פתאום דופקים שוב על הדלת

"אין משהו בשכול הראשון שמכין אותך לשכול השני. כשהבן שלך או בתך נופלים, העולם מתהפך עליך. כשמתרחש השכול הכפול, זו מכת שאול. כשברק נפל אספתי את המשפחה וביקשתי שנקבל החלטה האם אנחנו ממשיכים, או נותנים לעצמנו ליפול. וקיבלנו החלטה משותפת לעשות הכל כדי להמשיך בחיים, להתנהל כמשפחה הדומה ככל שניתן לזו שהיינו. ואז הגיע השכול השני, של עמיחי, ומוטט אותנו". ב־1998 שכלו חיים ואריאלה איטקיס את בנם הבכור ברק, קצין בספינת טילים בחיל הים, בתאונת נשק שהתרחשה בביתם שבשדה ורבורג, בשעה שחזר לחופשת שבת. 12 שנים אחר כך, ב־2010 נפל אחיו עמיחי, טייס קרב, בפעילות מבצעית. מהורים לשלושה הפכו הורים לילדה אחת.

שכול הוא תמיד נורא. הורים רבים מתארים את הדפיקה בדלת כטראומטית. רבים מנחשים אותה ולא רוצים לפתוח. קשה לדמיין איך מתרוממים בפעם השנייה, אחרי שהשמיים מתמוטטים עליך בפעם הראשונה. כל מדינת ישראל כאבה עם רונה רמון כאשר איבדה תוך שש שנים את בעלה, האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון, ואת בנה הבכור הטייס אסף. לפני כמה שנים הדליקה מרים פרץ משואה כאמא שכולה לשני בניה, קציני גולני אוריאל ואלירז שנהרגו בהפרש של 12 שנה זה מזה. השנה תקבל פרס ישראל על פועלה החינוכי והחברתי. למרבה הצער, רמון ופרץ לגמרי אינן דוגמאות נדירות. בישראל מעל 45 בתים שנושאים את התואר שאיש לא רוצה בו: שכול כפול.

"אבא אמר: 'עד שהבנים שלי לא חוזרים, אני לא חוגג'". בת־שבע וינברג. משמאל: אחיה שמעון ושלומיק קניגסבוך ז"ל | צילום: דנה קופל

"פיתחתי אובססיה"

חמישה ילדים היו במשפחת קניגסבוך מכפר־סבא בפרוץ מלחמת ששת הימים. האחות הבכורה, בת שבע וינברג, היום בת 76, כבר הייתה נשואה ואם לשניים. "בשבת הסתיימה המלחמה, אבל אבא אמר: 'עד שהבנים שלי לא חוזרים, אני לא חוגג'. ישבנו בבית וחיכינו שיחזרו. בראשון בלילה הודיעו לנו שאחי הבכור, שמעון, נהרג מהפגזה על עמדות התצפית שבגלבוע. הוא היה בן 28, אב לשני בנים. הבן השלישי נולד חודש לאחר שנהרג", היא מספרת. "אני זוכרת את רגע ההודעה. היה שקט. לא היו צעקות. למחרת, יום שני, באו בערב והודיעו לנו שאחי הצעיר שלומיק, שהיה שריונר, נהרג בקרב בפתחת רפיח. גם הוא, כמו שמעון, נקבר בקבורה ארעית. מיד אחרי ההודעות הקשות חל חג שבועות, שמבטל כל מנהגי אבלות, כלומר אין שבעה ואין 30. אבא אמר בצהריים: 'חג שבועות, מפה לבנה', ובזה נגמר הסיפור".

"היה ויכוח האם לספר לדדי שאפרים נהרג או לא". צופייה גומא | צילום: יובל חן

גם משפחתה של צופיה גומא (ישראלי) מקיבוץ דברת מנתה ערב יום כיפור 73' חמישה ילדים. "היינו המשפחה הכי גדולה בקיבוץ", היא משחזרת ונזכרת בשני אחיה, קציני השריון אפרים ודדי (דוד), מגיעים לחופשה אחרונה בראש השנה. "אני עוד זוכרת את התמונה הזו ששניהם עומדים על הכביש לתפוס את האוטובוס ולחזור לצבא", היא אומרת כאילו לא עברו 45 שנה. כשפרצה המלחמה החליט המפקד שלהם שלא טוב שיילחמו יחד והפריד ביניהם. דדי נשלח לחזית הדרומית ואילו אפרים לצפונית. כעבור מספר ימים נפצע דדי קשה כשנשרף בטנק שלו, אבל פונה לבית החולים ונראה היה שהוא מתחיל להחלים. בשמחת תורה, בעוד המשפחה סועדת אותו, התקבלה הידיעה שאפרים נהרג. "היה ויכוח שלם האם לספר לדדי או לא", משחזרת צופייה, שהייתה האחות הבכורה.

"הוא כל הזמן שאל מבקרים שכבר התחילו להגיע מהחזית איפה אפרים. כשסיפרו לו, איבד את הרצון לחיות. שלושה שבועות אחר כך נפטר. בשבעה הראשונה בכינו אבל גם צחקנו וסיפרנו סיפורים, ובאו חברים מבית הספר והצבא, ואמרנו שנפל לנו אח אהוב, אבל זה לא דבר שצריך לשבור אותנו. בשבעה השנייה כולנו נשברנו. הרבה כבר לא באו, לא העזו לבוא. זה היה קשה מדי. לא צחקנו, לא דיברנו, היינו שבורים". חמש שנים אחר כך זכה אחד מבניה לשם "אחי", על שם אחיה.

גומא בוודאי תתפלא, אבל יש אדם אחד בישראל, גרשון פלג שמו, שאותו היא לא מכירה, ששמר צילום משפחתי ששייך לה ובו מונצחת ראשת הממשלה גולדה מאיר מבקרת את הוריה. כל חייו גדל פלג, היום כבר בן 67, בצל המוות של שני דודיו אותם לא הכיר, אפרים וגרשון פינקוביץ', במלחמת השחרור. "השכול הכפול הזה מלווה אותי מאז ילדותי", הוא אומר, "עד שבמשך הזמן פיתחתי אובססיה לעניין. עברתי דף־דף בספר חללי מלחמת השחרור ונדהמתי לגלות שחוץ מאיתנו יש עוד 21 זוגות אחים, כולל תאומים ואח ואחות. זו הייתה מלחמה קיומית שאנשים בה הקריבו את עצמם בלי לחשוב אם זה כדאי או לא". לפי רשימותיו, שאינן רשמיות, נפלו מקום המדינה ועד היום 44 זוגות אחים ואחיות.

ארבעה אחים היו במשפחת פינקוביץ': גרשון, אפרים, זיסו ואריה. כולם עלו לארץ מרומניה בעידודו של אריה. גרשון, בן 30 בנפלו, הוכשר בגדוד ההנדסה של הצבא הבריטי ונפל כשפירק מוקשים באזור כפר ורבורג בדרום. אפרים, שהיה צעיר ממנו בארבע שנים, הספיק להתחתן. כשנפל באחד הקרבות שניהלה חטיבת כרמלי, הותיר אחריו אישה בהיריון. בתו, שנולדה אחרי מותו, נקראה אפרת. פלג, בנו של זיסו, נקרא גרשון, על שם דודו. "כשאפרים נהרג", משחזר פלג, "הודיעו לאריה והוא התחיל לחפש את גרשון כדי להודיע לו ולהוציא אותו מהקרבות. ואז אמרו לו שגם גרשון נהרג, אבל לא מצאו אותו כדי להודיע בזמן. זו הייתה טרגדיה שליוותה את האחים שנותרו כל חייהם. אריה מאוד לחץ על כולם לעלות לארץ אחריו, והרבה שנים רבץ עליו העול שהאחים נפלו בגללו. כל יום זיכרון היינו נוסעים שנה אחת לנחלת יצחק לגרשון ושנה אחרת לעפולה לאפרים.

"כשהתגייסתי ניסו להבין אם הם אחים שלי, ונרגעו כשאמרתי שאני רק האחיין. יחד עם זאת, סירבו לגייס אותי לקרבי. במלחמת יום כיפור המצב היה כה קשה ששלחו את כולם לחזית, כולל אותי. אני רק חשבתי מה יקרה אם על מצבת השריון יהיו שני גרשון פינקוביץ', שמי המקורי לפני שהפכתי לפלג. כשחזרתי הביתה, זו הייתה הפעם היחידה שאבי איבד את שלוותו. הוא פרץ בבכי שאני בריא ושלם. בעיניי, שניים שנהרגים מאותה משפחה זה מחיר בלתי נתפס. כשאני רואה את מרים פרץ, אני נדהם מהכוח שיש לה לסחוב את השכול הזה. אני חושב שמרים פרץ היא אישיות בפני עצמה, שגם בלי האובדן הכפול היה מגיע לה פרס. שמעתי את הביקורת על פרס ישראל, וחשבתי לעצמי שמי שאומר כך זה אנשים עם רוע לב. מה, מי שמשלם יותר מגיע לו יותר? היא הייתה מוכנה שהם לא ייהרגו והיא לא תקבל פרס, אבל היא מקבלת פרס על ההתמודדות בכל יום, וההחלטה לבחור בה נכונה כי היא מייצגת את הרובד האמיתי בעם שמוכן לנתינה אינסופית", אומר פלג. "לצערי, אין מספיק מודעות לשכול הכפול. אנשים לא יודעים שיש כל כך הרבה משפחות כאלו".

"הפכנו למשפחה קטנה"

פלג, בעצמו אב לשני בנים קרביים, אומר שבכל פעם שהוא מזהה שכול כפול חדש הוא מעדכן את הרשימות שלו. שוב ושוב הוא צופה בסרט "להציל את טוראי ראיין", בו מודיעים לאמא ששלושת בניה נהרגו. ביום שבו הוא שומע על מותם בצבא של אח או אחות שכולים, "זה עושה לי את היום שחור. מחזיר אותי לחוויה המשפחתית שלי. בעוד יומיים, ערב יום הזיכרון, החלטתי לפרסם מודעת אבל בעיתון, על חשבוני, שבה מופיעים שמות 22 זוגות האחים והאחיות של מלחמת השחרור, כדי שנזכור ולא נשכח. אני מאוד מעוניין שמשפחות עם שכול כפול יתקשרו אליי. אני רוצה לדבר איתם כדי שהם ישתחררו ממטען וגם אני אשתחרר".

"כשדדי נפצע", נזכרת צופייה גומא, "חשבנו: טוב, זהו. זה החלק שלנו במלחמה. כשאפרים נהרג זו הייתה מכה, וכשדדי נפטר זו הייתה עוד מכה. בהתחלה היו שאלות של 'למה זה מגיע לנו, מאיפה זה בא?', ואז אמא אמרה: או להתאבד, או לקום ולחיות בכוח. שיערו של אבא הלבין בן־לילה. הוא, שגדל בחינוך יקי, לא הצליח לבכות. קיבל התקפי לב ושטף דם במוח ונפטר ביום השנה התשיעי לדדי. לאבא שלי הייתה כזו גאווה שיש לו שני בנים בצבא ופתאום אין לו בנים בצבא, ואין לו בכלל בנים. אמא שלי, נחמה, שידעה לבכות ולדבר, עדיין חיה, והיא מדברת אותם ונמצאת איתם. היא החליטה לחיות כי יש עוד שלוש בנות ונכדים. גם מבחינת האחים זה משנה סדרי עולם. כשאח אחד נופל כל הסדר המשפחתי משתנה, אם הוא היה הבכור אתה עובר להיות הבכור. אז כשיש שניים, זה משהו שקשה מאוד לשקם אותו ולאחד מחדש את המשפחה".

בנה של בת־שבע וינברג, אל"מ דרור וינברג ז"ל | צילום: דנה קופל

גם בת־שבע וינברג מספרת סיפור דומה. "כל מה שהיה לאמי בחיים היו חמשת ילדיה, ועכשיו איבדה שניים מתוכם, אבל היא עמדה על הרגליים. מי שלא עמד היה אבא שלי. הוא אפילו התקשה באמירת הקדיש. חבר של אחי, שלומיק, ניגש לאבי ואמר: 'אני אגיד על שלומיק ואתה על שמעון'. והוא באמת אמר עליו קדיש 11 חודשים. אבא שלי נפטר אחרי ארבע שנים, בגיל 59. אמא שלי נפטרה בגיל 71. היא הפכה לחולת לב קשה. מעולם לא דיברה על זה ששניהם נהרגו, רק אמרה 'ארץ אוכלת יושביה'. הכאב הוא כפול ומשולש", היא נזכרת גם ממקומה כאחות.

"את לא יודעת על מי לבכות קודם. את מי את רוצה יותר, את זה או את זה. לא ייתכן שתעדיפי אחד על השני כי גם בחייהם לא עשית את ההעדפות האלו, אז איך עכשיו? גם אני התאבלתי על אחיי, שנה וחצי לא יצאתי מהבית. הלכנו מכות יחד, נסענו לטיולים, כל חיינו היינו יחד. לא יכולתי להבין איך אנשים הולכים ברחוב וצוחקים כשהייתה כזו מלחמה. בגלל שזה שניים, היו הרבה מחשבות 'מי הייתי רוצה שיחזור' ואמרתי לעצמי שאני חזירה, כי את שניהם נורא אהבתי אז מה, ששמעון יחזור כי היו לו ילדים, או שלומיק שלא בנה בית, אז שהוא יחיה?"

כשאחיה נהרגו הייתה בת־שבע מטופלת בשני בנים קטנים: דרור בן שנתיים וחצי ושי בן שנה. דרור גדל כל העת על מושג השכול הכפול של אמו. יום אחד, כשהיה בן שלוש, אמר לאמו: "אני אקח פטיש, אשבור את התמונות של שלומיק ושמעון ואז הם יצאו מהתמונה ואמא תפסיק לבכות". "אז הבנתי", אומרת בת־שבע, "שככה אי אפשר לגדל ילדים וכבשתי את הבכי. מאוחר יותר נולדה שלומית, לה קראתי על שם שלומיק. דרור גדל על המורשת של אחיי וכל חיי אמרתי לו 'אתה תהיה ג'ובניק'. בסוף לאן הוא הלך? לסיירת מטכ"ל". אל"מ דרור וינברג נהרג ב־2002 בקרב בציר המתפללים, כששימש כמח"ט חברון. שנתיים אחריו נפטר אחיו הצעיר שי ממחלת הסרטן. "פתאום הייתי באבל מתמיד, שנה אחרי שנה, והיה קשה לי לדמיין איך אמא שלי התמודדה כששני הבנים הלכו יחד", אומרת בת־שבע. "שכול כפול לא עושה אותך יותר שכולה. את יכולה על אותו פצע להגיד שיש לך שני כאבים? לא. את יכולה להגיד שכואב לך פעמיים? לא. אנשים שהם לא שכולים נותנים לך יחס שונה. כאילו יש 'יותר שכול', למרות שזה לא נכון".

יצרתם פעם קשר עם משפחות אחרות שהתמודדו עם סיטואציות דומות?

"לא יכולנו ליצור קשר, כי כל אחד הסתגר בשכול. רק במקרה אחד יצרתי קשר, פשוט הרגשתי שאני צריכה; זה קרה לפני שלוש שנים כשהגעתי לשבעה של מלאכי רוזנפלד, שאחיו הטייס נהרג מספר שנים קודם לכן. ואמא שלו שאלה אותי: עם מי את מדברת ראשון? איך את מסתדרת? אמרתי לה, את כבר תדעי לתת את המקום לכל אחד".

"פתאום הפכנו למשפחה קטנה", מתאר חיים איטקיס במילים קורעות לב, את שולחן השבת שהתרוקן. "כשמדברים על טעם החיים אז משתמשים בדימוי מעולם האוכל, אבל זה לגמרי מוחשי. הילדים מאוד אהבו צ'ילי קון קרנה. אחרי שברק נפל, לאריאלה היה מאוד קשה להיכנס למטבח, אבל היא חזרה לזה כי עמיחי אהב. אחרי שעמיחי נפל היא כבר לא חזרה לבשל את זה. אחרי שברק נפל עשינו מאמץ עילאי לחזור ולחגוג חגים סביב השולחן. מאז שעמיחי נפל אנחנו בורחים לחו"ל. האמירה שכאב לא יכול לחפוף היא אולי נכונה, אתה כל־כולך בסיטואציה של השכול הטרי, אבל השכול הקודם לא נעלם. הילדים שלך הולכים איתך כל הזמן, וזה אומר שאתה כל הזמן מרגיש געגוע עצום, כאב של החמצה, רצון לחבק. עמיחי עמד לפני נישואים. היה תאריך, יצאנו לגיבושון. הכל היה סגור".

אנשים, הוא אומר, מתנהגים אחרת בשבעה שנייה. "בשני המקרים הבית היה מלא באנשים, אבל אחרי השבעה הראשונה לאורך הרבה זמן חברים היו איתנו ערב־ערב. בפעם השנייה היה להם קשה יותר, אנשים לא יודעים איך להתמודד. במיעוט המקרים אפילו חווינו ניתוקים. תמיד היינו גלויים עם החברים והסביבה והיו כאלה שלא עמדו בזה. חבר קרוב אמר 'אני מצטער, אני לא יכול להתמודד'. אמרנו: לנו זה יותר קשה. בזה התחסלה חברות ארוכת שנים".

אחיה של צופייה גומא, דדי ואפרים ז"ל | צילום: יובל חן

"הצבא מעצים את האתוס"

את העידוד מוצא איטקיס, בין השאר, בפעילות של עמותת "אור למשפחות", אותה הקימה סא"ל במיל' עירית אורן־גונדרס כדי לסייע למשפחות שכולות לחזור לשגרת חיים פעילה. גם וינברג וישראלי פעילות בעמותה. בוועידת "ידיעות אחרונות" לציון 70 למדינה הופיע איטקיס במקהלת ההורים עם השיר "היום היום", וכל הנוכחים קמו על רגליהם בסיומו. בנוסף, איטקיס פעיל בקידום נושאים הקשורים למשפחות השכולות, כמו החוק שקובע שאחים שכולים ישרתו ביחידות נחשבות, אבל לא בתפקידים מסכני חיים. "בעבר זה היה תלוי בחתימת ההורים", הוא אומר. "היום המצב החמיר כי המועמד לשירות ביטחון מקבל את המנילה (רשימת התפקידים המוצעים לשיבוץ, א"א), ואם ההורים לא חותמים על התנגדות הוא יכול להתגייס לקרבי. הצבא באופן עקבי מעצים את האתוס שזה נחשב למעשה ציוני ללכת לקרבי, גם אם נפל לך אח. הם לא חושבים על היום שאחרי, בעוד שאני רוצה שיהיו כמה שפחות משפחות כמונו".

במהלך הפעילות בעמותה ובכלל נפגש איטקיס עם הורים שכולים רבים. "יש לנו הרבה חברים ממשפחת השכול ואנחנו מבינים אחד את השני", הוא אומר. "אני נמנע מלהציג את עצמי כשַכּוּל 'אחרת'. בכלל, אני נזהר מלקבוע סקלה של שכול, להגיד שמי ששכל ילד אחד הוא ברמה 7 ואני 9. זו מכת מוות וצריך לאסוף את כל האנרגיות ולהתנהל באופן אצילי, וזה לא קל. כשאנחנו פוגשים הורה שכול, אנחנו מרגישים חיבור וכאב, וגם כשאני קורא בעיתון על משפחה שאיבדה ילדים בשריפה, אני לא עוצר את הדמעות. יש לנו קשר עם משפחה שאיבדה שני ילדים בתאונת דרכים. בהתחלה הם נשארו עם ילדה אחת כמונו, עכשיו נולדו להם עוד ילדים. משפחה כזו רוצה לדעת איך ממשיכים, ואנחנו תמיד מנסים לצקת משמעות אופטימית ולהדגיש שאסור לשכוח את הילד שנשאר. אם אתה מאוד מרוכז בילד שנפל, אתה עלול להזניח את הילד שנשאר. כשברק נפל, היה ברור שעושים הכל כדי לזכור אותו. אחרי עמיחי, היה ברור שמיטל הייתה צריכה העצמה, שתקבל הכל ולא נפריע לה לחיות".

מה השכול של עמיחי לימד אותך שהשכול של ברק לא לימד?

"שהחיים מאוד שבריריים. כשהילדים היו קטנים הייתי בטוח תמיד שזבוב לא ייגע בנו לרעה. כשברק נפל כל הרעיון שאני חסין התמוטט. אבל אז אמרתי לעצמי: הברק לא מכה פעמיים. והנה, לא האמנתי אבל הוכינו. אם יש משפט שמעצבן אותי, זה כשאנשים אומרים: 'אין לי מה להגיד'. אני עונה: 'יש המון מה להגיד'. כשהייתי צעיר יותר מי שעמדה מול עיניי זו משפחת גובר, ששכלה שני בנים ומאז אמם רבקה הפכה לאם הבנים וגם 'כפר אחים' נקרא על שמם, ושמות של רחובות. אז אני לא אב הבנים, ואריאלה אשתי היא לא אם הבנים, ואנחנו לא רוצים להיות סמל. אנחנו רוצים להיות משפחה ישראלית ולחבק את הישראליות היפה. אנחנו יודעים שכאשר אנחנו לא נהיה, הילדים שלנו ילכו איתנו, ואנחנו רוצים שיזכרו אותם.