה. אם שחר ירצה לפתוח את הדו"ח עוד כמה שנים, כשיגדל, זו זכותו. אני מבינה את שחר. לקחו לו משהו, את ה־משהו. אבל אני משתדלת לא להגיע למקומות האלו של שש הדקות שהפרידו בין חיים למוות. אני לא חושבת שלרגע דודי חשב שזה ייגמר במוות. הוא היה בטוח עד הרגע האחרון שהוא ייצא מזה".

כואב לך כשאת חושבת שמשניים אחד יצא בחיים, וזה לא בעלך?

"זה משמח שלפחות אחד מהם יצא בחיים. ואפשר להגיד בביטחון שבזכות הפעולות שדודי עשה, הגיעו להנחתה שאיפשרה שא' יישאר בחיים". א' חזר בינתיים לצבא, וביקר מאז בביתם מספר פעמים. בפסח האחרון יצר קשר עם שחר. "רציתי להיפגש איתו", מספר שחר. "לא דיברנו על התאונה, אלא בעיקר על החיים. שאלתי אותו מה הוא חושב על התאונה והוא אמר שאין לו מה להגיד כי אין לו מושג מה היה שם".

הגלקסיה של דודי

גלית היא טיפוס קשוח. מאוד לא מעוניינת להיחשף. "אני מנסה לחיות את חיי", היא אומרת בלי להתנצל, "אתם צריכים לראות כמה היום שלי עמוס. אני מנסה לנקות את רעשי הרקע". את הראיון הזה היא עושה בעיקר למען הילדים ובשביל ההנצחה של דודי. גם העובדה ששלושה שבועות לאחר מותו של בעלה היא שלחה ילד לכיתה א', לא מצליחה להוציא ממנה יותר מדי רגש. אבל במילותיה המועטות היא מצליחה להרעיד את הלב. "המסר לילד שלי תומר הוא שאלה החיים. ברור שתומר מרגיש שהוא לא כמו כולם בבית הספר, אבל אם אני רוצה שהמשפחה הזו תהיה נורמטיבית, אז צריך לחיות את החיים. אז בראשון בספטמבר קמנו בבוקר והלכנו לכיתה א'. אתה לא יכול לעצור ולחשוב. כי אם נחשוב כל הזמן לא נצליח לחיות. רק בלילה במיטה אני יכולה לחשוב מה אם הכל היה אחרת. תומר הוא ילד בן שש וחצי שאומר שהוא מתגעגע ורוצה את אבא. ואז אני עונה שגם אני הייתי רוצה שאבא יהיה".

השנה האחרונה עברה עליהם בין טלטלה לעשייה. קבוצת הרובוטיקה של הריאלי ששמה "הגלקסיה" הוסיפה לעצמה את התואר "הגלקסיה ע"ש דודי זהר". עם מות האב פינה שחר מגירה מיוחדת בבית, שם הוא שם חפצים שמזכירים, כתבות על האסון וכל מה שהוא מוצא לנכון, וכשיש לו קושי הוא מוצא במגירה מקום מפלט. הוא ותאומתו היו אצל ראש הממשלה במפגש של ילדים שכולים, ויצאו מחוזקים. "ביבי דיבר על אח שלו", מספר שחר, "זה הרגיש יותר פתוח לדבר על זה עם אנשים שאתה לא מכיר. כי יש לי חברים מכיתה א' שלא מבינים אותי, ואותם ילדים שכולים אחרים כן מבינים. יותר קל להיפתח אליהם".

גם דניאלה מוצאת ניחומים במחנות של יתומי צה"ל. "החברים מפעם נזהרים איתי", היא אומרת. "לפעמים בטוחים שכל התקרבות קטנה לנושא תגרום לי לכאב, ואני דווקא רוצה לדבר. במחנות אפשר לדבר בקלילות, כולל המון בדיחות שחורות. יש ילדים שאומרים לי: 'הכרת את אבא שלך'. וזה גורם לי להבין שזכיתי, כי זה יכול היה גם לא לקרות. פתאום גם הבנתי שלא תמיד מספיקים לעשות מה שרוצים וצריך למהר".

מאז נהרג, גלית הורידה את כל התכשיטים ורק הולכת עם טבעת הנישואים של דודי על הצוואר. ביום הזיכרון הקרוב, תדליק אבוקה. "כשפנו אליי לא הבנתי מאיפה זה הגיע. אמרתי שאני אחשוב על זה. אני לא כזו. מה שקבע בסוף שכן, זה להסתכל על זה כסוג של הנצחה, שיזכירו את שמו. יום הזיכרון היה תמיד קרוב ורחוק לי. אני חושבת שאתה לא באמת יכול להבין מה המשמעות של השכול, אם זה לא קרה לך. כשאתה חי עם מישהו, הדבר הכי רחוק שאתה מדמיין בלעדיו זה את הדברים הטכניים. איך יהיה להחזיק בית לבד. אתה לא יורד לעומקו של החוסר הרגשי של מישהו שהיה כל כך נוכח ופתאום נעלם. החבר שלך חסר, החברות, התמיכה. זה שכאמא עכשיו אני צריכה למלא את שני התפקידים - גם להיות הנחמדה וגם הכועסת. יש לי תחושה שדווקא ביום עצמו נהיה באיזה סוג של בועה. מבחינתי זה כמו להיות בסרט. לא באמת לחוות את השכול. האמוציות יבואו אחרי".