גן עדן פורח של מעשים טובים

כבר מרחוק יכולתי להריח שמשהו לא טוב מתבשל במחלקה 1. חודש חלף מאז התחילו את הטירונות, אבל אני כבר הספקתי ללמוד איך מזהים אצלם שינויים קלים בכיוון מצב הרוח ואפילו — ממש כמו ברגע זה — לקלוט סימני אזהרה טרום סערה: במקום לעמוד בהקשב מתוח בתוך כיתת הלימוד הקבועה שלנו, החיילים שלי עמדו מחוץ לבניין בית הספר. מקצהו התחתון של השביל, מרחק של כ־50 מטרים, אפשר היה להבחין במבטיהם המרוכזים בח', שדיבר איתם וגבו אלינו, ובעמידתם הנבוכה — קרועה בין הדחף להיכנס פנימה ובין האינסטינקט להישאר נטועים במקום תחת עיניו המשגיחות. שאר חיילי המחלקות לא היו בסביבה. מן הסתם כבר חיכו בכיתות למפקדות שלהם וזה היה סימן די ברור שכיתה 4 עסוקה בעניין חשוב אחר, חשוב אפילו יותר מהלו"ז ברזל שחונכו אליו מהרגע שהגיעו הנה, ל"חוות השומר".

לצידי צעדה ר', קצינת הוראה שהגיעה לצפייה שגרתית בשיעור שתכף אלמד ובכלל לא שמה לב להתרחשות הלא שגרתית במעלה השביל. היא שאלה אותי כל מיני שאלות מקצועיות על השיעור, ואני, שממילא שנאתי את המחשבה עליה מתבוננת בי משך 45 דקות רצופות, עוקבת ומנתחת כל מהלך ורושמת דו"ח צפייה ומחלקת לי ציונים, נדרכתי עוד יותר כשהבחנתי בתנועת הידיים העצבנית הזו של ח', שמופיעה בזמנים לא טובים. ראיתי אותו ככה כמה ימים קודם לכן, אחרי שדיבר עם הבית ודפק בעיטה לעמוד הטלפון הציבורי מרוב עצבים.

כיתה 4 שלי נראתה כמו בתדריך לקראת פעולה חשאית, וככל שהתקרבנו יכולנו לשמוע את קולו של ח' שנשמע סמכותי, וגם כמה מילים בודדות שאמר והתעופפו לכיווננו מתערבלות במהומת ציוץ ציפורים מחריש אוזניים. נ' סימן לא' שאנחנו מתקרבות והס הושלך בחורשה הקטנה והדלילה, בואכה בית הספר הצבאי.

"כיתה 4", לא הייתי צריכה להרים את הקול, "למה אתם לא בכיתה?"

בטיטו כחיילת

הציפורים נכנסו לאקסטזה. אף אחד מהם לא פתח את הפה אבל גם לא הסתכל לי בעיניים. ל', הבלונדיני הגבוה, זז מצד לצד ושלח אליי מבטים מתנצלים בצבע תכלת, ב' נראה מבועת, וד' מילמל לעצמו משהו.

"כיתה 4, תנו הקשב לקצינה". ייתכן שזלגה תחינה קלה לפקודה שנתתי, אבל מצד שני היה די ברור שאת הפקודה הזו הם לא הולכים לבצע, אז הוספתי איזה פוש קטן שיעזור להם להבין שפה זה צבא והכל מבוסס על הרעיון שהם עושים מה שהמפקדת מרב אומרת: "כיתה 4 אני מזכירה לכם, כשהקצינה מגיעה כולם נעמדים בדום עם נשק בהצג, וחניך תורן נותן הקשב לכל הכיתה".

עוף לא צייץ. ח' דווקא כן: "אפ'חד לא נותן הקשב", הוא שאג ובקול שלו נימה של איום. מ' משך באף כמו תמיד כשהיה לחוץ. הלחיים שלו היו סמוקות, הוא קצת רעד ונראה כאילו שהוא מתלבט אם סתם לפרוץ בצחוק או פשוט להתעלף. "אפ'חד לא זז, אפ'חד לא נותן הקשב אמרתי", ח' שאג שנית, והפעם אני זו שהתחילה לרעוד.

***

עכשיו 2018 ומחר בבוקר הקטנה מתגייסת. שתינו עומדות בכניסה למבנה בית הספר בבסיס הטירונים "חוות השומר". היא מקבלת ממני עירוי של מור"ק ישר לווריד ומשתפת פעולה כמו ילדה טובה, למרות שכבר שמעה את הסיפור. בסמוך לקיר החיצוני של המבנה עומד מנוף קטן שעליו שני אמני גרפיטי. הם מציירים ברחבי הבסיס מסרים מעצימים וסיסמאות חינוכיות מהסוג שלא תפגשו אפילו בבה"ד 1. מסביבנו עושות הציפורים מה שהן יודעות לעשות בבוקר שטוף שמש של אביב בפאתיו הצפון־מערביים של עמק יזרעאל, ושוב כמו לפני 29 שנה – החווה מרגישה לי כמו גן עדן פורח של מעשים טובים.

אבא ואמא לא הרשו לי ללכת לצבא. אז עשיתי מעקף ובמהלך שנת השירות כקומונרית בבני עקיבא קפצתי ללשכת הגיוס בטבריה וביקשתי לבטל את ההצהרה ולהתגייס לצבא. זאת הייתה שיחה קצת משונה אצל מפקד הלשכה. כנראה מרוב הלם הוא שאל: "אז בעצם שיקרת כשנשבעת בבית משפט שאת מצהירה שאת דתייה?" עניתי בתשובה מפותלת, אבל בשום אופן לא מתנצלת, והוא הניע את המהלך האסטרטגי הראשון לקראת הגיוס שלי. חודש לאחר מכן נחת הצו בתיבת הדואר שלי.

במבט לאחור זו הייתה תוכנית פעולה מסודרת שרקמתי עם עצמי והתקדמה צעד אחרי צעד: ביטול ההצהרה, צו ראשון, זימון למיונים לתפקיד מש"קית הוראה, קורס קדם־צבאי של ארבעה חודשים, ואז הגביע הקדוש, שאליו התפללתי כמו שרק נערה דתייה יודעת: להגיע לחוות השומר ולהיות מפקדת של נערי רפול. להורים שלי כתבתי מכתב ארוך ובו הסברתי שאני מתחילה בקיץ קורס קדם־צבאי. נשפכתי לתוך השורות וביקשתי שלא יכעסו, אני רק רוצה לתרום, לחוות את הדבר הזה שכולם בו שווים ואת לא הנערה הדתייה מבית־שאן שהתרגלה לעמוד מהצד 18 שנה ולראות איך כולם עושים חיים משוגעים בזמן שהיא לומדת לחמש יחידות בתושב"ע, תנ"ך וגמרא. הצבא היה ההזדמנות הגדולה שחיכיתי לה, הבריכה הקרירה שלתוכה רציתי לצלול, שבה לא יעריכו אותי לפי השם או המוצא או העיר שבה נולדתי וגדלתי, המגרש שבו אהיה חופשייה לרוץ בלי הפרעות ואיסורים והלכות, בלי חציצות וחרמות ועזרות נשים. הצבא היה קרש ההצלה שלי. זה גם היה הקרש שבו נאחזו החיילים שלי. הטירונים של כיתה 4, מחלקה 1, פלוגת לומדות.

צפנו על הקרש הזה יחד. הם בשבר הייאוש שפקד אותם ואני באופוריית ההצלחה של התוכנית שהוצאתי לפועל. בסוף הקורס הודיעה לי המפקדת ששובצתי לחוות השומר, ואני הרגשתי על גג העולם, קרובה מאי פעם לקדוש ברוך הוא ולהבטחותיי שאשאר נאמנה לו גם בסביבה החילונית המהממת שקיבלתי במתנה. על החממה הצבאית־חינוכית הזו קראתי בכמה מעיתוני השבת שאותם שתיתי בדבקות דתית. אם אתם הורים דתיים שלא רוצים ילדה חיילת בבית, עשו לעצמכם טובה והרחיקו ממנה עיתונים: חיפשתי באובססיביות אחר כל בדל מידע על בסיס הטירונים הסמוך למושב אילניה, קראתי על מורשת רפול — הרמטכ"ל שהבין ראשון שהצבא מסוגל למלא לא רק משימות צבאיות אלא גם משימות חברתיות־אזרחיות — וחלמתי לקחת חלק בתיקון החברתי הכי צודק בישראל. המושבניק מתל עדשים רתם את העקשנות הטבעית שלו לטובת דו"ח כץ, שנכתב כבר ב־1973 בנושא הבעיה החברתית של נוער מנותק, ושהציע בין השאר לנסות ולשלבם באמצעות גיוס לצבא. רפול הסיר את האבק מהדו"ח וב־13 בינואר 1981 הגיעו אל החווה הטירונים הראשונים, למשך ארבעה חודשים שכללו השלמת השכלה, לימודי רובאות כלליים וקורס מקצוע. על כל צוות פיקדו מפקד כיתה שהגיע מיחידת חי"ר ומש"קית הוראה שקיבלה הכשרה מיוחדת לכך.

***

לח', כמו לשאר החברים שלו, היו חיים קשים בבית. פעם הסביר לי מה זה "דודא": "זה תולעת שאוכלת את הגוף שלך מבפנים כשאתה צריך סמים". כששאלתי אותו אם הוא מכיר את ההרגשה של דודא, אמר "בטח, המפקדת. אצלנו בשכונה מכירים את זה לצערי בגיל צעיר". הרגשתי את הזעם שלו חודר אליי. הוא היחיד שהיישיר אליי מבט ולא הסיט אותו הצידה כשצעק להם לסרב פקודה.

את השעות שלאחר מכן אני זוכרת במעומעם: סגל הבנים של המחלקה הוקפץ כולו, והחיילים שלי עלו על אפודים וקסדות לטובת קאדר קשוח שנמשך שעות ארוכות וכלל ריצות בזמנים קצובים וקצרים במעלה ובמורד הגבעות מסביב לבסיס. ח' הופרד מהם על ההתחלה, בזמן שניסיתי להסביר לסמל המחלקה מה בדיוק קרה. הוא קודר בנפרד וקיבל טיפול אישי שהסתיים במשפט שהתקיים לקראת הערב במשרדו של המב"ס. כשנכנס פנימה, מאובק ועייף, גורר בכבדות את הרגליים, הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי. אחר כך העדתי נגדו, לא מעזה להסתכל לו בעיניים, אבל מתארת לפרטיו את האירוע.

כשירד הערב על החווה כבר ידעו כולם שנגזרו על ח' 41 ימי מאסר בכלא צבאי. בגלל השעה המאוחרת הוחלט להשאיר אותו בבסיס ולהחזיק אותו בבית המעצר שנפתח רק לרגל אירועים נדירים מסוג זה. את המבנה הקטן והמבודד שעמד במורדות המזרחיים של הבסיס יכולנו לראות מהחלון של מגורי הבנות. באותו לילה, אחרי חודשים ארוכים שלא היה בשימוש, בקע אור מחדר המעצר.

***

מחר הקטנה מתגייסת. היא רוצה להיות מפקדת בחוות השומר. ישבה מאחורה על הדשא כשדיברתי עם קבוצת חיילים והקשיבה לאמא של פעם, כשהייתה בת 18. לא רק מבני האבן הישנים נותרו כשהיו, ולא רק חדר האוכל שבו פגשתי את אבי בנותיי לראשונה נראה כמו פעם, כשהיינו כאן. גם החיילים. במיוחד אלו שהגיעו הנה לאחרונה, עדיין המומים במקצת מהמפגש עם הצבא ועם השיבוץ לחוות השומר. אף אחד לא אוהב להיות פרויקט חינוכי מיוחד. עוד רגע היא בעצמה תהיה חיילת. בינתיים היא משתדלת לא לנעוץ מבט באחד מהם שיושב בצד ומנגב דמעות גדולות בכובע הצבאי שלו, יודעת עמוק בלב שאין דבר כזה חייל רע, יש חייל שרע לו.

הראיתי לה את החדר שלי, את החלון שצפה אל בית המעצר והפך היום לכיתה חווייתית שנקראת "חדר בחירה", את עצמי בת ה־18 ששוכבת במיטה בסוף "יום המרד" ההוא, מקשיבה לשקט הכבד בחוץ ולא מצליחה להירדם. סמוך ל־2:00 אחר חצות, מעט לפני יללות התנים, עלה פתאום קול מבית המעצר: "בדד, במשעול אל האין, בדד, בנתיב ללא כלום. בדד, עם הזמן הבורח והזמן לא שוכח להציב את הגבול", זה היה ח', שישב שם בחדר הבטון החשוף, כמה עשרות מטרים ממני, וקרע לי את הלב בכוונה גדולה. הוא זעק את מילותיו של זהר המלך שכל כך אהב, בקול חזק ופצוע. והוא לא הפסיק לשיר גם כשהשומר התחיל לצעוק עליו שישתוק כבר כי הוא מעיר את כל הבסיס. "בדד אלך, גם תפילה אין לי, בדד — בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום", ח' התעלם והמשיך, שורט בליבי לתמיד את כאבם של המדוכאים והחלשים, וחורט באישיותי המתעצבת את החלום הנצחי לחברה צודקת.