ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יחסי ציבור
    24 שעות • 14.04.2018
    ואיפה הדמיון?
    יותר מדי בידור ופחות מדי תוכן במופע המחול לשירי מייקל ג'קסון
    ענת זכריה

    המילה "כוכב" נזרקת לחלל האוויר יותר מדי בקלות בשנים האחרונות. כל זמר בינוני או כוכב לרגע מקבל את התואר המחייב, בלי שהאנשים שמכתירים אותו מבינים בכלל כמה גדול מהחיים צריך אדם להיות כדי להיות זכאי לסופרלטיב. מייקל ג׳קסון הוא ללא ספק כוכב, סופרסטאר. ילד שחלם ללכת על הירח, המריא כמטאור, חי בסטנדרטים שלקוחים מגלקסיה אחרת, והוביל את הקריירה שלו להתרסקות כואבת.

     

    בקיץ שבו ניל ארמסטרונג הלך על הירח, ג'קסון היה ילד שחור עם כישרון מוזיקלי, עוד שנייה בן 11. אבל בהמשך תהפוך "הליכת הירח" שלו בז׳קט עור אדום, בקליפ לאלבומו הנמכר ביותר בכל הזמנים ״מותחן״, לבלתי נשכחת, לאגדה מפתה. יש משהו טבעי בקפיצת הראש המתמסרת של "אודיסאה", תיאטרון מחול אמריקאי מסולט לייק סיטי, אל עולמו של ג׳קסון, במופע מחווה המערבב ג'ז עם סטפס, ריקודים סלוניים ובידור ברוח ברודוויי.

     

    אבל איך נהנים ממחול שאין בו סמוי מן העין, פתגם בלי נמשל, ובעיקר כשאין כאן כוריאוגרף שניחן בכוח דמיון מפותח. כי מה לאותו זמר שחשף את כל המבעבע בגופו ובראשו ולאילוסטרציות הרדודות שהתרחשו על הבמה. ריקוד רדף ריקוד, עוד ועוד מאותו דבר, וכולם נראו מין מחוות ישירות מדי, מבלי להטמיע תוכן אמנותי משמעותי מתוך יצירתו. כך למשל ב"בילי ג'ין", על נערה הטוענת שהיא המאהבת שלו ושיש להם ילד משותף. אנחנו מקבלים סולו של רקדנית עם עגלת תינוק. מוטב היה לשחרר מעט את טבעת החנק ללא ההכרח להתייחס באופן ספציפי לג׳קסון וליצירתו. כך כבודו לא היה ניזוק לצלילי פלייבק מחריד, וגם כבודם ויושרתם האמנותיים של הרקדנים הצעירים היה נשמר. מה שצבר כאן הון הוא בעיקר הוויטאליות שלהם בזמן ההדרן.

     

    ציון: 2.5 כוכבים

     


    פרסום ראשון: 14.04.18 , 20:46