חשופים בנגמ"ש
"לנצח את סג'עייה", ערוץ 12, 21:00
כשניצולי אסון הנגמ"ש בסג'עייה מדברים על אירועי הלילה ההוא, משהו קורה לפנים שלהם. העיניים נפערות לרווחה. המבט ממאן להתמקד. לפעמים הראש נוטה מטה במבוכה. לפעמים הוא מרחף לכיוון התקרה. זה לא בדיוק טרנס, יותר תנועה בשני זמנים במקביל: העבר וההווה. אז ועכשיו. הגיהנום של עזה מול גן העדן של הרי הקרפטים. והם לכודים באמצע, בלימבו שנמשך כבר כמעט שנתיים (בעת הצילומים), ומחכים שהמילים יחלצו אותם.
סרטם של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי לא עוסק באחד האירועים הקשים במבצע צוק איתן, שבו נפלו שבעה חיילים. אסנהיים כבר הקדיש תחקיר למחדליו ב"עובדה". זה גם לא באמת סרט על הלוחמים ששרדו את התופת, ומשתפים את חבריהם ואת המצלמות בסיפורים מצמררים על חוסר אונים משווע, רגשות אשם בוערים וחשד להפקרה בלתי נתפסת. אלו המרכיבים העוצמתיים של היצירה, אבל הם לא המסר שלה.
"לנצח את סג'עייה" הוא המזגן שאמור לצנן את אש המלחמה הבאה. התיאורים בסרט ממחישים את מחיר הקרב – זה שלא תמיד מובא בחשבון בשיח הישראלי - גם אצל מי שחזרו ממנו: שריטה נצחית, שלפרקים מלווה גם בתחושות של עוול ועלבון. חיילי גולני בסרט לא סבלו מבעיית מוטיבציה ולא ממש התעניינו – וכל שכן הטילו ספק - במטרת המשימה. קיבלו פקודה, ביצעו - ונותרו לבד לאסוף את השברים.
במקרה של שמואל מליקוב, ה"לבד" הוא גם כאפה מצלצלת בפרצוף של האתוס הצה"לי. מליקוב, נהג הנגמ"ש שלא נפגע בפיצוץ, הונחה להישאר בשטח, אבל הכלים המשוריינים סביבו סירבו להכניסו פנימה. "שמעתי אותם, כאילו, איך הם מתלחששים שאני מסכן אותם", שחזר מליקוב. "פשוט נשארתי לבד בין שלושה נמרים סגורים. בלי אף אחד שיגיד לי מה קורה איתי. אף אחד שכאילו יסתכל על הסיטואציה ההזויה הזו ויגיד לי שזה לא בסדר, שכאילו זה לא מגיע לי שישאירו אותי בחוץ...עד עכשיו נתתי מעצמי 101 אחוז...ואתם משאירים אותי ככה למות בחוץ?".
המשפט האחרון לא פחות ממדהים: בתודעתו, מליקוב קשר בין ביצועיו ("נתתי מעצמי 101 אחוז") לזכותו הבסיסית לא להיות נתון לחסדיהם של פצמ"רים ומחבלים. כלומר, גם בדקות הנוראיות הללו, הוא ניסה למצוא תירוץ כביכול הגיוני בגללו חבריו לגדוד רואים בו נטל. הודאתו ש"מה שעשו לי, הרס לי, הרס לי את החיים", היא גם הודאה בכך שבמלחמה, לצד כל זוועותיה, לעתים גם "הרעות" היא פיקציה.
אסנהיים, ברוח "עובדה", מנסה לסיים בכל זאת בנימה חיובית, מחבקת, סוגרת מעגל. לדבריו, הסשן הקבוצתי לימד את המשתתפים איך "לנצח את סג'עייה". אלא שהסרט מוביל למסקנה הפוכה: את סג'עייה אי אפשר "לנצח". זאת מלחמה. כולם ממילא כבר הפסידו.
לפנייה לכתב/ת 
