yed300250
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 17.04.2018
    הרוע לא מת
    שלמה ארצי

    גם דה רוק/ אפילו מכונת מלחמה אנושית כמו שחקן הקולנוע האמריקאי, הבריון דה רוק (דוויין ג'ונסון), הם היו משמידים הנאצים האלה, אמר מישהו מהחבר'ה שלנו, שעה ששוטטנו כמו רוחות רפאים בביתנים של משרפות הכחדת האדם הבלתי אנושית והבלתי נתפסת הקרויות אושוויץ.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הכפר אושווינצ'ים נמצא כמרחק פסיעה משם. בתים קטנים עם אנשים פולנים קטנים שהציצו מעבר לגדר בהמוני האדם שצבאו על שערי אושוויץ שבשנת 2018, לפני שבוע וחצי, נראו כמו בטיול שנתי גדול, אבל באו בעצם לסמל את מצעד החיים. ואז, כשראיתי את זה, חשבתי לרגע שאולי זה דומה למלחמה ההיא שבה תושבי הכפר לא ראו ולא שמעו ובטח לא עשו כלום אל מול הזוועה שהתרחשה מילימטר מהאף שלהם.

     

    אבל פה, ב־2018, הציפו את אושוויץ משלחות יהודיות ולא יהודיות של בני נוער מכל ארצות העולם. כולם עטופים בדגלי המדינה, כמו דרכונים ישראליים. העיקר הפטריוטיות. והעיקר להגיד משהו כמו נניח, "אנחנו פה".

     

    אז אפילו את דה רוק הם היו אוכלים, החיות אדם הנאציות האלה. ובטח יהודים תמימים כמו אמי ובעלה הראשון שנלקחו מבתיהם ביום בהיר או חורפי אחד בשנת 1944. וברגע נתון, בלי אזהרה מוקדמת, הובאו לרכבות, לנסיעה טרנס־אירופית, כמו כבשים המובלות לטבח ותחת מעטה סודיות ודלתות רכבת סגורות, שלא יראו לאן הם נוסעים, והגיעו למחנה אושוויץ. וכשהם נכנסו למחנה קיבל אותם השלט עם אותיות הברזל התלויות מעל השער "ארבייט מאכט פריי" — "העבודה משחררת" ותזמורת אסירים שניגנה לכבודם מוזיקה, כדי לרמות אותם עד לרגע מותם. ואז חשבה אמי (זוכר שאמרה לי את זה) שכבר מהתחלה זה נראה לה פייק, בלוף, אחיזת עיניים נאצית.

     

    אז העבודה כמובן לא שיחררה אותם. ותנורי השריפה שראינו בביתנים נראו קטנים לכאורה, אבל מכונת ההשמדה יכולה הייתה לשרוף בהם 800 יצורים חיים מכל המינים והסוגים ביום אחד. אז חן בכתה. והילה עמדה בעיניים קרועות. ואנחנו הלכנו בשקט עם אוזניות בביתנים, בלב ההמולה הבלתי נתפסת שעשו הצעירים והצעירות היהודים צועדי מצעד החיים בחוץ. והמדריך הפולני הסביר לנו לתוך האוזניים בקול סרקסטי ומאיים מה קרה בביתנים האלה. ואיך האסירים שתו קפה שהכינו מבלוטים ואכלו מרק מסריח אחד ליום, ומתו או מוות טבעי או במשרפות. ומנגלה היה זה שהחליט מי יחיה ומי ימות, ואת זה ידעתי עוד מהסיפורים בבית.

     

    הבריחה מבירקנאו/ אז מה היה פה? היינו בדרכנו להופעה במצעד החיים ואחרי שעה וחצי של ביקור מוקדם במחנה אושוויץ נסענו לבירקנאו, מחנה מוות אחר, יותר גדול, יותר מטורף ומבעית מהראשון. אלא שכאן חיכתה לנו הפתעה מפחידה. בצומת הכניסה למחנה הענק הזה חיכו לנו שוטרים פולנים בחליפות ואקדחים וערכו עלינו שלל בדיקות, כולל כלב הרחה שטייל בין ספסלי האוטובוס שלנו והריח את חפצינו התמימים. אחר כך נסענו דרך כביש עפר מתפתל כשמעלינו טס לו הליקופטר פולני. והגענו לאיזה בית עם לבנים אדומות ושמולו בשדה נראו סימני ביתנים שהושמדו אז או מהאוויר או מהיבשה.

     

    ואז זה קרה. לפתע נתנו לנו השוטרים הפולנים הוראה באנגלית עילגת וללא הסברים להישאר במקום. והם עמדו שם בצדדים ולא הניחו לאוטובוס שלנו (כולל הנהג הפולני המפוחד מטעם אגד קרקוב) לזוז. וכך, למשך שעה וחצי מורטת עצבים, ישבנו שם על אחד משאריות ביתני המוות, בלב בירקנאו ולאט־לאט הציפה את כולנו תחושה שאנחנו משחזרים איזה עבר הזוי.

     

    "ואר איז זה סטייג'?" ("איפה הבמה?") צעק מישהו מאיתנו לעבר השוטרים. "ווי האב טו גו טו דה סטייג'" – אנחנו חייבים להגיע לבמה. אבל פניהם של השוטרים הפולנים נותרו חתומות. והאקדחים מאחור.

     

    הפחד הישן/ היי, ישראלים, איפה אתם כשצריכים אתכם? צעקנו כשטילפנו לכל מיני מאבטחים ישראלים ששהו במחנה השני באושוויץ ושאמרו לנו שאו־טו־טו הם מחלצים אותנו ואל פחד.

     

    אבל הפחד הישן הופיע לו מול עצי היער שוחרי הרעות. ליד הביתנים השרופים למחצה, שמעברם בריכות המים שהקימו הגרמנים לאספקת מים למכבי אש במקרה של שריפה במחנה או למראית עין כדי שחברות הביטוח יבטחו את המחנות. הבנתם?

     

    וכך ישבנו וחיכינו. ולבסוף נחתה ההוראה הפולנית שאפשר לזוז ויצאנו משם עם האוטובוס לעוד עמדה ביער. ומשם חצינו את היער המפחיד ברגל, והלכנו עם הציוד והכבודה עד לבמה. תמונת הליכה יהודית ישראלית שאני לא יכול לשכוח.

     

    אש ועשן/ ההופעה במצעד החיים בלב בירקנאו הייתה מרגשת. טוב, איך לא? והיה שם ניצול אחד לבוש בבגדי הכלואים של אז ושני הנשיאים, הישראלי והפולני, שחבטו קצת זה בזה.

     

    ואז עלינו ושרתי. וכשסיימתי הבחנתי לפתע בעשן שהיתמר במרחק שלושה־ארבעה קילומטרים משם. האם אני הוזה או שזה אמיתי? חשבתי.

     

    רואים את האש? שאלתי את חבריי כשכבר נכנסו לאוטובוס. ותכף חשבתי גם איך יבואו עכשיו מכבי האש לשאוב מים מהבריכות של הנאצים.

     

    קרקוב/ לפעמים אדם פוחד להביט לאחור, כדי לא לראות דבר. ושנים זה קרה לי. לא ביקרתי פה במחנות ההשמדה מעולם, אלא רק בדמיוני הפרוע.

     

    אבל עכשיו, כשנסענו חזרה מבירקנאו לקרקוב, היינו בהלם. מישהי הקיאה והתמוטטה מרוב מה שחשה שם, וכל השאר חיפשו תחנת דלק לקנות סוכריות M&M's. קצת מתיקות ביקשנו. קצת מים. קצת פחות בפולנית. ובסוף כשהערב החל לרדת נכנסנו לעיר קרקוב, העיר הפולנית שחיה כמו על ווליום וגם על ואליום. הומת אדם, מלאה במסעדות ובאנשים שלא הולכים לישון כמעט.

     

    אני סולד משתיקות. אבל בשתיקה גדולה הלכנו באותו ערב ברחובות קרקוב. העיר המוזרה והיפהפייה עם הבתים הכבדים סטייל מזרח אירופה, עם הרובע היהודי שיש בו מסעדות קישקע, ומין זיוף יהודי כזה עם קלרנית וכינור שמנעימים לך את הארוחה הספגטית בשירים מ"כנר על הגג". כאילו אז והיום מעורבבים עם לפני ואחר כך, עוד מעט ותכף ואולי בכלל, ובכלל לא.

     

    הרוע/ ואיך אפשר בלי יום העצמאות ה־70 וטקס המשואות שהודלקו ("הושאו" לפי אבשלום קור — שומר העברית) כך אני מקווה שלשום בשעה טובה. (הטור נכתב בתחילת השבוע).

     

    אז באשר למשואות. זה כבוד גדול בשבילי להדליק משואה לכבוד המוזיקה בשנת ה־70 למדינה שלי, שאני הכי אוהב בעולם. ולאור כל מה שהיה סביב לטקס הזה, לפתע קלטתי שאנחנו חייבים לשמור על איזו שפיות. מההחלטה ההזויה לתת לנשיא הונדורס להדליק משואה (מזל שהוא לא בא) ועד לטררם סביב הטקס.

     

    כן. לפעמים אתה מביט בעולם ואינך מבין דבר. ולפעמים נופל לך האסימון. אז אני הבנתי לפתע דרך החזרות בהר הרצל, הביקור של מדליקי המשואות (כל אחד מהם ראוי) בכנסת, ובטח שם באושוויץ, שסמלי הארץ שלנו באמת חשובים. ושמרוב מריבות וויכוחים, לגיטימיים ככל שיהיו, כדאי לנו בעיקר להיזהר לא לשרוף את הסמלים שלנו. ובטח לא לשרוף את המועדון. קרי המדינה. כי אם יש תובנה שלקחתי ממצעד החיים, זה שאי שם עדיין יש בבירקנאו ביתנים מוכנים לציידי ואוכלי האדם דוגמת הנאצים. כי הרוע לא מת. הוא רק הושתק לכמה זמן. את השיעור הזה למדתי בשבוע וחצי האחרון.

     


    פרסום ראשון: 17.04.18 , 16:01
    yed660100