הלב לא משחרר אותך

מה שלא הורג מחשל, ומה שהורג מה??? לא הייתי צריכה שתמות בשביל להתרגש ממך. לא הייתי צריכה שתמות בשביל לדעת שאתה אוצר.

אתה ועדי הם פאר היצירה שלי ושל אבא, אין ולא יהיה דבר חשוב מכם. עכשיו כשנעלמת הנשימה כואבת, החזה נשרף, הלב מדמם ומתפוצץ. הלב שלי עוד בשום אופן לא משחרר אותך. שחר המלך שלי, כשהיה לך קשה היית עונה – שואה. אבל אף פעם לא קיטרת או אמרת משהו מעבר. כשהיה לך כיף היית עונה בהומור המיוחד רק לך – הצגה, קלאס, קרנבל, ליגה, טיל.

חיים של אמא, כמו הלו"ז הצפוף שלך בחיים ככה גם במוות שלך אני לא עומדת בקצב. הכל מאוד צפוף. עוד לא קולטת שאתה לא איתנו וכבר צריכה לתת תמונה שלך לפרסום או להודיע לכולם על לכתך, להחליט היכן לקבור אותך, מה לכתוב על הקבר, לדעת איך אני רוצה להנציח אותך, לעבור מטקס לטקס ולכתוב עליך. ופתאום, בלי להניד עפעף, מגיע גם יום הזיכרון. שחר שלי, אני לא מסוגלת לכתוב עליך כי בשבילי אתה עוד פה!!! אני לא רוצה לפתוח את החפצים שלך שחיסלו בין רגע עולם ומלואו והוחזרו אליי. נתתי ילד, קיבלתי שלושה ארגזים וארון. אני לא רוצה להאמין שלא נתראה יותר, שלא נדבר יותר, שלא תסתלבט עליי יותר עם עדי, שלא אשמע יותר את הצחוק המתגלגל שלך, שלא שלא שלא שלא.

על שני דברים הייתי חוזרת קבוע בברכות שלך ליום ההולדת. אחד – הייתי פותחת עם "שאלוהים ישמור לי עליך"

ושתיים – "אני אוהבת אותך יותר משאני אוהבת את חיי".

בגיל 13 הבטחנו לך אבא ואני שאם אתה צריך אותנו תתקשר אלינו, לא משנה איפה אתה, לא משנה כמה רחוק תהיה. אל תדאג, פשוט תתקשר אלינו ואנחנו נהיה. אתה לא צריך לדאוג, כי מותק – אין הר גבוה מספיק, אין עמק נמוך מספיק, אין נהר רחב מספיק שימנע מאיתנו להגיע אליך!!!

לא חלמנו שיתהפכו עלינו החיים, שתעבור לעולם אחר שלנו לא תהיה גישה אליו. אין במה להיאחז, לצערנו אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. אתה מת וגם אנחנו באיזה שהוא אופן מתים.

עכשיו שאתה "נח על משכבך", כמו שאומרים על אלה שאינם חיים, מקווה שגם שם יש לך את האקשן שאתה כל כך אוהב. לא נפרדת ממך בחיים ילד שלי.

צילום : ידיעות אחרונות

גוף הזיכרון

קורין אלבז־אלוש

זרועות הזיכרון: קובי סטרוג, אביו של סמ"ר שחר סטרוג, לוחם דובדבן שנהרג מפליטת כדור שירה בו חברו, החליט להנציח אותו בדרך ייחודית ביחד עם בתו עדי. האב קיעקע על זרועו את דיוקנו של שחר עם מדים וכומתה, כשעל הכותפת של חולצתו כתוב 217 (מספר יחידת דובדבן בצה"ל). עדי קיעקעה על זרועה באנגלית את שמו של אחיה. "רציתי ששחר יהיה איתי ועליי כל הזמן", סיפר האב קובי.