בסיפור שפותח את 'המורה לעברית', ספרה החדש של מאיה ערד (הוצאת חרגול), מזמינה המורה אילנה את הפרופסור החדש לספרות עברית ויהודית בקולג' האמריקאי שבו היא מלמדת, לארוחת שבת. פרופסור יועד ברגמן־הררי מקבל את ההזמנה בעל כורחו, מגיע לביתה של אילנה ומביט סביבו בזעזוע. זוג פמוטי כסף עם נרות דולקים, כתובּה חגיגית במרכז הקיר, חמסות וחנוכיות, רפרודוקציות של שאגאל, וכאילו זה לא מספיק - המארחים מתעקשים גם לעשות קידוש ישראלי כהלכתו.

אבל סלידתו של האורח לא נעצרת רק בחיבתה המופרזת של אילנה ליודאיקה. הוא מגלגל עיניים מול הטעם הפרובינציאלי שלה בספרות עברית, מתערב בתכנים - הציוניים מדי לטעמו - שהיא מלמדת, וגם מודיע לה שהוא מסרב לעבוד עם הקונסוליה הישראלית. "'אני לא מבינה את זה', היא אומרת יותר לעצמה מאשר ליועד. 'אתה מבקר את הממשלה, מסתייג מהמדיניות שלה, זה מובן לי, אבל מה זאת אומרת לא לעבוד עם הקונסוליה? זאת הקונסוליה של מדינת ישראל... אין לנו קונסוליה אחרת'". אילנה אמנם לא אומרת "אין לנו ארץ אחרת" - אחרי הכל, היא מתגוררת בארה"ב כבר 45 שנה - אבל זה בהחלט מה שהיא חושבת.

המפגש בין אילנה ליועד משרטט במידה רבה את גבולות הגזרה של הזהות הישראלית באמריקה. בעוד חלקם של המהגרים מקפידים לשמור על קשר עם הארץ, להאזין ל'החיטה צומחת שוב' ביום הזיכרון וללבוש כחול־לבן ביום העצמאות - אחרים מנותקים לגמרי מהמולדת וחשים זרות גדולה מול החוויה הישראלית באמריקה. כך למשל מתארת את עצמה גיבורת 'חשד לשיטיון' של ערד מ־2011, גם היא מהגרת ותיקה: "היא בטח לא אמריקאית, אבל גם ישראלית היא לא. כשהיא בתוך העדר הזה היא מרגישה שהיא חזיר בעור כבשה. לכאורה אין יותר ישראלית ממנה. נולדה בארץ, התחנכה בבית חינוך עובדים, אפילו הלכה איזה זמן לתנועה. אבל חסר לה כנראה איזה צ'יפ במוח. אולי האינסטינקט הזה של העדריות. כולן הולכות למועדון הספר, גם את תלכי. כולן הולכות ל'הדסה' אז גם את תירשמי. כולן הולכות לפיקניק השנתי של יום העצמאות, גם את תלכי". במקום אחר היא מתארת בלעג את טקס יום השואה שהיא מבקרת בו בעל כורחה: "היא מבחינה שעל שולחן הוכנו כבר שישה נרות. אחד לכל מיליון. שוב מאיימת עווית הצחוק להתפרץ".

העיסוק ביחסים המורכבים של ישראלים גולים עם המולדת שלהם לא חדש אצל ערד, שמתגוררת עם משפחתה בעמק הסיליקון יותר מ־20 שנה. אבל נראה שלאחרונה מצטרפים אליה לא מעט סופרים אחרים, מוכרים יותר או פחות, שכותבים על ישראלים שארזו את המשפחה ואת הלפטופ לטובת רילוקיישן בארצם של החופשיים והאמיצים; תנועה שמאפייניה הסוציולוגיים והתרבותיים שונים מאלו של גל ההגירה המתוקשר של השנים האחרונות לברלין.

'שיניים' של רוני פלומן מפגיש את הקוראים עם יעל שנפרדת מבעלה ומחייה בעמק הסיליקון (זירה שטופלה גם בספרה הקודם, 'חשפן') וחוזרת לארץ עם בנה; רם אורן - סיסמוגרף ותיק של הישראליאנה - מיקם את עלילת המותחן החדש שלו, 'עמק הסיליקון', בלב קהילת ההיי־טק הישראלית בפאלו־אלטו, קליפורניה; 'עקוב אחר שינויים' של סייד קשוע מספר על משפחה ערבית מישראל שהיגרה לשיקגו; מיה טבת דיין בוחנת בספר שיריה 'לאן שנצוף שם בית' את חוויית ההגירה שלה עם משפחתה לקנדה; ואפשר להוסיף לרשימה גם את 'המקום הכי טוב בעולם' של איילת צברי, סופרת ישראלית שחיה בקנדה, שאחד הסיפורים בו מתאר מפגש טעון בין צעירה מהגרת ובין אמה שמגיעה מישראל לביקור, ונחרדת לגלות שנכדה אינו נימול.

קראו את הפרק הראשון מהספר "עמק הסיליקון"

קראו את הפרק הראשון מהספר ""עקוב אחר שינויים"

כל אחד מהספרים האלה, בדרכו השונה מאוד, בוחן באופן ישיר או עקיף את האופן שבו מתמודדים ישראלים בחו"ל עם ההגירה ועם הניסיון להגדיר את הישראליוּת שלהם מחוץ לגבולות הארץ המובטחת.

יורם קניוק, כמובן, היה שם קודם. ב'חיים על נייר זכוכית' הוא מתאר את הניסיון שלו להגר בשנות ה־50 לארה"ב בעקבות שברי מלחמת תש"ח. גם דן בן־אמוץ שלח את גיבור 'לזכור ולשכוח' בחזרה לגרמניה, מכל המקומות בעולם, ואף חיתן אותו עם גויה; 'עשו' של מאיר שלו חוזר לישראל אחרי 30 שנה בארה"ב, מאז 48', בעקבות מות אביו; וגם נוגה, גיבורת 'ניצבת' של א"ב יהושע, מגיעה מביתה בהולנד לביקור בארץ כדי לשכנע את אמה לעבור לדיור מוגן.

קראו את הפרק הראשון מהספר "חיים על נייר זכוכית"

"אין פשע גדול מלעזוב", אמר ברטולט ברכט, והמשיך אותו יצחק רבין כשכינה את העוזבים "נפולת של נמושות" אחרי גל ההגירה החוצה שהביאה מלחמת יום כיפור. בכלל, הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו היה כאן לא פשוט מתחילתו. ומשום שישראל היא חברת מהגרים, הספרות כאן עסקה לאורך השנים יותר במי שהגיע מאשר במי שיצא. "היורדים" - כינוי שמעיד כשלעצמו על היחס הבעייתי כלפי העוזבים, אלו שמכרו את המולדת בעבור צ'יזבורגר ורווחה כלכלית - נותרו במידה רבה בחושך.

מאז כבר הפכנו ל"אומת הסטארט־אפ", והיורדים של פעם הם במובנים מסוימים הגיבורים של היום. אפילו המדינה מזהה את הפוטנציאל הכלכלי והתדמיתי של צעירים מצליחים בחברות היי־טק בארה"ב, ומשקיעה בחיזוק קהילות ישראליות באמריקה. כל זה מחלחל אולי גם לספרות.

"המהגרים בספרות הישראלית עד שנות ה־70 - אצל דן בן־אמוץ וקניוק למשל - באים חשבון עם ישראל והציונות, ויוצאים מתוך איזו מחשבה קצת אדולסנטית של 'נמאס לי אז נסעתי לאמריקה'. אבל בספרות ההגירה העכשווית יש משהו שפחות שקוע בהצהרות אידיאולוגיות לגבי ישראל, וצמוד יותר לריאליה היומיומית", אומרת רוני פלומן, שהתגוררה בעמק הסיליקון ואף חקרה את חיי הקהילה הישראלית במפרץ סן־פרנסיסקו בספרה 'ארעיים וקבועים'.

גם מאיה ערד מדברת על שינוי בגישה. "בשיקגו אישה מבוגרת שהיגרה מישראל בשנות ה־50 סיפרה לי שהייתה עוברת לצד השני של הרחוב כשראתה מישהו שהכירה מישראל, מרוב בושה. אבל למהגרים של היום יש הרבה פחות רגשי אשמה, אם בכלל. מה שבעיניי בולט מאוד באופן שבו הספרות תיארה את דמותו של 'היורד' לאורך השנים זה המבט מבחוץ - החיים בארה"ב כחוויה זרה, כתלישות וריחוק. העירו לי שהישראלים בספרים שלי מתייחסים מאוד בטבעיות לעובדה שהם חיים בחו"ל - בלי אשמה או חיבוטי נפש. אני חושבת שזה יותר נאמן למציאות היום".

ואכן, נראה שדמויות היורדים בספרות העכשווית מוטרדות הרבה פחות משאלות ערכיות. עם סטארט־אפ בכיס ושקית במבה ביד, הן מתמקדות בעיקר בסיכויי ההצלחה שלהן, באקזיט הבא, כפי שקובלת גיבורת 'חשד לשיטיון' של ערד: "לא רק בגלל העדריות היא מתרחקת מהישראלים כאן. פשוט הם לא אנשים שמעניינים אותה. קהילה חומרנית. גסת רוח. אנטי־אינטלקטואלית. בעסקי כסף כולם. גם האקדמאים... חושבים רק איך לעשות כסף מאיזו חברה קיקיונית. והנשים שלהם. אותו דבר בדיוק. כל מה שמעניין אותן זה בעלה של מי עושה הכי הרבה כסף ושיפוצים וקניית בתים ואיפה אפשר להשיג שקדי מרק וחומוס כמו בארץ".

גם הדמויות ב'שיניים' של פלומן (הוצאת הקיבוץ המאוחד) לא מקיימות דיון אידיאולוגי על הסיבות שבגינן עזבו את הארץ, ועסוקות בעיקר בלמדוד את הצלחתן לעומת שכניהן וחבריהן בארץ האבות. "הבן של חכמוב מרוויח המון", אומרת אמה של יעל לבתה. "וגם הבת של חכמוב, מהנישואים הראשונים? היא נסעה לעבוד בניו־יורק באיזה בנק גדול, וזה לא להאמין איך שהם חיים... והבן של אורי, הטייס? הוא בסוף התחתן עם איזו יהודייה עשירה וחי במרילנד כמו מלך, כמו מלך ממש". רם אורן ענייני אפילו יותר כשהוא מסביר ב'עמק הסיליקון' (הוצאת קשת): "ככל שקרבו מאמצי הפיתוח של הסטארט־אפ החדש לשלב סופי, בחן דני מאירי את האפשרות לחסל את עסקיו בישראל. כצעד ראשון הקים חברה והעביר לעמק הסיליקון את מומחי הפיתוח שלו מישראל. הם שמחו על כך... מדובר היה בנעיצת יתד במקום שכמעט כל איש היי־טק ישראלי נושא אליו את עיניו".

פלומן, שבעצמה ויתרה על קריירת היי־טק בקליפורניה, חושבת בכל זאת שזה לא רק סיפור על כסף. "יש כאן סיפור רחב יותר. אם נחזור אחורה לספרות יידית, למשל 'מוטל בן פייסי החזן' של שלום עליכם או 'כשיאש נסע' של יעקב גלאטשטיין, נראה את דמותו של היהודי הנודד - הרבה לפני שקמה מדינת ישראל - שמחפש הזדמנויות טובות יותר מעבר לים. מוטל נסע לניו־יורק מתוך תחושה שצריך ללכת למרכז העולם כדי להצליח, בדיוק כמו שגם היום הרבה ישראלים רוצים להגיע לניו־יורק, וכמו שיהודים נמשכו לבבל, שהייתה הניו־יורק של פעם. כלומר, ההגירה היא תופעה יהודית ולא ישראלית, ולכן אני שמה את ה'יורדים' בעמק הסיליקון בקונטקסט יהודי ולא בתוך השאלה הציונית. אז נכון, אם אתה בהיי־טק, המֶכּה שלך היא קליפורניה, אבל ההגירה היהודית היא בעקבות ההזדמנות, בעקבות המימוש העצמי, לא בהכרח בעקבות הכסף".

אז בעצם דמויות המהגרים העכשוויות לא כל כך שונות מאלה של קניוק ובן־אמוץ?

"לא. מלכתחילה היה לסיפורי העזיבה הגדולים האלה ציפוי אידיאולוגי מאוד דק. המניעים של ההגירה תמיד היו אותם מניעים, אלא שעכשיו הסיפור הציוני לא כופה את עצמו כל כך חזק. מי שעוזב את ישראל כבר לא עסוק באפולוגטיקה מול הציונות, בעוד אם היית מבקש ממישהו שהיגר בשנות ה־60 לספר לך את הנרטיב שלו, הוא ישר היה אומר לך, 'אני מקיבוץ עין גדי, אני לחמתי ובניתי ותרמתי הרבה לחלום הציוני' - למרות שבחיים האמיתיים הוא מתעסק בעיקר בשאלות של הגשמה עצמית".

ערד עצמה, בשונה אולי מרוב הגיבורות שהיא מעצבת, דווקא מעידה על עצמה כמהגרת אידיאולוגית. "אמנם נסענו בעקבות לימודים, אבל אחרי שרבין נרצח ולאחר מכן נתניהו עלה לשלטון, ראינו לאן הדברים הולכים", היא אומרת. "כשהבת שלי הייתה בת שנתיים וחצי היא שאלה למה אנחנו לא גרים בישראל בעוד שאר המשפחה כן, אז אמרתי לה שזה בגלל שהעבודה שלנו כאן, וזה נכון, אבל כן - ברור שחיפשנו לא לחיות בישראל".

אתם חריגים בהקשר הזה ביחס לישראלים אחרים סביבכם?

"כן, בהמון מובנים אני לא מייצגת את הישראלי הטיפוסי שבא לעמק הסיליקון. אני לא באתי לכאן כדי להביא את המכה, אני לא הקמתי סטארט־אפ לתפארת מדינת ישראל. וברור שגם מבחינה פוליטית אנחנו עוף מוזר. אני זוכרת שבשנת 2000 מישהי פה אמרה לי שהם קנו שולחן שלם לגאלה של אריק שרון. אמרתי לה 'סליחה?' והיא הסבירה שבארץ לא היה עולה על דעתה ללכת לאירוע כזה, אבל כאן זה שונה. אז אצלי אין את הקטע הזה. מה שלא עשיתי בארץ אני לא עושה גם כאן. גם לגבי הבנות שלי, אני לא מרגישה צורך מיוחד לדחוף להן את העניין הישראלי בפנים. זו החלטה שלהן איזה מקום הן רוצות לתת לזה בחיים שלהן".

הן רואות את עצמן ישראליות? אמריקאיות?

"בדיוק שאלתי אותן לא מזמן לגבי זה והן ענו - בעברית צחה - שהן אמריקאיות שמדברות עברית. זה קשור גם לעובדה שאנחנו לא מסתגרים בגטו ישראלי או שולחים אותן לצופים הישראלים, ושברור לנו שהן נולדו באמריקה וגדלות בה, אז מה פתאום שיהיו ישראליות?

"פעם איזה ישראלית הציעה שנעשה סידור של הסעות משותפות של הבנות לצופים הישראליים, ואמרתי לה שלא בשביל זה ירדתי מהארץ. היא עמדה המומה וכמובן שמאז לא שמעתי ממנה. אני גם זוכרת שכשהבת שלי הייתה קטנה ישבנו בפארק ודיברנו בעברית, ועברה איזו זקנונת אמריקאית ושמעה אותנו ואמרה שהבת שלה משרתת עכשיו בצה"ל. עניתי לה שאני עזבתי את ישראל כדי שהילדות שלי לא יצטרכו ללכת לצבא".

אבל התנועה של ישראלים מעל האוקיינוס היא, לא פעם, דו־כיוונית. קניוק חזר, הגיבור של בן־אמוץ חזר, עשו של מאיר שלו חזר, וגם גיבורת 'שיניים' נאלצת לחזור ארצה עם הסכם גירושים ביד אחת וילד בן שש ביד השנייה. "הם לא חוזרים לשום מקום", כותבת פלומן, "הם נופלים לחלל ריק שנמצא בצד השני של העולם, כאילו יש להם מה לחפש שם".

פלומן עצמה אמנם חזרה לארץ בנסיבות משמחות יותר מיעל, הגיבורה, אבל גם היא נאלצה להתמודד עם טראומת השיבה. "בשנה הראשונה יש תחושה חזקה של ארץ זרה", היא אומרת. "אתה חושב שכל החברים והמשפחה יהיו שם כשתחזור, אבל מתישהו הם מפסיקים לחכות לך. מישהי שחזרה לארץ לשבעה של אבא שלה, תיארה לי את התחושה המשונה הזאת שהיא מסתכלת על אלבומים משפחתיים מהשנים האחרונות והיא לא נמצאת שם. זו חוויה מבהילה ומבלבלת. משבר הגירה לכל דבר. והוא חמור לא פחות מזה שחווים כשעוזבים. במובנים מסוימים, אפילו יותר".

חנוך לוין, כמו תמיד, ידע לנסח את זה טוב מכולם. כפי שסיכם קרום, גיבור המחזה 'קרום' מ־1972, עם שובו מאמריקה: "לא הצלחתי בחוץ־לארץ, אמא. לא הרווחתי כסף ולא נעשיתי מאושר. לא ביליתי, לא התקדמתי, לא התחתנתי, לא התארסתי ולא הכרתי אף אחד. לא קניתי כלום, לא הבאתי כלום. במזוודה שלי יש לבנים משומשים וכלי רחצה. זהו, אמרתי לך הכל, ואני רוצה שתעזבי אותי במנוחה". •