באהבה מסיירת עורב
רב"ט דניאלה לונדון דקל שירתה בתפקיד שלא היה ולא נברא, ביחידה שכבר לא קיימת. ובכל זאת, זה המקום שבו צמח הגרעין שהפך אותה לקומיקסאית שהיא. סיפור שהיה באמת, על עורב פצוע, מפגש מחודש ומה זה בכלל "אחראית הקללה"
המשרד שבו ישבתי היה קרוב מאוד לגדר שהקיפה את הבסיס. מעבר לגדר התיל השתרע שדה יבש, שהסתיים באחת בפיגומי שכונה חדשה, כעורה, בתהליך בנייה מואץ. נוף לא משהו. אבל ממילא כשבוהים לא באמת מסתכלים לשום מקום. לקח לי זמן להבחין בעורב הדומם שבזווית שדה הראייה שלי. עורב אפור, שתי כנפיו פרוסות לצדדים, משופדות לגדר כישו על צלב.
טסתי החוצה. אני לא יודעת כמה זמן הוא היה שם. אולי מאתמול, אולי רק הרגע שופד. הוא היה חי. פחדתי שאם אתקרב במהירות אבהיל אותו ובמנוסתו יקרע עצמו לגזרים. הכרתי ציפורים. כבר היה לי קילומטרז' די ארוך בגידולן. וחוץ מזה, מקור של עורב זה לא צחוק. פחדתי שיתלוש לי אצבע כאות תודה.
תושייה היא דבר מפתיע. מבלי לחשוב יותר מדי הורדתי את החולצה הצבאית שלבשתי, השחלתי את כפות ידיי לשרוולים בתנוחת "מוציאה עוגה מהתנור" והתקרבתי לאט. מבטו עודד אותי. פירשתי אותו כאמון.
את שירותי הצבאי העברתי באותם ימים כמאיירת צבאית. התפקיד שלי היה לאייר קריקטורות משעשעות בשחור־לבן עבור חוברות הדרכה שהמחלקה הקטנה שבה שירתתי — סניף צידי כלשהו של מה"ד — הוציאה עבור חילות השדה.
זה אפילו עוד יותר מופרך ממה שזה נשמע. גם בגלל התפקיד וגם בגלל הכישורים. כלומר, ציירתי לא רע, אבל בואו נאמר שפיקאסו בן השבע צייר סוסים כפי שאני בגיל 18 יכולתי רק לחלום. ציירתי בערך כמו אותה נערה, יש אחת כזו בכל כיתה, המעבירה את זמנה בשרבוטים בשולי המחברת.
במסגרת התפקיד שלא היה ולא נברא — לא לפניי ולא אחריי — הייתי אחראית "הקללה". המשימה שלי הייתה להקליל קצת את החוברות ולהכניס בהן הומור. אתן לכם דוגמה: נניח שהחליטו בפיקוד העורף שצריך להוציא חוברת המפרטת את הפעולות הנדרשות למקרה של שריפה בבסיס, אוקיי? משהו רציני כזה, מלא הוראות מפחידות. אז תחת אותו היגיון המנחה קיבוצים הסמוכים לקו הגבול לקשט את קיר המקלט באיורים של פו הדוב, אני קישטתי את החוברת בלהבות מחייכות ובחיילים שמנהלים עם האש דיאלוג נוסח "אשרי הגפרור".
משנתבקשתי מטעם העיתון לחזור אל עברי הצבאי, אין לתאר כמה שמחתי לגלות שהיחידה הקטנה שבה שירתתי כבר לא קיימת. היום כל חיל מוציא את החוברות שלו בעצמו — אם בכלל מדובר בחוברות ולא באפליקציה סלולרית — ואין לאן להחזיר אותי. הזיכרונות שלי לא צריכים להתעמת עם המציאות.
התגלגלתי אל התפקיד במקרה. לפניו, שירתתי במשך חצי שנה כשום־כלום במשרד השייך גם הוא למה"ד, שם העברתי את זמני באכילת פחמימות ריקות ובמחשבות ריקות לא פחות. למזלי, כעבור זמן מה, הכרתי את סגן רונית, שמשרדה היה במרחק שלוש עטיפות "טוויסט". סגן רונית הייתה אחראית על הוצאת החוברות הללו. חוברות זה אולי מוגזם, יותר פשקווילים מחוזקים בסיכות.
התיידדתי איתה. כעבור זמן מה מכרתי לה רעיון נהדר. נהדר בשבילי. איורים יכולים לשדרג את החוברות, טענתי. זה לא כיף לקרוא חוברות שאין בהן שום גירוי ויזואלי. אני לא יודעת איך הצלחתי לשכנע אותה, כמו גם את המפקדת שמעליה וזו שמעל זאת שמעליה, לעשות לי רילוקיישן. כי לצבא, כפי שבוודאי שמתם לב, אין איזה שאיפה להיות ה"ניו יורקר". מצד שני, לו הייתה לו, ספק אם הייתי נלקחת בחשבון.
זה היה ג'וב מהחלומות. לא רק כי אהבתי לצייר, אלא גם כי תנאי השירות שלי היו טובים יותר משל דוגמנית במוזיאון חיל האוויר. הייתי בעצם סוג של קבלן משנה. פעמיים־שלוש בשבוע הייתי מגיעה לבסיס לפגישה עם רונית והצוות שלה, שכלל שתי עורכות תוכן וקצינים מתחלפים מהחילות שאליהם שוגרו לבסוף החוברות. הקצינים הביאו את הידע המקצועי, העורכות את הכתיבה ואני את חוסר הטעם האמנותי. בסיום הפגישה, לאחר שסוכם מה אצייר ואיפה, הייתי הולכת הביתה עם הטקסטים וחוזרת עם איורים. מדי פעם — כמו למשל באותו יום שבו נגלה אליי העורב — הייתי עושה טובה ונשארת קצת בבסיס להכין סקיצות ולקבל עליהן אישור.
***
שלפתי את נעצי התיל מבשרו של העורב. כנף ועוד כנף. הוא לא התנגד כלל. גם לא כשעטפתי אותו בחולצת החאקי שהחליפה את צבעה במהירות לאדום. הייתה לי תוכנית בראש. הביתה. קודם כל הביתה. לנקות את הפצע, לשפוך יוד, להאכיל, להשקות, לרפד ארגז בנייר עיתון ולצפות בשיקומו המהיר, הניסי, שישפוך אור אחר על סופי הביוגרפיות שסידרתי לחיות המחמד הקודמות שלי: ליונה שנחנקה (מגוש חלה טבול בחלב); לגור הקיפוד שהפך לאבו־נפחא (אין להם מנגנון שובע); לדרור שנכנס לתוך מכונת הכביסה (וכובס); לגור החתולים שהתחשמל (מסדין חשמלי מקופל שהנחתי תחתיו); לראשנים שנחנקו (צנצנת החמוצים שהייתה ביתם התנפצה); לאוגר שנטרף (על ידי החתול שנדרס) ועוד ועוד. בית עלמין שלם יכולתי להקים מהחיות ש"הצלתי". היחיד שהזדקן לו בנחת היה סנופי, כלב הקוקר ספנייל שלנו.
בכל אופן, עד אותו היום שבו נגלה אליי העורב הישועי, נהגתי למצוא חיות בריאות ואז להמית אותן בדרכים יצירתיות. הפעם, כך חשתי, נקרתה בדרכי הזדמנות לחולל תנועה הפוכה: ממוות לחיים. חיבקתי את החבילה שבידיי ורצתי כרוח סערה, בחזייה ובמכנסי דגמ"ח, היישר למשרדה של רונית המפקדת שלי.
היום אני מחייכת, אבל באותם רגעים חשבתי שאין דבר הגיוני יותר לדרוש בגינו חופשת מחלה. לא, כי מה אמור להקנות לי גימלים אם לא אירוע טרגי, לאומי, בסדר גודל שכזה?
אני זוכרת את מבטה המופתע כשהתפרצתי אל משרדה. היא הייתה באמצע ישיבה. היו שם עוד אנשים. אני מניחה שגם הם הופתעו לראות חיילת מייבבת, בעירום חלקי, מנופפת בעורב אפור ודורשת ללכת הביתה, אבל את התגובה שלהם אני כבר לא זוכרת. אני זוכרת רק את התגובה של סגן רונית.
***
כעבור שנים — כמעט 30 ליתר דיוק — פגשתי אותה בנסיבות אחרות לחלוטין. זה היה בצילומים לסדרה "יום האם" שכתבתי. המאפרת נראתה לי מוכרת. התחבקנו. היא סיפרה לי שהיא עזבה את הצבא שנה אחריי. לא התפלאתי. טיפוס צבאי היא כנראה לא הייתה מעולם. במקום להעמיד אותי למשפט — יש לי כמה רעיונות לגבי סעיפים אפשריים — היא נתנה לי חופשת מחלה של כמה ימים: יום אחד על מנת להרוג את העורב באופן סופי, ועוד יומיים ל"שבעה" מלכותית.
שאלתי אותה למה היא עשתה את זה. "היית חיילת טובה", היא טענה, והזכירה לי שאפילו החתימה אותי לקבע. כלומר, סוג של. המשכתי לעבוד עוד חצי שנה כאזרחית עובדת צה"ל — אותו דבר, רק על אזרחי ועם משכורת. במהלך השירות איירתי כל כך הרבה נשקים להשמדה המונית, שעד היום אלה הם הדברים היחידים שאני זוכרת בעל פה מבלי שאצטרך לחפש רפרנס בגוגל אימג'. זה עזר לי כשהכנתי קריקטורות פוליטיות והייתי צריכה להושיב את ביבי בתוך טנק.
חלק מהאיורים ההם נכנסו מאוחר יותר לתיק עבודות שהגשתי לבצלאל. אולי בכלל בזכות השירות החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות: לאייר. לצייר קריקטורות. לעסוק בהומור. הרי מי יודע באיזו צורה משונה מתעצבים החיים. כל כך הרבה מקריות. עורב נתקע בתוך גדר תיל. אני פגשתי את רונית.
לפנייה לכתב/ת 
