היה רגע נפלא ובלתי נשכח שחוויתי בשירות הסדיר במהלך תרגיל חטיבתי, ממש ברגע השיא של התרגיל הזה, אם לדייק. רק אז הרגשתי באופן העוצמתי ביותר את מה שיכולים לעשות טנקים כאשר הם שועטים ביחד אל עבר מטרה. אני זוכר שדהרנו עם הטנק קדימה באזור פתוח וכשהבטתי דרך חלונות הנהג הצרים (נדמה לי שקוראים לזה פריסקופים או משהו כזה), נפרסו בפניי עשרות טנקים מימין ומשמאל שדוהרים כמונו אל אותו יעד, וכולם יורים פגזים ונשק קל בתזמורת אדירה של אש ורעם. שריונרים בכל המבצעים האחרונים לא פוגשים כבר בסיטואציות האלה, שכמותן אירעו בששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. אין היום קרבות שריון, טנקים מול טנקים, אלא שדות קרב שונים בתכלית (ומאתגרים לא פחות). אבל אז, בתרח"ט ההוא, חוויתי את הכוח הזה שהפיל עליי איזה קסם ומורא כלפי האופן שבו טנקים מסוגלים לייצר יחד עוצמה אדירה.

20 שנה עברו והנה אני בצאלים, מצטרף למחלקת טנקים מגדוד 74, פלוגה שלא הייתה קיימת בזמני (הפלוגה ההיסטורית שבה שירתתי פורקה בגלל בעיות משמעת שלא הופתעתי כשסיפרו לי עליהן). הסרבל אותו סרבל וגם הטנק אותו טנק. פה ושם יש שדרוגים, חלקם מצילי חיים, אבל בחלוף שני עשורים, טנק המרכבה, בגדול, לא השתנה. אני לעומת זאת השתניתי. כלומר אני עדיין טכנופוב וכל צידוד צריח עדיין מאיים לכרות לי איבר, הפגזים עדיין כבדים לי יותר מכובד החיים ואני עדיין לא מבין איך אפשר באמת לנהוג מהתא הקטנטן הזה, אבל בשונה מהסדיר, אני כעת בגיל של המח"ט של החיילים שבטנקים, ולא בגיל שלהם.

יש משהו מאוד משונה בעובדה שחיילים בצבא הם בגיל של הילד שלך. אי־אפשר להתרגל לזה. האם באמת הייתי כל כך צעיר כשהייתי עם הטנק האימתני הזה בלבנון? כלום הייתי בגיל החיילים המתוקים האלה שאני פוגש כעת, כשנסענו בגזרה המזרחית, ליד סוג'וד, ועלינו על מטען שהסב נזק רק לטנק וגרם לנו לחשוש שאנחנו תחת מארב ולחלץ תוך ירי לעמדה אחורית? כי איכשהו נדמה לי שהייתי בן 30 כזה.

אני נזכר כעת איך באחד הלילות של המארבים הארוכים, כאשר ראינו דרך האמצעים המיוחדים שני מחבלים, שמחנו. זה משהו שקשה לי להבין היום, אבל הייתה איזו חדווה בגילוי הזה. זר לא יבין זאת, אבל אחרי לילות ארוכים של מארבים שבהם אתה מתצפת על חזירים, לראות מחבלים בשר ודם מרים לך את מצב הרוח. שום דבר מהמורכבות של המלחמה או מהעובדה שתהיה בשעה הקרובה חלק ממסע ירי (שיחסל את שני המחבלים הללו), לא מערער אותך בגיל הזה. זה מה שמלמדים אותך לעשות ואתה כנראה רוצה להראות שהבנת מה שלימדו אותך. אני כן זוכר שהעדפתי לא להסתכל על גופות המחבלים כשמישהו הצביע למרחק ואמר לי, כשעלה השחר, שהם כעת באביר שניצב שם, זה ששני לוחמים מהצנחנים שומרים עליו.

דאום כחייל

פחד אני לא באמת זוכר. היום רק לעלות על הטנק עם המארחים המקסימים שלי מעורר בי בעתה, ואילו אי אז, היתקלות נראתה לי כמו טיול לדיסני. מוזר.

אבל יש דבר נוסף שאני פוגש בחזרה הקצרה שלי לצאלים לאימון השריונרים: אני נזכר שוב ברעות. יש פער שאני לא יודע להסביר עד הסוף בין הפשטות והקלות שבה אנחנו מסתדרים אחד עם השני בפלוגה, לבין השיח הקולני והמפלג שיש במרחב הציבורי בישראל. שמאלנים וימנים, עולים וותיקים, כל המעמדות וכל הגוונים, וכולם מסתדרים יחד בכזו פשטות קסומה. אני הייתי בטנק עם קיבוצניק מהצפון ודרוזי מהעוד יותר צפון ומפקד שגר בחדרה, ועם ההווי שהיה לנו בלילות הארוכים, השותפות העמוקה שנרקמה בינינו — את מי בכלל עניין להתווכח? היינו צעירים שעושים צחוקים, מרכלים על הקצין הפוץ של המחלקה השנייה, ועל הדרך כשיוצא גם משתדלים להגן על ארצנו יחד. כל השאר זוטות.

בדרך למפגש עם השריונרים עברתי בעיר פלסטינית מדומה שנבנתה לאימונים, אבל זה הזכיר לי יותר את "פאודה" המצוינת, שחוץ מפרק הסיום שלה שהיה אמין פחות מהגרסאות של אהוד אולמרט, העיפה לי את הראש.

אני עולה על הסרבל ונכנס לטנק. יוצאים איתו לסיבוב. בדרך הסמג"ד מספר לי על "מעיל רוח", שכבת הגנה גאונית וחדשה יחסית, שהצילה חיי שריונרים רבים בעזה ובלבנון. זו מערכת שיש בה גם צדק פואטי: היא גם מזהה את מקור הירי, גם חוסמת את הפגז שנורה לעברך וגם מוציאה פגז למקור הירי, שבמקרים רבים מגיע אל המחבלים עוד בטרם הפגז שהם ירו הגיע אליך. תחשבו על מחבל שיורה ממרחק פגז על טנק ועוד בטרם הפגז שלו הגיע למטרה (ויורט), הוא מושמד על ידי הירי הנגדי של "מעיל רוח". אני בנושאים הללו קצת ילדותי, כלומר הם משמחים אותי במובן הראשוני ביותר: אני גאה במוח היהודי שהמציא את זה ושמח שיש את זה לנו ולא לרעים.

אולי יגיע יום שבו לא יהיו מלחמות, אבל בהנחה שב־50 שנה הקרובות זה לא יקרה, טוב שיש לנו את חיל השריון, חיל שאין לו עדיין את ההילה המספקת והוא טרם זכה לקבל את הקרדיט שמגיע לו על חלקו המפואר והחשוב כל כך בכל מלחמות ישראל.