פרולוג
או: על הגלגינוע ברמת יצחק
כלי התחבורה הראשון שהיה לי היה קורקינט. קורקינט פשוט, חשוף לשמש, לרוח, לאור הירח והכוכבים. אבא הביא לי אותו במתנה כשהייתי בן שמונה, ויצאתי איתו למסעות הרכיבה הראשונים שלי על מדרכות רמת יצחק, בין שדרות ירושלים לקצה רחוב עוזיאל פינת חיבת ציון. מדווש עם הרגל, נכנס לחצרות אחוריות של בתים משותפים, מטפס במעלה הגבעה אל הר הבנים ואחר כך מרחף בלי לתת גז בחזרה למטה.
צילום: אלעד גרשגורן
מאז חלפו הרבה שנים, קולנוע "לילי" נסגר, גם קולנוע "גל אור", אין יותר את המסעדה של נאג'י, וסביח עבר לרחוב נגבה פינת הרוא"ה, אבל הקורקינט הישן שלי, או הגלגינוע, כפי שהוא נקרא בעברית תקנית, ממשיך לנסוע. ואני מרחף איתו הרבה מעבר לגבולות רמת גן, אל מרחבי שדות האור של ארץ ישראל, משתדל להימלט מהכבישים הסואנים, המלחיצים, עם הנהגים העצבנים שצופרים וחותכים ומזגזגים שאלוהי התנועה ישמור, נכנס אל השקט הירוק וההררי של גוש שגב, ועולה על הכביש המתפתל בין יודפת להררית.
תחנה 1
או: לתפוס שכטריסט ביודפת
הייתה תקופה בחיי שהייתי על צומת דרכים. אמונה הייתה לי, וגם הידיעה שבאה מתוך הלב שדרך התורה היא דרך האמת, אבל היישום המעשי עדיין היה רחוק. על הצומת הזה פגשתי את כתבי ד"ר יוסף שכטר ז"ל, מצאתי בהם עצות מעשיות לבניית גשר בין היהדות לעולם החופשי. שכטר הראה לי שגם כאן אני יכול להיעזר בשיטות חסידיות לצורך עבודה פנימית.
שכטר לימד תנ"ך בבית הספר הריאלי בחיפה בשנות החמישים. קבוצה מתלמידיו ראו בו מורה דרך רוחני, ובהשראתו הקימו את היישוב יודפת ב־1960. קראו להם שכטריסטים. לפני כמה שנים ניגשה אליי נערה צעירה אחרי הופעה ואמרה שהיא מיודפת. התעניינתי אם עדיין יש שם שכטריסטים, והיא שאלה ברצינות גמורה: "למה? אתה רוצה שאכטה?"
עכשיו החלטתי לבדוק את העניין מקרוב.
נכנסתי בשער יודפת, החניתי את המכונית במרכז השקט ויצאתי לשוטט. לא קבעתי כאן פגישה עם אף אחד. רציתי לתת למקריות הלא מקרית לעשות את שלה. במעלה מדרגות אבן שעולות אל רחבה מרוצפת גיליתי בית כנסת עם כתובת מעל שער הברזל: "אוהל יוסף". עכשיו באמת אחזה בי ההתרגשות. ברמת־גן יש את בית הכנסת אוהל יוסף, שרצה הגורל העלום שאהפוך להיות הגבאי הלא מוסמך שלו, והנה אני עומד בפתח אחיו התאום, אוהל יוסף הגלילי, שקרוי בוודאי על שמו של יוסף שכטר.
נכנסתי אל המרחב החם והמואר של בית הכנסת, שנראה מטופל ומטופח. עמדתי מול החלון הגדול, שנפתח אל צמחייה עבותה, והתפללתי מנחה בשקט העמוק, אור השמש חודר ברכות מבעד לענפי העצים. כשיצאתי פגשתי גבר מזוקן יושב על מדרגות האבן, הוא חייך לקראתי. התעניינתי אם יש כאן עדיין שכטריסטים, הוא הציע לי לשוחח עם אחיו ראומי, גבאי בית הכנסת, והנחה אותי איך להגיע לבית הקברות הקטן בקצה היישוב, שם נטמן שכטר.
בדרך לבית הקברות, במורד הכביש, הבחנתי באישה ארוכת שיער עומדת בחצר ביתה עם שני ילדים קטנים. עצרתי ושאלתי אותה אם אני על הדרך לבית העלמין, היא אמרה "כן, עוד כמה דקות נסיעה עלה על דרך העפר וסע ישר. אני ענת, אשתו של ראומי, בוא אחר כך לשתות איתנו תה".
על קברו של שכטר, בבית עלמין קטן טובל בירוק, מוקף עצים והרים, שלוות עולמים, פתחתי את ספרו "רוח ונפש", שמונח אצלי תמיד בהישג יד. מצאתי את המילים האלה: "יש בקיומו של האדם רמז ברור לכך שהוא מכוון לעבור את הגבול של האנושי. תפיסת האדם אינה שלמה אם אין מביאים בחשבון את הכיוון לעל־אנושי, שאף הוא קיים באדם".
הנחתי את הספר, והתייחדתי עם זכרו של יוסף שכטר, שללא ספק הקדים את זמנו. הוא דיבר כבר בשנות החמישים על יהדות מתחדשת, תורות מהמזרח וחזרה אל הטבע בתוך חברה ישראלית חומרית, צבאית וכוחנית. קומץ האנשים שהקשיבו לקולו הבודד התיישבו במקום הזה והקימו את היישוב היהודי הראשון בגוש שגב. מאז חלפו לא מעט שנים, האם משהו מהרוח שלו נשאר כאן?
מעבר לחצר הבית של ראומי וענת יש גינת ירק גדולה, פינת חי עם דיר כבשים, אורווה עם שני סוסים ולול תרנגולות. תוך כדי הליכה לשם ראומי מספר שבבית הכנסת אוהל יוסף הגלילי יש קהילה פתוחה וסובלנית, שמשלבת בין נוסח אשכנז לנוסח עדות המזרח. "זה כמו באוהל יוסף רמת־גן", אמרתי לו. כרתנו ברית ידידות אוהלי יוסף.
אחר כך, בבית החם, עם תבשיל עדשים ואש בתנור העצים, ראומי סיפר על זיכרון ילדות מד"ר יוסף שכטר: "פעם הוא הגיע לבקר. אספו את כל הילדים לחדר אחד, הוא נכנס, ללא שום גינונים של מורה או גורו, הביט לעברנו והתחיל לבכות. כנראה התרגש לראות את הילדים של תלמידיו. לא זוכר מה הוא אמר, אבל את הבכי שלו לא אשכח".
אביו של ראומי, יהודה אגמור, היה בן הגרעין הראשון שהתיישב ביודפת, האם הצטרפה כמה שנים מאוחר יותר. אגמור היה בין השאר רועה צאן, שליח עלייה ומשורר. הלך לעולמו ב־2015. לזוג נולדו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות, כולם גרים ביודפת, בשכנות, חמולת אגמור.
במשך הזמן בני הגרעין הראשון התפצלו. חלקם המשיכו ללכת בדרכו של שכטר, וחלקם, ביניהם הוריו של ראומי, הלכו בכיוון של עבודה פנימית בהשראת אוספנסקי וגורדייף, מה שנקרא "הדרך הרביעית": עקרונות להתעוררות ההכרה האנושית על פי ידע עתיק שליקט גורדייף במסעותיו באסיה ובמזרח הרחוק.
ראומי: "הייתה הרבה שתיקה סביב הדרך הזאת, העבודה האזוטרית התרחשה בבניין מרוחק בהרים. אבל אצלנו בבית היה מרחב מואר שאיפשר לנו לצמוח. אני חושב שבמובן מסוים אני ממשיך את דרכם של שכטר ואבא שלי, אבל לא רק את דרכם אלא משהו רחב יותר. ריגש אותי מאוד לקרוא בספר הזיכרונות של הסבא־רבא שלי, איש דתי ירא שמיים, על הכאב שלו בגלל התרחקות הבנים מדרך התורה, ומצד שני על הכמיהה הרוחנית של נכדו יהודה, אבי, בזמן שלימד אותו לקראת בר־המצווה. הבנתי שהצמא והחיפוש של אבא, ההליכה שלו אחרי שכטר והחזרה שלי אל דרך התורה, כאן על אדמת הגליל, הם חלק ממהלך רב דורי בדרך להגשמת החזון ה'על־אנושי' ששכטר מדבר עליו".
יש לנו הרבה על מה לדבר, אבל הזמן מתקצר, עליי להמשיך בדרכי ובטח אחזור.
יש שכטריסטים ביודפת.
תחנה 2
או: לקנות מגרש באבטליון
בדרך להררית. פה ושם בין חורשות העצים מימין אפשר לראות את בקעת בית נטופה עם מרבד השדות הצבעוני שלה כמו שטיח ארוג בסרט פרסי. משמאל הנוף נפתח עד האופק, עד הרי הגליל העליון שמעבר לבקעת בית הכרם.
עצרתי באבטליון. היישוב הקטן הזה, שיושב על רכס ההר וצופה על בקעת בית נטופה, מושך אותי אליו שוב ושוב מאז שעשיתי כאן שבת לפני כעשרים שנה. פינה קטנה, צנועה וקסומה, נחבאת מן העולם.
אבטליון מוזכר בפרקי אבות. הוא היה אב בית דין, בן זוגו להנהגה של שמעיה, שניהם היו בני גרים. ידוע הסיפור איך הם מצאו את הלל הזקן קפוא על גג בית המדרש בליל חורף מושלג, מקשיב לדבריהם מבעד לארובה. זה היה ליל שבת, הם הורידו את הלל מהגג, הדליקו אש בתנור ואמרו: "ראוי הלל זה שנחלל עליו את השבת".
יצאתי מהמכונית אל קור ראש־פינאי, סקוטי, ירושלמי... אבטליון נראתה לי כמו כל המקומות האלה ביחד, ואמרתי לעצמי: זה המקום. יש כאן משהו שאין במקום אחר, אני לא מצליח להבין מה זה, ואולי חלק ממני או נציג מטעמי גר כאן בזמן שאני חי במקום אחר, כי בכל פעם שאני מגיע לכאן יש לי תחושה של בית.
אני סובל מהפרעה קלה: אני עובר בהרבה מקומות ועל הדרך מתעניין במצב הנדל"ן המקומי, האם יש מגרש פנוי, בית למכירה, כמה זה עולה, האם תהיה הרחבה ב', ויוצא בזה. אני יכול למצוא את עצמי, כמו עכשיו באבטליון, עומד ומדבר בכוונה רצינית גמורה עם בן אדם, שבדיוק החנה את מכוניתו ויצא לרחוב בדרכו הביתה, מה האפשרויות לרכישת בית או שטח במקום, ובו בזמן, חלק ממני, קצת יותר שפוי, יודע שאין לי שום יכולת פיננסית לבצע כל עסקה שכזאת. אבל אין לי שליטה על זה, אני חייב לברר, להתעניין, לך תדע...
האיש המקומי שאיתו שוחחתי אמר שכרגע אין שום דבר כזה על הפרק, בהרחבה כבר נמכרו כל המגרשים, אבל אם בא לי קפה ישמח להציע לי.
הודיתי לו, אולי בפעם הבאה. חזרתי לטפס במעלה הכביש, נכנסתי ליישוב הררית, חלפתי על פני הבתים היפים והמושקעים, נוף נפלא ללא גבול נפתח עד האופק, לא ראיתי אף אדם ברחוב הראשי. הגעתי אל קצה היישוב, החניתי את הרכב בשדה, עברתי ברגל מבעד לשער ברזל ונכנסתי אל המתחם השקט והמנותק מהמציאות של לאורה (מבדד) נטופה.
תחנה 3
או: הנזיר הזקן ממבדד נטופה
בנערותי למדה עם אחי אליהו נערה בשם רותי שלא הלכה בדרך המקובלת. אין לי מושג איפה היא היום. כשכולם הלכו לצבא היא נסעה לסן־פרנסיסקו, במקום ללמוד באוניברסיטה היא בילתה זמן ארוך במנזר על קצה ההר מעל דיר חנא. ממנה שמעתי על מבדד נטופה לראשונה. אחר כך קראתי על המקום בספרו הנפלא של יוסף קליין־הלוי "בפתח גן העדן", מסע על חיפוש אחר אלוהים עם נוצרים ומוסלמים בארץ הקודש. ועכשיו זו הפעם הראשונה שאני מבקר במקום הזה, שהוקם על ידי הנזיר ההולנדי יעקב וילברנט בחורף 1967.
יעקב היה בן 22 כשדודו הנוצרי נכלא בדכאו, לאחר שהביע בגלוי התנגדות לגירוש יהודי הולנד אל מחנות הריכוז. עם סיום המלחמה חזר להולנד וסיפר למשפחתו על הזוועה שראה במחנות, בעיקר נגד יהודים. הסיפורים של הדוד הביאו את יעקב להחלטה לעזוב את הולנד, והוא הגיע לארץ ישראל. אחרי חיפושים רבים קנה ממשפחה ערבית מדיר חנא 17 דונם, והתיישב כאן באוהל קטן על חלקת האדמה הסלעית. הצטרף אליו נזיר נוסף - תומא, שהגיע מוויסקונסין שבארה"ב. הם מצאו בור מים ביזנטי נטוש והפכו אותו לכנסייה תת־קרקעית בהשראת הפסוק "ממעמקים קראתיך ה'".
כוונתם הייתה לבנות כאן פינה שתשדר רוגע ושלווה, חיבור עם הטבע וכבוד הדדי בין בני כל הדתות. במשך שנים רבים מהארץ ומחוצה לה הגיעו לכאן להתארח, להתבודד, לקחת פסק זמן ממרוץ החיים השוטף. האב יעקב וילברנט הובא למנוחות ונקבר כאן ב־2005, כשהיה בן 85. בדרכו האחרונה ליוו אותו יהודים, מוסלמים ונוצרים.
פסעתי בשדות הרחבים והפורחים בשלל צבעים של המבדד, שקט כביר מוקף עמקים והרים ושמיים אינסופיים. פה ושם בית עץ קטן, אבל אין נפש חיה. שביל עם חץ הוליך אותי אל הכנסייה התת־קרקעית. נשמעו קולות של עבודה מבפנים, מקדחות ופטישים. מישהו עמד בחוץ ואמר שהמקום סגור עכשיו לרגל שיפוצים, אבל בסופו של דבר איפשר לנו להיכנס. המבנה פשוט אבל עוצמתי מאוד. אין סממנים נוצריים בכלל, הכל נראה מואר ונקי, כמו בית תפילה לכל העמים. נזכרתי במה שאמר האב יעקב ליוסי קליין־הלוי כשביקר כאן: "יש מספיק כנסיות גאות שמרימות את האף, הארץ הזאת זקוקה לכנסייה צנועה".
ירדתי למטה אל המפלס התחתון, שלושה פועלים ערבים עבדו שם, בונים מחדש את במת האבן. כך אמר האב יעקב ליוסי קליין־הלוי: "אני משוכנע שהמשמעות הרוחנית של השיבה היהודית לא תתגשם עד שהערבים ימצאו גם הם את מקומם בה". ובינתיים הפועל הוא הערבי שמערבב את הטיח, אבל מנהל העבודה כאן הוא לשם שינוי לא יהודי אלא צרפתי, ויש כאן שניים כאלה, לא רק משגיחים אלא גם נותנים יד במלאכה, ונראים אומנים מומחים באבן.
אחר כך, בחוץ, ראיתי צללית חומקת של נזירה לבושה בלבן. הלכתי אחריה ושאלתי אם אפשר לשוחח על המקום ועל מה שקורה כאן היום. היא הייתה ממושקפת, חייכנית, דיברה אנגלית במבטא צרפתי ואמרה שכרגע היא חייבת למהר ולהכין לפועלים ארוחה. יש כאן קבוצה של נזירות מצרפת שמחזיקות את המקום, אבל היום אין קבלת קהל והכל סגור. אם אגיע ביום אחר ישמחו לשוחח איתי.
בדרכי חזרה למכונית הלכתי לאט, משהה את הפרידה מהמקום הזה, שטובל בשקט כביר, צופה למרחוק, מזמין התבודדות והתבוננות.
יוסי קליין־הלוי מספר שיעקב אמר לו שהוא לא בטוח אם אחרי מותו יהיה לו יורש שימשיך בדרכו, ושאולי העבודה שלו כאן קצובה לתקופה מסוימת ואחר כך המקום ישתנה. קליין־הלוי אומר: "מעולם לא פגשתי נוצרי שספג כל כך אל עצמו הן את הזהות היהודית והן את הזהות הערבית, מתפלל בעברית וערבית, חוגג את יום העצמאות של ישראל בתפילות הודיה ומתאבל בו־זמנית על הטרגדיה הפלסטינית. אף אחד לא הבין לעומק את האיש הזקן מההר".
תחנה 4
או: קפה חריף עם עאדל בעראבה
יצאתי ממבדד נטופה ועשיתי את דרכי במורד הכביש לעראבה. זו שעה של תחילת הלילה והעיירה מוארת, תוססת, מלאה בתנועת מכוניות ואנשים הולכים ברגל. שלטים מעל חנויות ובתי קפה, בערבית ובעברית: פיצוציית מוראד, מוסך נאסים, ומינימרקט אלדואר בהנהלת פאוזי יאסין. הרגשתי כמו תייר בארץ אחרת, עם כל המסתורין והמתח שמציע לך מקום אחר ולא מוכר. יש כאן משהו שמרחיב את הספקטרום של המקום הזה שבו אני חי, עוד תרבות, עוד שפה, עוד צבע, עוד כמה רבעי טונים למעגל הצלילים.
נזכרתי בלילות שאבא ואני נסענו במכונית ההילמן הקטנה והאפורה שלו לאתר ההסרטה של הסרט "סיניה", בו שיחקתי ילד בדואי. הייתי תלמיד בכיתה גימל בבית הספר "עליות", וקיבלתי היתר מיוחד לא ללכת לבית הספר במהלך חודש ההסרטה. כך מצאתי את עצמי חי בסרט עם דינה דורון ושמעון ישראלי בתפקידים הראשיים, בבימויו של אילן אלדד. הצילומים התרחשו בחולות ראשון־לציון, שהייתה אז רחוקה, מוקפת דיונות וחולות, והכביש אליה היה צר וחשוך. אהבתי את הנסיעות הליליות האלה עם אבא.
סיפור הסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של סיניה, תינוקת שנמצאה לבדה במאהל בדואי במלחמת סיני, הובאה לארץ על ידי קצין חיל הרפואה, גדלה אצל חבר כנסת ערבי מנצרת, וכשבגרה עברה לגור עם בני עמה הבדואים בנגב.
בסרט שיחקתי את אחיה, לבוש ג'לבייה, מדבר ערבית, יושב ליד האש, משחק בארגז החול הענקי שמסביבי, מוליך את העזים למרעה, שואב מים מהבאר. הרגשתי שאני במקום שהוא טבעי בשבילי, הרגשתי לגמרי בבית. אחרי כמה ימי צילום, כשחזרתי הביתה, השיכון האפור נראה לי תפאורה לא מציאותית. הרגשתי זר ומוזר ברמת יצחק, התגעגעתי לדיונות, למרחב הפתוח, חיכיתי בקוצר רוח לסשן הצילומים הבא. אבא אמר שאני כנראה ילד בדואי שאומץ על ידי משפחת בנאי.
פעם אבא נסע לטיול מאורגן באירופה. כשחזר אמר שהרגעים הכי יפים בטיול היו בערב בבית המלון, כשישב עם שותפו לחדר, איש ערבי מכפר ליד נצרת, הם פתחו קופסת סרדינים, שתו קפה שחור עם הל וגילגלו שיחה.
יום אביב אחד נסענו לבקר את הידיד הערבי של אבא. הם ישבו במרפסת, העלו זיכרונות מהטיול המאורגן ושרו בערבית. כשעמדנו לצאת הביתה, המארח ואשתו העמיסו בתא המטען של המכונית ירקות טריים מהשדה שלהם: בצל ירוק, עגבניות אדומות, כוסברה ריחנית, צנוניות.
בדרך חזרה אבא פתח את הרדיו על תחנה ערבית ושר בקול עם הרדיו. ברמזורים אמא הביטה לצדדים בחשש וביקשה ממנו שינמיך או שיעביר תחנה לגל עברי.
במרכז העיירה עראבה מצאתי את בית קליית הקפה אלנג'אח. קיבל את פניי בחיוך רחב בחור בשם עאדל, שלמד שמונה שנים בבית ספר "כדורי". לגמתי מהקפה החריף שהוא הציע לי בזמן שדיבר בכאב על ההקצנה שפושטת בצד הערבי ובצד היהודי.
"אנשים נהיו משוגעים", עאדל אמר, "השנאה מעוורת, אוכלת אותנו. בבית הספר כדורי למדנו לכבד את כולם, לקבל את כולם. היו שם יהודים, בדואים, דרוזים וערבים. כולם היו ממש סבבה ביחד. לימדו אותנו שכולנו שונים זה מזה, אולם לכל אחד מאיתנו יש פה מקום. וואללה, אם מנהל בית ספר כדורי היה מנהל את המדינה הכל היה נראה כאן אחרת".
תחנה 5
או: מלח ואמונה במזרח תלפיות
לפני כמה שנים התעורר אצלי הצורך ללמוד סוף־סוף את השפה הערבית המדוברת. חיפשתי באינטרנט ערכת לימוד ומצאתי את הקורס של יוחנן אליחי, חמישה ספרים עם דיסקים. היה שם שיעור לדוגמא שהתחיל ככה:
"מן האדא?" מי זה?
"האדא ג'ורג', אל מודיר", זה ג'ורג', המנהל.
"ומן האי?", ומי זו?
"האדי מרים, בנתו".
ג'ורג'? מרים? לא הייתי צריך לחפש יותר מזה. מיד רכשתי את ערכת הלימוד שהגיעה כעבור שבוע בדואר, והיה בה הרבה הומור, ריח של קפה עם הל וזעתר פראי.
חיפשתי מידע על כותב הקורס, יוחנן אליחי, והופתעתי לגלות שמדובר בנזיר צרפתי מפריז, שמו המקורי ז'אן לרואה, חבר במסדר "האחים הקטנים", כמאתיים נזירים שמפוזרים ברחבי העולם, חיים בין אנשים בלבוש רגיל ועוסקים במלאכות למען הקהילה המקומית.
אחרי מלחמת העולם השנייה יוחנן ראה תמונות שצולמו במחנות ריכוז וקיבל "הלם גדול" כדבריו. הוא שמע על שיבת העם היהודי לארצו, חשב שזאת התשובה היחידה לזוועת השואה, ושהוא רוצה להיות שם איתם. הוא פנה לראש המסדר שלו וביקש ממנו לשלוח אותו לארץ ישראל, אבל ראש המנזר העדיף לשלוח אותו למרקש שבמרוקו.
אחרי שלוש שנים הודיעו לו שעכשיו הוא יכול להגיע לישראל. הוא מספר ששאל את אלוהים איך זה שהוא, היודע את הכל, שלח אותו ללמוד שלוש שנים ערבית במקום עברית, ובהומור אופייני הוא אומר: "ואז הוא הסיט הצידה ענן לבן בשמיים, הסתכל לעברי, קרץ ואמר: אתה עוד תבין למה".
יוחנן הגיע לארץ ב־1956, התיישב ברמת־גן, עבד בתחום הקרמיקה, לאחר מכן עבר ליפו, אחר כך למעלות־תרשיחא. כאן התחיל להבין לעומק את הבעיה היהודית־ערבית, ובגלל שיש לו כישרון נדיר לשפות החליט לנסות וליצור גשר בין העמים היושבים כאן באמצעות ערכת הלימוד העברית־ערבית שלו, כי "השפה היא מפתח הלב", כדבריו.
לפני ארבע שנים שידרתי בגלי צה"ל את תוכנית הרדיו "זה המקום" מניידת שידור בנמל יפו. השמעתי את הפתיח של השיעור הראשון בערכת הלימוד וסיפרתי עליו. כעבור כמה ימים יוחנן יצר איתי קשר. הוא שמע את השידור והתרגש. כעבור כמה שבועות נפגשנו בדירתו הקטנה שבמזרח תלפיות. מצאתי איש שופע הומור ואהבת בני אדם, עם סיפור חיים מרתק. הוא מעורה בכל מה שקורה כאן, כואב את הכאב של המקום הזה ולא מאבד את התקווה למרות הכל.
מאז חלפו ארבע שנים שבמהלכן אני מקבל ממנו לפחות פעמיים בשנה ברכות לקראת החגים, עם איורים קטנים וקריקטורות מעשה ידיו. עכשיו, במסגרת מסע הכתיבה הזה, חזרתי למזרח תלפיות, לדירתו של יוחנן אליחי.
יוחנן, מה שלומך?
"יחסית לגילי מצוין. בפעם שעברה שהיית כאן הציפורים בחוץ צייצו את הגיל שלי בצרפתית: טוויט טוויט. שמונים ושמונה. בקיץ הקרוב אהיה בן 92. לפעמים אני שוכח שמות. וגם משתעל. אבל תודה לאל, כל הזמן עסוק ועובד. עכשיו יצא לאור המילון הגדול שערכתי, מילון ערבי־עברי לשפה המדוברת הפלסטינית. הוא מסכם את כל המילים שיש בערכת הלימוד, כעשרת אלפים בסך הכל".
אני אומר לו שלצערי אני עדיין לא מצליח לנהל שיחה בערבית, ולפעמים שואל את עצמי איך זה שרוב הערבים מדברים עברית, ואצלנו מעטים דוברים ערבית. "זה לא מפתיע", הוא אומר, "המיעוט תמיד ידבר את השפה של הרוב כי היא נחוצה לו לצורך הישרדותו, וגם השפה הערבית יותר קשה ללימוד מהעברית".
אתה אומר שהשפה היא מפתח הלב, אבל לצערנו הלב לא ממש נפתח בינתיים, נכון?
יוחנן: "ככל שאני חי כאן, גם כשהמצב נהיה הרבה יותר קשה, אני נעשה פחות ביקורתי, כלפי שני הצדדים. אני עוקב אחרי מה שקורה כאן, והדברים לא תמיד נכונים וקרובים לאמת. תמיד חסרה איזו מילה אחת או משפט אחד שהם בעצם אומרים את האמת. אגלה לך משהו, המולדת שלי זו לא צרפת וגם לא ישראל, המולדת שלי זה אי קטן באוקיינוס השקט שקוראים לו אמת".
הוא חי במקביל ומבין לעומק את הטרגדיה של שני הצדדים ולא שופט אותם, יושב בחדר עבודתו ותופר מילים וספרים לאיחוי הקרע. בדרך כלל הוא מרגיש שייך יותר לצד הישראלי שאיתו קשר את גורלו, הוא זוכר תמיד מה גרם לו להגיע לכאן, כואב את פיגועי הטרור הנורא, מוצא עצמו מגן על ישראל בפני כל מיני מקטרגים.
האם אתה מאמין שבעתיד המצב כאן ישתנה?
יוחנן: "ספונטנית הייתי אומר לך שאני לא רואה עכשיו איך זה קורה, אבל אני מאמין שיש דברים שקורים בניגוד לכל היגיון, אז אני שומר על תקווה".
הוא מאמין שהדרך היחידה לפתור את העניין היא אי־אלימות. "לנצח את הרע בטוב", כדבריו. הוא מספר בהשתאות ובכבוד רב על הישראלי יובל רוט שתגובתו לחטיפה ולרציחה של אחיו על ידי טרוריסטים הייתה להקים את הארגון "בדרך להחלמה", שמסיע ילדים פלסטינים מהמחסומים לבתי חולים.
"האיש הזה בונה איים של שלום בלבבות של משפחות פלסטיניות שכבר לא יכולות לשנוא כל ישראלי באופן אוטומטי", יוחנן אומר, "ואני אוהב גם את העבודה שלך בג'יש עם חבריך המוזיקאים הערבים ג'ורג' וסאלם. זו הדרך. זו העבודה".
יוחנן מספר שכשעבד פעם בבית דפוס בחיפה הגיע לשם איש קיבוץ לוחמי הגטאות, ניצול שואה, יליד פולין, כדי לתת להדפסה סיפורים שכתב על השואה.
"סיפורים קצרים, יפים ועצובים מאוד, שגרמו לי לבכות", יוחנן אומר. "באחד מהם הוא מספר על ילד יהודי שהוריו נלקחו למחנה ריכוז, והוא היה צריך לצאת לדרך צפונה לפגוש את הדוד שלו. הוא נכנס לחנות קטנה לקנות מצפן שיעזור לו בדרך, והמוכרת, אישה נוצרית קתולית, אומרת לו: 'למה לך לקנות מצפן בזמנים האלה שאלוהים איבד את המצפן שלו?'".
המשפט הזה הלם ביוחנן, והוא התחיל לשוחח עם האיש מלוחמי הגטאות על אלוהים ואמונה. הם התיידדו. פעם אחת יוחנן סיפר לו על דרך פעולתם של הנזירים במסדר שלו, שהולכים למקומות קשים כדי לסייע ולרפא, והאיש אמר לו: "אז אתם לא צריכים להיות איתנו, אתם צריכים להיות עם הפלסטינים".
"ואת זה אומר לי ניצול שואה!", יוחנן אומר בהתרגשות. "הבהרתי לו שאני בעל אזרחות ישראלית כבר חמישים שנה ואין לי שום כוונה לשנות את זה. זו אצילות הנפש של אנשים שיש כאן בעם העתיק הזה שאני שמח להיות חלק ממנו ולחיות על אדמתו".
רגע לפני שאנחנו נפרדים יוחנן מעניק לי את המילון הערבי־עברי החדש שיצא לאור. הוא מספר שבמהדורה הקודמת שכח להכניס שתי מילים חשובות: מלח ואמונה, ואז אמר לעצמו: "אוי, יוחנן, איך תוכל לחיות בלי אמונה ובלי מלח?!".
תחנה 6
או: לחזור אל סוסיא
על הדרך המובילה אל מרחבי יער יתיר, לבד כל הכביש, בעולם של אורנים ירוקים, שדות פורחים בשלל צבעים, סלעים נוצצים בשמש, עצרתי לשוחח קצת עם רועה בדואי בשם אחמד מהכפר חורה שמסתובב כאן עם עדר הכבשים של משפחתו. הוא דובר עברית רהוטה ומספר שיצא מהכפר לכמה שבועות. יש לו כאן אוהל והוא מתגורר בו כל תקופת המרעה.
היופי של המקום מקסים ביותר ושובה לב, אבל בתוכי המתח מתעורר. עוד מעט אעבור את הקו הירוק לביקור חוזר בסוסיא, והשם הזה מעורר אצלי מועקה ולחץ בלתי נשלט בקרקעית הבטן. הזמר חוזר למקום הפצע.
אחרי המחסום אפשר לראות פה ושם יישובים קטנים של בדואים שחיים במערות ובמבנים רעועים, בשטח הפקר, מחוץ לתחום האחריות של הרשות הפלסטינית, ללא יחס נאות ואנושי מהשלטון הישראלי, שלא מעוניין בהישארותם שם במקרה של סיפוח עתידי. בדרכי חשבתי על סיפור נישול הבדואים בפתחת רפיח שהייתי שותף לו כחייל בטירונות ב־1971. מתחנו אז בחיפזון ובבהילות גדר סביב שטח גדול בתוך דיונות חול אינסופיות, בולדוזר מתווה את הדרך ועולה ורומס בלי חשבון כפרים קטנים של בדואים שנמלטו אל המדבר. אריק שרון, שהיה אז אלוף פיקוד דרום, הגיע מדי יום לבדוק איך מתנהלת העבודה בשטח. לא רצו לומר לנו מה זה ועל מה זה, אחר כך התברר שרצו לסמן את השטח שעליו תיבנה העיר ימית, שאחר כך תיהרס ותפונה על ידי אותו שרון. כאן הייתה לי נקודת שבר, שכבר כתבתי עליה בעבר בספרי "זוכר כמעט הכול", וגם בשיר "כל הזמן באוויר" מהאלבום השלישי: מונולוג של מקרה קב"ן, שנפלט מהמערכת אחרי שצנח לתהום הפעורה בין שדות תות לנצח לגבעת התחמושת.
את השיר "ער או חולם", שמופיע באלבום "עוד מעט", כתבתי אחרי שהתעוררתי מחלום שחלמתי בבית מלון באילת, שבו מצאתי את עצמי הולך עם אריק שרון בנוף דומה במשהו לנוף שאני עובר בו עכשיו, אולם זה היה באזור החווה שלו, בצפון הנגב. בינינו הלכה בתו הצעירה, ואני, כך התברר בחלום, הייתי החתן המיועד. הלכנו בשתיקה בנוף קסום של גבעות מוארות באור ירח מכושף, מהשמיים ניגר חסד כמו טל, והיו גאולה וברכה באוויר.
הייתי קצת נבוך ללכת לצידו ולא ידעתי מה לומר. גם הוא שתק, וכך גם הנערה. עבר זמן. ואז, ברגע מסוים, לקראת סוף ההליכה, הוא שאל אותי אם אני שייך לשמאל או לימין. עניתי לו שאני מחפש פתרון הגיוני. הוא הינהן מתוך הסכמה. התעוררתי. החלום הזה התרחש הרבה שנים לפני פינוי גוש קטיף. אריק שרון היה שנוא אז מאוד בחוגים רחבים עקב מלחמת לבנון, אבל אני, מאז אותו החלום, ראיתי אותו אחרת, וכשביצע את הפינוי זה לא הפתיע אותי.
כשחזרתי מאילת התקשרתי לדרורה חבקין ז"ל מראש פינה, שהייתה ידידה שלו עוד מימי מלחמת השחרור, ושאלתי אותה אם יש לאריק שרון בת. "לא", היא אמרה, "אין לו בת. יש לו שני בנים".
ואני חשבתי שאולי האבא של אשתי אודליה, ברוך עזאני, שנהרג בתאונת דרכים ב־1969, כשאשתי הייתה בת תשע, הופיע אצלי בחלום בדמותו של שרון. חמותי היקרה אילנה ז"ל סיפרה לי שהם היו מיודדים, והוא פעם ביקר אצלם בבית.
אז מה הסיפור שלי עם סוסיא?
וידוי: לפני לא מעט שנים, אחרי פניות רבות מקהל מקומי, נדרשתי לדון בסוגיה האם להופיע או לא להופיע מעבר לקו הירוק. חשבתי שמחלוקת פוליטית לא אמורה להוביל לחרם, והרי יש לי לא מעט משותף עם האנשים האלה, וכך הסכמתי להופיע מדי פעם ביהודה ושומרון.
כשהתפרסם בדף הפייסבוק שלי מועד ההופעה בסוסיא, כתבו לי כמה אנשים שהם מתפלאים עליי, איך אני מסכים להופיע במקום הזה. בדקתי את העניין וגיליתי שאכן יש שם פצע פתוח, שלא לומר מדמם, בכל מה שנוגע ליחס הקשה לתושבים הבדואים שחיים באזור. במחשבה נאיבית של היפי דמיינתי תרופה על הפצע, הכרה בתרבות ובזכות הקיום של השכן. הצעתי לחברי המוזיקאי ג'ורג' סמעאן להצטרף למופע בסוסיא ולשיר כמה שירים בערבית. אפילו עלתה המחשבה להזמין את השכנים הבדואים להופעה. ראש מועצת הר חברון צביקי בר־חי, שהזמין את המופע, הסכים לזה, רק ביקש שזה לא יתפרסם מראש, שלא למשוך אש.
פירסמתי הודעה בדף שלי שאני מכבד את הפניות, חושב שיש בהן צדק, אבל ההופעה לא תתבטל. בין השאר הזכרתי שם את המילה האסורה כיבוש. במקום לעצבן את השמאל בגלל שאני לא מבטל את ההופעה, עיצבנתי את הימין. מטח בליסטי של הודעות זועמות הציף את הדף.
כמה שעות אחר כך הגיע טלפון בהול ומודאג מצביקי בר־חי. אנשים מבטלים הזמנות, הוא אמר, ויש איומים שיבואו לפוצץ את המופע. החלטנו שלאור כל זה עדיף לבטל את ההופעה. טעינו. זה היה כמו לכבות מדורה עם נפט. תוך דקות הסיפור חרג מגבולות הדף שלי לכל הרשתות, והכותרות היו, איך לא, שביטלתי בלחץ השמאל. אף אחד לא התייחס לעובדה שגם המועצה המקומית הר חברון עומדת מאחורי הביטול, ובחסדי השם זכיתי לתענוג מפוקפק מאוד: להיות קורבן לינצ'טרנט פראי.
שלושה ימים של חלום בלהות, קללות, חרמות וגידופים, ו"כל הדיסקים שלך נזרקו עכשיו לזבל, יא זבל". לא הצלחתי להבין איך הפכתי ברגע אחד אובייקט לשנאה כל כך רותחת, ופתאום הבנתי עד כמה התהום הזאת עמוקה ללא תחתית, וכל הדיבור על אהבת חינם וקירוב לבבות הוא תמים ולא מחובר למה שבאמת קורה כאן. אבל בעיקר כעסתי על עצמי שנגררתי כמו אידיוט אל תוך הביצה הזאת, לא ראיתי את הנולד ונהגתי בזחיחות דעת.
רציתי להחזיר את גלגל הזמן אחורה ולתקן את מה שאפשר. אחרי לילה בלי שינה התקשרתי לצביקי ואמרתי לו שהביטול היה משגה, ברגע של לחץ נכנענו לקיצוניים. הוא אמר שכן, הוא מסכים, באים אנשים ואומרים לו שרוב רוכשי הכרטיסים ישמחו לראות אותי מופיע. אז ביטלנו את הביטול. ומבחינתי זה היה הדבר הנכון לעשות, שיגידו מה שיגידו. החיים האלה דמויי החלום חולפים ביעף, ואני אמשיך לחיות, לכתוב ולשיר בתוך החלום שלי. סוף וידוי.
עכשיו חלפתי על יד העיר היהודית העתיקה של סוסיא. יש כאן בית כנסת יהודי קדום. בסוסיא, כמו בהרבה מקומות אחרים, מופיעה במלוא העוצמה הקדומה של דרום הר חברון הטרגדיה של המקום הזה: בית יהודי שנבנה על חורבות של בית ערבי שנבנה על חורבות של בית ישראלי קדום.
העם היהודי חזר למולדתו וגילה שיושב כאן עם אחר. איך אנחנו מתמודדים עם העובדה הזאת? כמו שזה נראה כרגע, לא בהצלחה רבה. היינו רוצים לעצום את העיניים ולפקוח אותן ולגלות שהם לא כאן. והם היו רוצים לעשות אותו הדבר. אבל לא יעזור, הם כאן. ואנחנו כאן. ועם זה הם וגם אנחנו נצטרך ללמוד לחיות.
בינתיים הגיעה שעת דמדומים ואיתה הגיע הרעב. נכנסתי ליישוב סוסיא לאכול פיצה. פיצה בסוסיא, אני יודע, יכול להישמע כמו בדואים בגבעתיים, או צימר יוקרתי עם ג'קוזי מפנק בשכם, אבל יש כזה דבר. במרכז היישוב נשים יוצאות מהסופרמרקט, נערים מתקבצים ומשוחחים, ילדים משחקים על רחבת האבן המרוצפת. ציפיתי שאנשים יצביעו לעברי ויגידו, הנה הזמר ההוא שעשה כאן בלגן, אבל הייתה אדישות מבורכת, תודה לאל. כנראה רק אני זוכר כמעט הכל.
תחנה 7
או: שירת נֹהר בחיבת ציון
פגשתי את המשורר הנפלא נֹהר שניר בבית הוריו, במושב חיבת ציון שבעמק חפר. נֹהר, בן 41, נפצע קשה בתאונת דרכים כשהיה בן עשר. זה קרה בארה"ב, בדרום ג'ורג'יה. דוד שלו ובן דוד שלו נהרגו בתאונה המחרידה, והוא נפצע קשה בראשו ומאז הוא נמצא בתהליך ארוך של שיקום, שבו הוא התגלה כצייר, פסל, מחזאי ומשורר עם קול צלול, מואר ומיוחד שאין כמוהו. הוא פירסם עד היום שני ספרי שירה: "כתום" (1997) ו"בשקט אפתח" (2002), ויש באמתחתו עוד שירים רבים שטרם יצאו לאור.
בסוף ספרו "בשקט אפתח" נֹהר כתב בכתב ידו את הדברים האלה: "מבחינת הגוף, אני כמעט נראה רגיל, אך עדיין יש דברים שכל אחד מבחין בהם, כמו צורת הליכה, חיוך קצת עקום, חשיבה ודיבור איטיים, התמצאות לקויה, מוגבלות בראייה ובזיכרון, עליהם אני עובד יום־יום. השירה מהווה עבורי תוספת משמעותית לחיים. היא משמשת אותי כתחליף לפה, לכושר הביטוי והתקשורת שנפגעו.
כל חיי אהבתי אמנות. ציירתי, פיסלתי, רקמתי, ניגנתי, חלמתי. מאז התאונה נוספו עוד תחומים לעיסוקי באמנות: אמנות החיים, אמנות ההישרדות, אמנות הקבלה והנתינה ואמנות הכתיבה. אני לומד אותן צעד אחר צעד, בקצב ההודי העתיק שלי.
אני מעמיק וצולל אל תוך חיי בעזרת השירה, שמאפשרת לי לשיר את הדברים אותם אני רוצה לצעוק אל העולם, על העולם, בגלל העולם. לצייר את מה שאני רוצה למחוק בצבעים של מלחמה או אש, או את מה שאני מבקש לברוא, בכחול ובירוק עד. זאת המלחמה האישית שלי לא נגד העולם אלא נגד החושך. בשיר אני קורא לאור".
נֹהר מודה לקוראים, ואומר שלמען הצדק הטוב היה צריך להזכיר על כריכת הספר לצד שם הכותב גם את שמות כל הקוראים כי "הרי כל קורא מקנה לספר משמעות שונה וייחודית, כמו כותב אותו מבראשית".
כמו בסיפור של רבי נחמן "שבעת הקבצנים", שבו מתגלה שהמום הוא בעצם יתרון גדול, כך נֹהר מתוך הקושי לתקשר באופן רגיל נותן בשירתו ביטוי לרבדים עמוקים של הנפש, בעזרת מילים שממריאות כמו כנפיים, שמאירות כמו גחליליות וכוכבים.
מונחת על השולחן בביתי קערת חרס נפלאה עם פיתוחים מרהיבים שנֹהר יצר בבית המלאכה בהרדוף ביד אחת. "בגלל שזה נעשה ביד אחת בלבד", הוא אומר, "זה נראה כמו שזה נראה".
פגשתי את נֹהר לראשונה לפני כעשר שנים כשהגעתי לבית אלישע שבהרדוף, שם הוא מתגורר. במהלך ההופעה שנתתי לתושבי הבית הוא הקריא משיריו. ליוויתי אותו עם הגיטרה והרגשתי שהמוזיקה מסתתרת מאחורי המילים המתנגנות שהוא כותב, ויש ניגון בדרך שהוא קורא את השירים.
עכשיו הגעתי לפגוש את נֹהר בבית משפחתו בחיבת ציון. את פנינו קיבלה במאור פנים מיריק שניר, אמו של נֹהר, שאת ספרה המקסים "מרים והים" הקראתי לבתי הבכורה מרים כשהייתה קטנה, ועד היום הוא אחד מהספרים האהובים עליה.
ישבנו בסלון הבית הכפרי המרווח, חללית האם, לצידה עוד שני בתים, שם גרים כמה מבני המשפחה העניפה, תשעה בנות ובנים, וכמה עשרות נכדים "שלא סופרים", כדברי מיריק.
הבית יושב בתוך שטח רחב, מוקף צמחייה, גינת ירק ועשבי תבלין. מיריק הגישה לנו תה עם צמחים מהגינה. אחיות, נכדים ונכדות נכנסו ויצאו, והכל בתוך איזה שקט זורם, נעים ומואר. נֹהר מדבר לאט, אבל המילים שלו ממוקדות וצלולות. הוא שופע שמחת חיים והומור. לאחרונה יש לו אהבה. שמה ונסה, הוא אומר שהיא הנס שלו. שנים חיכה לאהבה הזאת.
הוא הביא צרור דפים עם כמה משיריו החדשים והקריא לי אותם. ליוויתי אותו עם הגיטרה האקוסטית וניסיתי למצוא את המנגינה שמתחבאת בין המילים:
"אמרי לי/ איך מגיעים משם לכאן/ איך לומדים, את דרך הצבים הרכים/ אל הים/ איך מצפים/ בחושך השחור/ לבקיעת האהבה/ כביצה לבנה/ שנקברה בחול/ איך מתעוררים עם יום/ ומתנפצים בגלים/ לרסיסי כוכבים/ מעבר לגבול החלום// אמרי לי/ איך נשארים/ מוטבעים על סלע/ כשני מכתשי לבבות/ בגן עדן של מים/ ושמיים לעומק/ האם את מכירה את המקום/ האם גם את הולכת לשם/ כשנגמרות לך כל הדמעות/ יושבת ונותנת לים/ את חיוכך/ כדי שיוכל את בכייך/ לבכות".
אפילוג
או: ובחלומי, אבא הינהן בראש לעברי
בחלומי מצאתי את עצמי מגיש את תוכנית הרדיו "זה המקום" בשידור חי תוך כדי נסיעה במכונית. ישבתי במושב ליד הנהג. למולי היה מונח המיקרופון ואני דיברתי על מסע בנגב ובין השאר הזכרתי את עזוז ורהט. אבא שלי ישב על יד ההגה ונהג בשתיקה מחויכת. זו הייתה שעת לילה, ולמרות שהתוכנית משודרת בדרך כלל בצהריים זה לא נראה לי מוזר. הכנסתי דיסק לנגן של המכונית והתנגן לו שיר עברי ישן: מה יפים הלילות בכנען. התפניתי להביט קצת מבעד לחלון: כביש צר, פה ושם בתי כפר קטנים, חצרות, פנסי רחוב, שדרת ברושים, חורשות אורנים.
הכביש עלה על גבעה, והייתה לי הרגשה שאולי הלכנו לאיבוד, לא רק במקום אלא גם בזמן. הנוף נראה לי כמו ארץ ישראל של פעם, סוף שנות החמישים תחילת השישים, ציור בספר מולדת.
אמרתי: "אבא, אתה לא חושב שכדאי שנשים ג'י־פי־אס?"
הוא הניד את ראשו בשלילה והמשיך לנהוג בשתיקה.
השיר הסתיים, חזרתי לדבר אל המיקרופון, בשידור חי, באולפן רדיו חלומי על גלגלים, שחולף בשעת לילה מכושפת בתוך נוף ילדות. השמעתי את השיר "עת יעלה ירח" בביצוע של עליזה עזיקרי, שאבא יהיה מבסוט.
בינתיים הדרך הגיעה למבוי סתום. אבא הסתובב לאט וחזר. הדרך שעלינו עליה עכשיו לא הייתה הדרך ממנה באנו. "אתה בטוח שאנחנו בדרך הנכונה?" - שאלתי. הוא הינהן לעברי שהכל בסדר, שאמשיך את השידור בלי לדאוג. •
