"אולי יותר קל לי כי אין לי זיכרון מאבא"

בסלון ביתה של משפחת כוכבא במושב חרות יושבת יובל בת ה־13 ומספרת לי על אבא שלה. היא היחידה מבין בני המשפחה שמדברת. אחיה התאום, איתי, ואמה, גלית, מעדיפים לשמור על פרטיותם. אחותה הגדולה זיו (17), תלמידת כיתה י"א, בדיוק פותרת בעיות לקראת בחינה גדולה במתמטיקה.

אבל ליובל חשוב שכולם יבינו מי היה רב־סרן רן (יהושע) כוכבא, הטייס שנהרג בהתרסקות מסוק אפאצ'י במלחמת לבנון השנייה והותיר אחריו אישה, ילדה בת חמש ותאומים בני 10 חודשים.

רס"ן רן כוכבא ז"ל

"הגעתי השנה לבית ספר חדש, חטיבת הביניים בתיכון "דרור", והיה לי מאוד חשוב לספר לחברים החדשים בכיתה עליי ועל אבי. התייעצתי עם אמא, עם המחנכת ועם היועצת של השכבה והחלטתי שאני אספר. ואז החברים התחילו לשאול אותי כל מיני שאלות: איך קרה האסון? מי בקשר עם המשפחה שלנו? איך זה לגדול בלי אבא? הרגשתי שחשוב לי לספר גם בשביל עצמי, שידעו מי אני, אבל בעיקר כדי להנציח את אבי", היא אומרת.

כוכבא, בן 37 במותו, היה ארכיטקט. הוא תיכנן את הבית שבו גרה המשפחה אבל מעולם לא זכה לגור בו. בסלון, ליד הטלוויזיה, תלויה תמונתו הגדולה. "אבי מאוד אהב את הטיסות ואת חיל האוויר. הוא גם קיבל את אות המילואימניק המצטיין מהרמטכ"ל", מספרת יובל. "אחותי הגדולה הכירה אותו לפני שנהרג. אני ואיתי לא הספקנו, לצערי. הפסדנו. אין לי שום זיכרונות מאבא. אמא סיפרה לנו עליו כשהיינו קטנים, יש תמונה בסלון, יש לי גם תמונה שלו בחדר שלי, אבל אני לא מסתכלת עליה הרבה כי אני לא רוצה לשקוע בעצב.

"לא היה לי אבא מעולם. מספרים לי שהוא היה איש יפה תואר שהצטיין בכל מה שעשה, אבל לי אין שום זיכרון ממנו. יש לי רק אמא, שתמיד אומרת לנו שלצד כל הקשיים חייבים להמשיך את החיים הלאה".

גם בגילה הצעיר היא מודעת לכך שהשכול שלה שונה משל אחרים. "לפעמים כשאני עצובה אני שואלת את עצמי: 'למה פקד אותנו אסון כל כך כבד? איך זה שאפילו לא הצלחתי להכיר את אבי?'. אבל אז אני חושבת לעצמי שאולי דווקא יותר קל לי כי הייתי תינוקת מאוד קטנה ואני לא זוכרת אותו. נשארו רק תמונות, סיפורים, ואנדרטה לזכרו שהוקמה במצפה רן, שאליה אנחנו עולים ב־22 במארס, יום ההולדת שלו. בסופו של דבר אני ממשיכה את החיים, הולכת לחוגי ההתעמלות שלי, שזה מה שאני אוהבת מאוד – ויש רק עצב גדול שלא זכיתי להכיר את אבי כי כולם מספרים לי איזה איש מדהים ומיוחד הוא היה".