"לפתע נתנו לנו השוטרים הפולנים הוראה באנגלית עילגת וללא הסברים להישאר במקום. וכך, למשך שעה וחצי מורטת עצבים, ישבנו שם בלב בירקנאו"

הכפר אושווינצ'ים נמצא כמרחק פסיעה משם. בתים קטנים עם אנשים פולנים קטנים שהציצו מעבר לגדר בהמוני האדם שצבאו על שערי אושוויץ שבשנת 2018, לפני שבוע וחצי, נראו כמו בטיול שנתי גדול, אבל באו בעצם לסמל את מצעד החיים. ואז, כשראיתי את זה, חשבתי לרגע שאולי זה דומה למלחמה ההיא שבה תושבי הכפר לא ראו ולא שמעו ובטח לא עשו כלום אל מול הזוועה שהתרחשה מילימטר מהאף שלהם.

אבל פה, ב־2018, הציפו את אושוויץ משלחות יהודיות ולא יהודיות של בני נוער מכל ארצות העולם. כולם עטופים בדגלי המדינה, כמו דרכונים ישראליים. העיקר הפטריוטיות. והעיקר להגיד משהו כמו נניח, "אנחנו פה".

אז אפילו את דה רוק הם היו אוכלים, החיות אדם הנאציות האלה. ובטח יהודים תמימים כמו אמי ובעלה הראשון שנלקחו מבתיהם ביום בהיר או חורפי אחד בשנת 1944. וברגע נתון, בלי אזהרה מוקדמת, הובאו לרכבות, לנסיעה טרנס־אירופית, כמו כבשים המובלות לטבח ותחת מעטה סודיות ודלתות רכבת סגורות, שלא יראו לאן הם נוסעים, והגיעו למחנה אושוויץ. וכשהם נכנסו למחנה קיבל אותם השלט עם אותיות הברזל התלויות מעל השער "ארבייט מאכט פריי" — "העבודה משחררת" ותזמורת אסירים שניגנה לכבודם מוזיקה, כדי לרמות אותם עד לרגע מותם. ואז חשבה אמי (זוכר שאמרה לי את זה) שכבר מהתחלה זה נראה לה פייק, בלוף, אחיזת עיניים נאצית.

אז העבודה כמובן לא שיחררה אותם. ותנורי השריפה שראינו בביתנים נראו קטנים לכאורה, אבל מכונת ההשמדה יכולה הייתה לשרוף בהם 800 יצורים חיים מכל המינים והסוגים ביום אחד. אז חן בכתה. והילה עמדה בעיניים קרועות. ואנחנו הלכנו בשקט עם אוזניות בביתנים, בלב ההמולה הבלתי נתפסת שעשו הצעירים והצעירות היהודים צועדי מצעד החיים בחוץ. והמדריך הפולני הסביר לנו לתוך האוזניים בקול סרקסטי ומאיים מה קרה בביתנים האלה. ואיך האסירים שתו קפה שהכינו מבלוטים ואכלו מרק מסריח אחד ליום, ומתו או מוות טבעי או במשרפות. ומנגלה היה זה שהחליט מי יחיה ומי ימות, ואת זה ידעתי עוד מהסיפורים בבית.