הדרך ל־77': קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1965‑1977 // ערן אלדר (עם עובד, 299 עמודים)
אחת הרעות החולות הגדולות של סיקור התחום הפוליטי היא ההתמקדות הבלעדית כמעט בפן הבין־אישי. מי ניצח ומי הפסיד, מי יצא פראייר ומי תותח, מי רקח את התרגיל ומי "חש נבגד". המציאות כהתגוששות בארגז חול. הכתבים הפוליטיים ועורכיהם, האמונים על שיחת הרכילות הבלתי נגמרת הזאת, שבויים רוב הזמן בפנטזיה נוסח 'בית הקלפים' ומזניחים את התהליכים ארוכי הטווח. את החיים עצמם. את זה הם משאירים למחקרים חמורי סבר בהיסטוריה או בסוציולוגיה.
ד"ר ערן אלדר, מחבר 'הדרך ל־77'', הסוקר את קורות מפלגת העבודה ב־12 השנים שקדמו למהפך, הופך את הפרדיגמה הזאת על ראשה: ספרו המחקרי עוסק כמעט כולו בהיבט הפוליטי הצר, העסקני, של האירועים ההיסטוריים; הפילוגים, האיחודים, הבריתות והתככים. כך, בעוד אירועי מלחמת ששת הימים או מבצע אנטבה מוזכרים במשפט או שניים לקוניים, סימפוזיון של "החוג לליבון בעיות חברה ומדינה במפלגת העבודה" זוכה לדיון בן כעמוד. ל"משבר זרמי", איום כלשהו בהתפטרות של מזכ"ל המפלגה מאיר זרמי ב־76', מוקדש כמעט פרק שלם. משקעיו, כותב אלדר, "יהדהדו עוד זמן רב". מי יודע, אולי הם עדיין מהדהדים.
מובן שמחקר העוסק בפוליטיקה הקטנה איננו כשלעצמו עניין פסול. מובן גם שהוא עשוי להיות בעל ערך ועניין גדולים. אבל הרושם העולה מהספר הוא שאלדר סבור כי הפוליטיקה הקטנה היא גם הסיבה החשובה ביותר למהפך הפוליטי הראשון בישראל. לא הזחיחות והיהירות שהובילו למלחמת יום כיפור; לא חסימת הליברליזציה הכלכלית; ואפילו לא האפליה העדתית השיטתית שממדיה הולכים ונחשפים רק לאחרונה. היו אלו, בעיקר, חוסר היכולת של החטיבות השונות שהרכיבו את מפא"י (ולימים את העבודה) להתלכד, והיעדר ההרמוניה בין ראשיה שהובילו לתבוסה. זו השקפה שיש בה לכל הפחות זלזול מסוים בבוחר בן התקופה, ורק אירוני לפגוש בה בספר על מפא"י.
תחילת התהליך שהוביל לקריסה, במעין אפקט דומינו, היא באמצע שנות ה־60, עם התבצרות בן־גוריון בעמדות לוחמניות בספיחי פרשת "עסק הביש" שהתרחשה עשור קודם לכן. ההתעקשות של הזקן לנקות את שמו, שהובילה בהמשך לפרישתו ממפא"י, הגיעה עד כדי אבסורד מטורלל, והחלק בספר העוסק בה הוא המעניין ביותר. לא בכדי: זה כנראה הרגע היחיד בשנים הללו שבו הפוליטיקה הקטנה אכן השתלטה על סדר היום ודחקה כל שיקול אחר, תוך הפגנת איזו איכות בארוקית מצד בן־גוריון.
המשך הספר, בקורלציה מסוימת לדמויות הבאות שתפסו את הבכורה - אשכול, גולדה, רבין ופרס - אפרורי למדי. מדובר באוסף די ארכני של פרטים וציטוטים, ללא גילויה של התרחשות בלתי ידועה, או חשיפתו של מבנה עומק מעניין. הוא בטח לא "מרתק" כפי שמבטיח גב הכריכה. לא פעם גם נחסך מהקורא ההקשר המלא של הדברים. למשל, חרף אינספור דיונים בחוסר הנכונות של הפלגים השונים של העבודה לשתף פעולה, לא נסקר בשום מקום תוכן עמדותיהם המדיניות או החברתיות השונות; משבר סבסטיה מוזכר כמה שהגדיש את הסאה בין רבין ופרס, אך ללא פירוט של טענות הצדדים; והאינפלציה הגבוהה מוזכרת כסיבה להתמרמרות כלפי המערך בשלהי ימיו, אולם ללא הסבר על נסיבות היווצרותה. לעיתים זה התוכן עצמו שחסר, לא רק ההקשר. באחרית הדבר, למשל, נכתב כי "גולדה ידעה היטב מה היו הסיבות למפלה... היא ניתחה (אותן) בפני החברים שהתכנסו אצלה… בדרך הגיונית ומפוכחת", אולם הקורא לא זוכה להיחשף לדין וחשבון המסקרן.
וכל העת מלווה את החיבור נהי חוזר ונשנה בדבר "אובדן הערכים" הגדול של מפלגת העבודה. בין המקוננים שלל דמויות, מרכזיות כמו שוליות - גולדה, לובה אליאב, עורכת 'דבר' חנה זמר, חיים ברעם ועוד - רובן מכוונות בדבריהן לנסיגתה של התנועה מעמדות סוציאליסטיות, בד בבד עם דהייתו של עצם הדיון בערכים וברעיונות הגדולים.
אלא שמפא"י מעולם לא באמת הייתה סוציאליסטית. בספרו 'כיצד נעשתה ישראל קפיטליסטית' מציין אמיר בן־פורת שבברירה בין קפיטליזם לסוציאליזם בחרו קברניטי התנועה בדרך שלישית, של "כלכלה מעורבת" כלשונו, ששילבה משקים קולקטיביסטיים בתוך מסגרת ממלכתית קפיטליסטית. גם אלדר כותב כי מפא"י "לא ביקשה לדחוק את רגליה של כל יוזמה בונה... כי כל יהודי וכל הון יהודי מקומם בארץ". ועדיין, אלדר מעניק לטענות הללו משקל רב, מבלי להיכנס לשאלת תקפותן. בכך הוא רוצה לומר שבין אם הן נכונות ובין אם לא, יש משמעות להופעתן החוזרת ונשנית: היא משקפת הלך רוח דומיננטי ששרר בתנועה. ללמדנו שפוליטיקה קטנה הולכת מצוין עם דיון ריק ברעיונות גדולים. אולי זה מה שמבדיל אותה מהתגוששות בארגז חול. •
