ריבלין גער, נשיא פולין סיפר על סבתא

מצעד החיים הוא אירוע מבלבל: מצד אחד הוא מהווה מפגן כוח מרשים של סולידריות יהודית, והזדמנות לשתף בזיכרון השואה אלפי צעירים יהודים שההיסטוריה היהודית רחוקה מהם; מצד שני, הוא פסטיבל. את אושוויץ צריך לבקר בשקט, בהתייחדות, לא בהמון עולץ.

היה חם אתמול באושוויץ. 24 מעלות ושמש מסנוורת – כמעט שרב במונחים פולניים. מזג אוויר נפלא לטיול ביער, אבל מוליך שולל כשהיער עוטף את בירקנאו, גיא ההריגה של מיליון יהודים.

מצעד החיים ציין השנה שלושה ימי שנה: 75 שנה למרד גטו ורשה, 70 שנה להקמת מדינת ישראל ו־30 שנה למצעד החיים. אבל יותר משהתנהל בצל האירועים האלה, הוא התנהל בצל החוק הפולני החדש שאוסר על האשמת פולנים בשואה. הנשיא ריבלין אמר דברים קשים בנושא הזה מעל הבמה, בעצרת בבירקנאו שסיימה את המצעד. הוא אמר דברים לא פחות קשים בפגישה שקיים עם נשיא פולין אנדז'יי דודה בצהריים באושוויץ.

הפגישה בין השניים הייתה דו שיח של חירשים. "היחסים הבילטראליים בין ישראל לפולין מעולים", אמר ריבלין. "עם זאת, אני חייב לומר לך שצל כבד מעיב על היחסים שלנו. אתה צריך להבין את ההרגשה של העם היהודי – השואה פרחה על קרקע פולנית. אנחנו מעריכים את כל מי שמסר נפשו על מנת להציל יהודים, אבל היו גם תופעות אחרות, אנשים שרצחו וירשו. אני יודע שיש דעת קהל ויש לעתים רצון לרצות אותה ולפעמים גם לשנות חוקים, אבל חוק השואה גורם משבר חמור. החוק הזה יכול להביא אנשים לחשוב שאתם אינכם מוכנים להתמודד עם עברכם בשואה".

הנשיא הפולני לא השיב למעשה לטענותיו של ריבלין. הוא העדיף לספר לנשיא על סבתה היהודיה של אשתו, שסירבה לדרוך על אדמת פולין. "יש לכם חברה גדולה, ארצות הברית, וחברה קטנה, פולין", אמר הנשיא הפולני. "פולין תהיה בשנתיים הקרובות חברה תורנית במועצת הביטחון. אני יכול להבטיח שלא יהיו נאמנים מאיתנו לעמדות ישראל".

דודה הבטיח שכאשר החוק יגיע אליו, לאחר שיסתיים הדיון בבית־המשפט, הוא יחזיר אותו לפרלמנט הפולני, לתיקונים. מה יהיה היקף התיקונים האלה, הוא לא אמר. בנאומו בעצרת בחר דודה להתעלם מהוויכוח על החוק. את מלוא האשמה בהשמדה על אדמת פולין הטיל על הגרמנים. "באושווינצ'ים לא הייתה אנטישמיות, לא הייתה גזענות ולא הייתה השמדה עד שהגיעו הגרמנים", אמר.

לא כל הפולנים חושבים כמוהו. ביציאה מאושוויץ 1, שם התחיל המצעד בן שלושה הקילומטרים לבירקנאו, המתינו לצועדים שתי קבוצות גדולות של פולנים ידידי ישראל. הם הניפו כרזות בעברית. "אנחנו מתנצלים", אמרו הכרזות, "סליחה". לצועדים הגישו פרחים.

אבל אולי מאפיינים יותר את פולין תושבי המקום, שעקבו אחר המצעד בסקרנות, ממרחק, בלי לומר מילה. משפחה אחת עמדה בפינת הרחוב, סבתא, סבא, אב ושתי בנותיו הקטנות. לא הריעו, לא גינו. רק שתקו. אושוויץ היא האתר המתוייר ביותר בפולין. פולנים רבים לא ששים להסביר את פניהם לתייר.

ריבלין שכנע את ראשי כל זרועות הביטחון להצטרף אליו למסע. הצטרפותם הקנתה למצעד הפעם משנה חשיבות, ועל הדרך גם הדגישה את הקרבה בין ריבלין לחבורה החשובה הזאת, בתקופה שבה אחד מהם, המפכ"ל רוני אלשיך, יושב על הכוונת של ראש הממשלה. העובדה שהרמטכ"ל, גדי איזנקוט, יכול היה להרשות לעצמו להקדיש יום ארוך למצעד, בימים של מתיחות שיא בצפון, ראויה לציון. "עשינו הערכת מצב והחלטנו שאני יכול לנסוע", אמר לי איזנקוט. סביר להניח שהרמטכ"ל שקל גם את המשמעות שהייתה להחלטה שלו לו ביטל את הנסיעה. בצה"ל לא רוצים ליצור פאניקה.

כאשר הנשיא טראמפ הגיב על טבח האזרחים בסוריה הוא אמר שיפעל צבאית תוך לכל היותר 48 שעות. בישראל לא לקחו אותו מילולית.

כל אחת מזרועות הביטחון שיגרה משלחת גדולה למצעד החיים. שני הקצינים הבכירים במשלחת היו האלוף פולי מרדכי והפרקליט הצבאי הראשי תא"ל שרון אפק. במשלחת היו אלוף (מיל) יוסי פלד, ניצול שואה, וניצולים שלוו על ידי נכדיהם החיילים והחיילות. הרמטכ"ל צירף למשלחת גם את סרן קרן ברוש, שסבתה מיריי קנול נרצחה לפני שבועיים בפריס במה שנראה כפיגוע על רקע לאומני.

הצטרפתי למשלחת הצבאית בביקורה באושוויץ. מעניין היה לעקוב אחר תגובת הקהל כאשר המשלחת, עשרות אנשי צבא במדים, פילסה לעצמה דרך בתוך ההמון. הדוחק היה גדול. אף על פי כן, הקהל, רובו צעירים וצעירות יהודים ממדינות מערביות, נסוג לאחור. הצעירים מחאו כפיים כאשר חיילי צה"ל עברו ביניהם, והיו שקראו "תודה" ו"כל הכבוד" ועמדו על זכותם לעשות תצלום סלפי עם חייל במדים.

המילה השלטת ביום כזה היא "זיכרון". האם העם היהודי זוכר, האם הפולנים זוכרים, על מי מוטלת החובה לזכור ועד מתי.

הדוברים עסוקים פחות בשאלה מה מלמד אותנו הזיכרון, מה הלקח. מצעד החיים איננו במה לדיון על לקחי השואה. המסר אחד: ניצחנו. עם ישראל חי.