אהבה של פעמיים בחיים

בכניסה לבית של שרית גומז, אלמנתו של רב־סרן דניאל (דני) גומז ז"ל, במקום הכי מרכזי, בין הסלון לפינת האוכל, עומד פסנתר. את הפסנתר הזה קיבלה שרית מדני, בעלה המת, טייס חיל האוויר, ליום הולדתה ה־26. חמישה ימים אחר כך, במהלך מלחמת לבנון השנייה, דני נהרג.

11 שנים וחצי חלפו מאז. מוות ולידה וחיים חדשים. שלושה חודשים אחרי האסון נולד בנם הבכור והיחיד של שרית ושל דני, אביה־דניאל. לפני חמש שנים נישאה בשנית, לניר בושרי, בעצמו יתום צה"ל. בבית שלהם במודיעין הם מגדלים יחד את אביה, ועוד שני ילדים משותפים, עתי (שלוש וחצי) ואווה־שלומית (שנה). ושם, על אותו הפסנתר, מונחות בערבובייה תמונות של שרית וניר עם הילדים, וגם תמונה של דני. בתעודת הזהות של שרית מופיעים שני שמות משפחה. זה של אהובה המת, דני, וזה של בעלה האהוב והחי, ניר.

"אני עדיין אלמנה של דני", מסבירה שרית. "חד־משמעית. אני נשואה באושר לניר, אבל אני עדיין אלמנה. של דני. אני תמיד אהיה אלמנה של דני. זה סטטוס שמשתלט על האישיות, האלמנוּת. אני חושבת שזו אחת ההגדרות הראשוניות שלי את עצמי, 'אלמנה'. בדיוק כמו שאני נשואה, ככה אני גם אלמנה. דני הוא חלק ממני. הוא בנשמתי. הוא הולך איתי לכל מקום. להשאיר את שם המשפחה שלו זה כאילו לאמץ אותו אליי".

"אי־אפשר להשתקם", היא ממשיכה. "זה פצע ענק שלא יכול להגליד. זה עדיין כואב. רוב הזמן זה מכוסה. רוב הזמן אם לא נוגעים בזה אז זה לא מתפרץ, אבל זה לגמרי שם. זה יכול לתקוף אותי בכל מיני רגעים. אני חושבת שכמעט כל יום יש התפרצות קטנה. וזה בשליטה. אני יכולה לבכות למשך שנייה ואז להגיד לעצמי 'אוקיי, שרית, בואי תתאפסי על עצמך ותמשיכי הלאה'".

"אהבתי את מה שהיה, ואני אוהבת את מה שיש היום". שרית, ניר והילדים | צילום: אילן ספירא

"ניר הוא בעלי ויש לנו שלושה ילדים, ואחד מהם נולד לדני", היא ממשיכה. "דני הוא חלק מהבית שלנו, חלק מהמשפחה הזאת, מהיסודות של המשפחה. הוא בעלי הראשון והוא חלק ממני. הוא מישהו שפעם מאוד־מאוד אהבתי".

והיום?

"אני עדיין אוהבת. רק שפעם הוא היה חי. פעם אהבתי אותו בתור בן זוג, והוא היה ממש כאילו החצי שלי. וכשהוא מת, אז מצד אחד כמו חצי ממני מת. ומהצד השני, במקום שהוא היה לידי לקחתי אותו איתי. והוא בתוכי. אי־אפשר לנהל זוגיות עם מישהו מת. אפשר לזכור את הזוגיות שהייתה לנו.

"אני כואבת את אובדן החיים של דני. אני כואבת את אובדן החיים שלנו ביחד. אני כואבת את נסיבות מותו. אני כואבת את מה שהוא יכול היה להיות. אני כואבת את כל מה שהוא לא הספיק ואת כל מה שאנחנו לא הספקנו. אבל בתור אישה רציונלית אני לא מנהלת זוגיות עם מישהו שמת. ואני לא מרגישה אשמה שיש לי חיים חדשים".

דני גומז ז"ל

אז מה את מרגישה?

אני מאוד מקווה שדני גאה בי. זה כן".

"זה איתי כל הזמן"

היא אישה מצחיקה, גומז, מאירת פנים. קשה שלא להתאהב בה. מדברת בפתיחות על הכל, באומץ. "אני מרגישה שהאלמנות הפכה אותי לבן אדם קשה יותר", היא מפתיעה. זה לא ניכר. אחרי הפגישה שלנו השאירה לי הודעה. ביקשה להדגיש שהיא כן שמחה בחלקה. זה חשוב לה. "אני מרגישה שלא פירגנתי מספיק לניר", היא אומרת. "ניר הוא בן זוגי והוא איתי כבר הרבה שנים, ביחד, בפשטות, בכל מובן. ככה תמיד רציתי, חיים רגילים. אלה החיים שלי היום ובסך הכל אני אוהבת אותם. אהבתי את מה שהיה, ואני אוהבת את מה שיש היום".

עם דני, ביום חתונתם

לפני כמה שנים נחשפה לציבור הישראלי כשבחרה לחפש אהבה בתוכנית הטלוויזיה "שלוש". היום היא אומרת שהתוכנית הייתה הדרך שלה לנוע קדימה בתקופה שבה חשה תקיעות. אמנם לא מצאה שם אהבה, אבל כן עזבה את מקום עבודתה הקודם כעוזרת משפטית בבית המשפט המחוזי בתל־אביב (יש לה תואר ראשון ושני במשפטים). כבר כמה שנים שהיא מנהלת את תחום המשלחות של ארגון FIDF, שמגייס כספים לרווחת חיילי צה"ל. בימים אלה היא נוסעת יחד עם אביה, הבן שלה ושל דני, לארה"ב במסגרת משלחות של הארגון, להשתתף באחד מערבי הגאלה שלו. "אמרתי שהסטטוס של אלמנה משתלט וזה 'לייף צ'יינג'ינג' - זה משנה הכל", היא אומרת. "זה אפילו השפיע על מקום העבודה שלי".

בשנים האחרונות לא התראיינה. זו הייתה החלטה, לשתוק. "לא היה לי מה לחדש", היא אומרת, "גם שום דבר לא השתנה. דני עדיין מת".

הפעם נעתרה, לא בלי היסוסים. בראשית חודש מארס השנה נחנך במודיעין "מעלה דניאל", רחוב על שם דני גומז ז"ל ואבן הנצחה. היוזמה הייתה של שרית. היא פנתה לעיריית מודיעין ולעומד בראשה, חיים ביבס, והם הרימו את הכפפה ובחרו להנציח את דני. אז עכשיו יש רחוב על שמו, מרחק יריקה מהבית שלה ושל ניר. את הבית הזה קנתה עם דני, כשהיה בחיים, אך מעולם לא זכו לעבור אליו יחד. שרית עברה לבית אחרי שנישאה לניר. "היה חשוב לי שזה יהיה קרוב הביתה", היא מגלה, "כדי שאני אראה אותו. אני רואה אותו כל יום, את מעלה דניאל. זה כמו לראות מישהו שאתה אוהב".

חנוכת מעלה דניאל הייתה באדר, החודש העברי שבו נולד דני. לו היה בחיים היה חוגג יום הולדת 37. כשנפל היה בן 25. הוא צעיר משרית בחצי שנה. "בשנים הראשונות הייתי מביאה לו מתנה כל יום הולדת. הייתי קונה לו קקטוס. מה אני יכולה לקנות למישהו מת שקבור במקום ללא השקיה? ובאמת, נמאס לי בשלב מסוים, אז הפסקתי. אבל ליום ההולדת האחרון נתתי לו מתנה ממש יפה, חנוכת 'מעלה דני'".

באירוע הקריאה שיר. שנים שהיא כבר לא מקריאה דברים באזכרות לדני, בוחרת לשתוק. "כשתחשכנה עיניי", קוראים לשיר שכתב חנוך לוין. "כשתחשכנה עיניי/ שַאֲבי את עיניי המתות/ אל עינייך הפקוחות.../ ועשי לי מקום כי קר/ כי אהבתי להיות בחֻמֵּך/ ועכשיו כבר רחוק ממך/ ועכשיו זה נגמר.../ בעינייך החיות, עיניי המתות / חיות עוד מעט, כל עוד / תחיי גם את, כל עוד/ תזכרי, כל עוד'".

"הרגשתי שהשיר מדבר מתוך ליבי", אומרת גומז. "שאלו אותי למה אני צריכה את זה", היא מספרת על הצורך שלה לעסוק בדני ובהנצחה שלו, "אבל זה איתי כל הזמן. זה כמו להוציא החוצה משהו שנמצא בפנים. אז עכשיו זה לא רק בראש שלי, זה משהו מוחשי".

לחשב מסלול מחדש

ב–12 באוגוסט 2006, שבת, הנחית מסוק היסעור שבו שימש דני גומז כטייס משנה כוח לוחמים בפאתי הגזרה המרכזית בלבנון. כשהמריאו לכיוון ישראל נורה טיל ופגע במסוק. המסוק התרסק, וכל חמשת אנשי הצוות שהיו בו - רב־סרן (במיל') ניסן שלו, רב־סרן סמי בן־נעים, רב־סמל בכיר רון משיח, רב־סמל (במיל') קרן טנדלר ודני גומז - נספו.

שרית זוכרת את רגע ההודעה. רק שנים־עשר יום קודם לכן חגגו יום נישואים. הם היו נשואים שנתיים, התגוררו בבסיס חיל האוויר בתל נוף. מפקד הטייסת של דני, סא"ל דני שיפנבאואר ז"ל, שנהרג אחר כך באסון המסוק ברומניה, היה זה שבישר לה ש"המטוס של דני נמחה". ברגעים הראשונים, היא זוכרת, ביקשה להיות עם דני על המסוק ולמות. "לא רציתי לחיות בלי דני", היא מסבירה, "ישבתי ואמרתי 'אני רוצה להיות על המסוק הזה, יחד איתו'. כל העולם שלי חרב, אז בשביל מה לחיות? אבל אני זוכרת גם שההמשך הישיר של המחשבה הזאת היה שהסיבה לחיות ברורה, בשביל התינוק שלי ושל דני שנמצא בבטן שלי. כלומר, בא לי למות, אבל בעצם אני לא יכולה".

מה הייתה אומרת הבחורה של אז לו הייתה רואה אותך היום?

"היא הייתה מתבאסת שהתהליך היה מאוד ארוך ומאוד כואב, והוא עדיין נמשך".

אחר כך באו חודשים ושנים קשות. תחילה חזרה להתגורר בבית הוריה; אחר כך, כבר עם התינוק אביה, חזרה לבסיס בתל נוף; אז עקרה למושב נחלים, המושב שבו גדל דני ושם מתגוררים עד היום הוריו; משם, כעבור שנתיים, לגבעת־שמואל.

רק כשהכירה את ניר עברו לגור במודיעין, בבית שבו הם מתגוררים עד היום. "עברנו ממקום למקום כי הכל היה נורא קשה", היא אומרת. "יש את המשפט הזה שהבית שלך נמצא איפה שהלב נמצא, והלב שלי לא היה בשום מקום. כי הוא מת. אז נורא קשה לבסס שורשים".

"קיבלתי כזאת מכה חזקה, שהייתי כאילו באובדן חושים. אני זוכרת שנה שלמה שכל יום בכיתי. בכי כזה, למות. עם כל מי שהיה לצידי. מי שהכי הייתי צריכה זה החבר הכי טוב שלי, דני. והוא לא היה, אז בסוף היום הייתי לבד. לא היה לי עם מי לדבר. והיו ערבים שלמים שהייתי פשוט בשקט, ובוכה. לאט־לאט התחלתי לעמוד על הרגליים ולמצוא את עצמי מחדש. כי כל המסלול שתיכננתי קודם בשנייה אחת נעלם. זה לא רק שפתאום כבר לא הייתי עם דני, גם הייתי עם תינוק. ואף פעם לא גידלתי תינוק. ובטח שלא גידלתי תינוק לבד".

אז מה עשית?

"אז אביה ואני גדלנו יחד. אביה ואני היינו צוות. אני זוכרת בקרים שבדרך לגן היינו עוצרים בנדנדות, בגן השעשועים, ומתנדנדים. ואני הייתי שרה לו 'אני ואתה נשנה את העולם'".

היה לה ברור שהיא רוצה להתחתן מחדש, ובעיקר ללדת עוד ילדים. הזוגיות הראשונה שלה, אחרי האסון, הייתה עם טייס מהטייסת של דני. הקשר הזה לא צלח. הוא נידון מראש לכישלון, אומרת שרית. נמשך רק שלושה חודשים. "לא הרגשתי שאני בוגדת בדני", היא משתפת, "אני רציתי להיות עם דני".

ובכל זאת, חיפשת אהבה.

"בטח. למרות שבדרך אני זוכרת שכן עשיתי לעצמי גם המון־המון שיחות של למה, למשל, זה טוב אם יהיה לי רק ילד אחד, רק את אביה. כל מיני שיחות של שכנוע עצמי, שאם אני אגיע לזה ונישאר לבד, רק אביה ואני, אז זה סופר בסדר. 'זה סוג של בחירה', הייתי אומרת לעצמי. ואמרתי לעצמי גם שאם אני אגיד את זה מספיק פעמים, אני גם אאמין בזה".

ואז, שש שנים אחרי האסון הכירה את ניר בושרי, בעלה הנוכחי. גומז גרה אותה תקופה בגבעת־שמואל ונהגה לשבת בבית קפה שהיה אז בבעלותו. לאט־לאט התחילו לדבר ונוצר קשר. לפני חמש שנים התחתנו.

בושרי, 40, מבוגר מגומז בשלוש שנים. גם הוא, כאמור, יתום צה"ל: היה בן שבע כשאיבד את אביו, איש חיל האוויר. היום הם יוצאים יחד עם אמו של ניר, חמותה של גומז, לטיולים שמארגנים לאלמנות ויתומי צה"ל. שרית וחמותה מגיעות על תקן אלמנות חיל האוויר, בושרי כיתום. "ניר תמיד אומר לי 'אני קודם התאהבתי באביה ואז בך'", מספרת גומז. "זה משמח אותי. היה לי חשוב שיהיה להם קשר טוב".

איך אביה קורא לניר?

"הוא קורא לו אבא. הכי טבעי בעולם. זה התחיל כלפי חוץ. הוא היה מדבר על ניר עם חברים שלו והייתי שומעת אותו אומר 'אבא שלי'. ואז זה נכנס פנימה".

מה הרגשת?

"שמחה, רק שמחה. יש לאביה אבא שדואג לו. יש לו אבא שהוא לא הכיר ויש לו אבא שמגדל אותו. העצב על אבא דני לא גורע מהשמחה שלי על זה שיש לו אבא ניר. אני חושבת שפעם אמרתי לו שאם זה מרגיש לו נכון אז הוא יכול לעשות את זה, לקרוא לניר אבא. אבל הבחירה לקרוא לניר אבא היא בחירה של אביה".

שנה וחצי אחרי שנישאה לניר נולד עתי־זכריה. זכריה היה אביו של ניר. "כולם חייבים מישהו מת בשם שלהם", גומז צוחקת.

לאזכרה של דני באותה שנה הגיעה כשהיא בהיריון מתקדם. "לא אהבתי את זה", היא אומרת על המעמד ההוא, "זה הרגיש לי לא נעים. הרגיש לי לא נעים לבוא בהיריון לאזכרה של דני. לא התחשק לי שיסתכלו עליי. זה כל כך מורכב שלא התחשק לי שזה יהיה 'בחוץ'. התחשק לי להחליק את זה בשקט".

את ההיריון?

"כן. זה שלי. פשוט לא התחשק לי להוציא את זה החוצה".

לא נעים גם מדני המת?

"כן, זה מוזר. מוזר לבוא לבעלך בהיריון מגבר אחר, אבל זה החיים".

לפני שנה נולדה אווה־שלומית. בתנ"ך אביה, עתי ושלומית הם אחים, ילדיו של רחבעם. "זאת הייתה הלחמה, חד־משמעית", היא צוחקת כשהיא מדברת על משמעות שמות ילדיה, ובעיקר על כך שבתנ"ך היו אחים. "הם היו אחים בתנ"ך, והם יהיו אחים פה, כקבוצה".

אווה עדיין צעירה מכדי להבין. עתי, בן שלוש וחצי, כבר יודע שדני הוא אבא של אביה. "הוא גם יודע שדני היה טייס שהיה לו מסוק, ושהמסוק התרסק ודני מת".

מתי סיפרת לו?

"אני חושבת שקצת לפני הרגע שבו באמת הוא היה יכול להבין".

"הבחירה לקרוא לניר אבא היא שלו". עם הבן אביה

יש לה קשר הדוק עם משפחת גומז ועם הוריו של דני, מרים ופטריק. בשנה שעברה אביה נסע איתם לנופש משפחתי. גם השנה זה יקרה. "כשיש שבתות משפחתיות, ברור שאני וניר באים", היא אומרת, "והם אוהבים את ניר לא פחות ממה שהם אוהבים אותי".

וניר?

"ניר אוהב את דני. הוא אומר תמיד שהוא מרגיש כלפי דני שהוא כמו אחיו הקטן".

"עם כמה שקשה לי בתור אלמנה של דני", היא אומרת, "כאמא אני יודעת שיותר כואב לאבד ילד. ברור לי שלהורים של דני הכי קשה".

מה הקשר של אביה לדני?

"לא מזמן הוא היה צריך להכין לבית הספר עבודה באנגלית על אישיות מפורסמת. הוא בחר באבא שלו. הוא עשה את זה מיוזמתו. מבחינתי, עצם הבחירה הייתה מרגשת".

מה הוא שואל על דני?

"הוא לא שואל".

דני חסר לו?

"אלה דברים שאני לא לגמרי יכולה להבין. בפועל יש לאביה אבא שכן ממלא את הכל. ניר יושב על הכיסא של אבא, באופן מוחלט. אני לא יודעת מה זה להתגעגע למישהו שלא הכרת, או איך זה לחיות בלי מישהו שמעולם לא ידעת איך זה לחיות איתו. אני לעולם לא אוכל להבין את ההתמודדות של אביה. אנחנו גם לא מדברים על זה".

"רק לראות אותו"

היא עדיין מתגעגעת לדני. "אליו", היא מפרטת, "פשוט אליו. רק לראות אותו. אני זוכרת שחשבתי שהוא הכי יפה בעולם, למרות שידעתי שיכול להיות שאני מוטה. נורא עצוב לי שזה מה שקרה לבן אדם שהכי אהבתי בעולם. נורא עצוב לי הכל, האלימות שבמוות".

זו הסיבה שקשה לה לראות את התמונה של אתר ההתרסקות. "זו תמונה קשה. זה לראות הרס מוחלט, ולדעת שהבן אדם שהכי אהבת בעולם היה שם. ואת מסיקה, אני מסיקה, את המסקנות מזה. גם כל השאלות ששאלתי לגבי דני, איך מצאו אותו, היו מאוד זהירות. אני רוצה לקבל מידע, אבל לא לגמרי רוצה לדעת. עד היום לא קראתי את דו"ח המוות שלו. מצד אחד אני רוצה לדעת הכל על מה שקרה לדני, ומצד שני לא רוצה לקרוא משהו שיכאיב לי. אני יודעת שזה יכאיב לי מאוד. כואב לי שדני נעלם פתאום, כואב לי שהוא לא רואה את הבן שלו, כואב לי שהוא נשאר בן 25. כואב לי שלא המשכנו יחד. כואב לי על החלומות שלו".

אחרי שדני נפל היית מדברת אליו. את עדיין עושה את זה?

"לא. אם הוא יראה לי שהוא שומע, בהחלט אשמח להחליף איתו כמה מילים. אשמח לשמוע את דעתו בנוגע לכל. תמיד אמרתי, לאורך כל הדרך, שאם יש לדני טענות לגבי משהו, אני אשמח לשמוע".

פעמיים בשנה, ביום הזיכרון וביום השנה, היא עולה לקברו. בתקופה שאחרי האסון הייתה מגיעה לבית העלמין לעיתים תכופות יותר. "הרגשתי שזה סוג של לפגוש אותו".

והיום?

"היום לא. אם זה היה לפגוש אותו, הייתי הולכת יותר".

ביום הזיכרון בשנה שעברה עלתה לקבר של דני יחד עם בנם, אביה. ניר נסע לטקס הרשמי שעורך חיל האוויר בהר הטייסים יחד עם אמא שלו ועם עתי, להתייחד עם זכר אביו.

"אני לא אוהבת את יום הזיכרון. כבד לי. ביום־יום אני מצליחה לשים את זה במסגרת, את השכול. אני כאילו מצליחה להתמודד. אני מנהלת את זה. זה נורא מעייף לכאוב כל היום את זה שדני מת, אז אני מעדיפה את זה בשליטה. אבל ביום הזיכרון זה כאילו שולט בי. חוץ מזה שאני לא צריכה את יום הזיכרון בשביל לזכור".

"לא תכריחו אותי לא להיות סופר־עצובה בבוקר ולא סופר־שמחה בערב", היא אומרת גם על חגיגות העצמאות, "זה לא עובד ככה. ההקרבה כל כך גדולה בשביל המדינה. קשה לי לחגוג את זה".

את לפעמים חושבת מה היה אם דני לא היה נהרג?

"זאת מחשבה בעייתית, בגלל שכל פיתוח של מחשבה כזאת מפוגג את כל מה שיש לי היום. ויש לי המון. לא הייתי בוחרת להעלים את כל מה שיש לי. אז אני לא אגיד שהמחשבה הזאת לא צצה, אבל אני מאוד נזהרת לא ללכת לשם". •