לפני ארבע שנים קיבל ג'ון דלי מאשקלון הודעה מפתיעה בפייסבוק מחברו האמריקאי קווין קונול. 24 שנים קודם קווין וג'ון היו תלמידי תיכון בפלורידה, חברים שהסתובבו אחד עם השני אחרי הלימודים. היה להם מאפיין ייחודי: שניהם היו גלוחי הראש היחידים בבית הספר. ובכל זאת היו שונים: "קווין היה גזען, ניאו־נאצי, ואני יהודי. והוא ידע שאני יהודי".
באמת? אז למה הוא בכלל הסתובב איתך?
"כי בקבוצה של הגזענים לא ממש חיבבו אותו, אז מדי פעם בילינו יחד. ככה זה. בגיל 16 היינו יוצאים לצוד אנשים. להרוג מישהו, לרצוח, כדי שנוכל לקבל קעקוע מסוים שאומר שעשינו את זה. זה יעלה אותנו בדרגה: נהפוך לרוצחים - אנשים שכדאי לפחד מהם. תיכננו לעצור ליד רכב בצד הכביש ולהרוג את הנהג. אף אחד מאיתנו לא רצה לעשות את זה, אבל כל אחד דחף את השני. קבענו לעצמנו כללים. למשל אם נראה שיש ילד ברכב, האיש ייצא חופשי. אז פעם עצרנו ליד רכב, אמרנו: 'שלום, יש לך פנצ'ר?' ופתאום הילד שלו הרים את הראש. אז אמרנו: 'הכל בסדר, ערב טוב' ונסענו משם. זה הכי קרוב מבחינתנו לרצוח מישהו".
למה דווקא אותו?
"למה לא? זה הטמטום של אותה תקופה. זה לא שינה מי הוא, אם הוא מיעוט או לא. פשוט להיות בזמן הלא נכון במקום הלא נכון".
הצלחתם בציד?
"לא".
כששומעים סיפור על יהודי שמשתלב בחבורת ניאו־נאצים האינסטינקט הוא לחשוב: סוכן סמוי של המשטרה, האינטרפול, ארגון רדיפה יהודי או מקסימום עיתונאי אמיץ וקצת משוגע שהתחזה. אבל הסיפור של ג'ון, עכשיו כבר בן 44, שונה לחלוטין: נער יהודי שהתגלגל מחבורת שוליים אחת לאחרת, ומהר מאוד הוא מצא עצמו לכוד בפוזיציה מזעזעת, כקצין בארגון ניאו־נאצי אמריקאי. הסיפור יוצא הדופן שלו, ונסיעה מטלטלת כעבור שנים לאושוויץ עם קווין - אותו חבר הילדות שהתקשר וביקש לכפר יחדיו על חטאיהם - מובאים בסרט הדוקומנטרי "הבריחה מחדר 18" שביים דניאל ברה, שמשודר החל מהשבוע בערוץ yes דוקו וב־StingTV. כדי להבין איך נער אמריקאי – ועוד יהודי – מתגלגל לקבוצה נאצית, דלי חוזר לשורשיו.
"פאקינג נכסח אותך"
"מגיל 14 והלאה גרנו באזור אוקלה. זו עיר בצפון פלורידה. היינו מעמד בינוני־נמוך. גרתי בשכונה כמעט רק של שחורים שחיים על סבסוד של המדינה. אם אתה גדל בסביבה מאיימת, אתה רוצה להיות מוגן. וכילד לא הרגשתי מוגן", מסביר דלי. והוא דווקא לא מתכוון להגנה מפני אויב חיצוני, אלא מזה שבבית. "אבא שלי היה אדם עצבני, כועס, אלים. הוא היה מרביץ לאמא שלנו כשלא הסתכלנו, אבל שמענו וידענו מה קורה. כמובן שזה משפיע על כל הילדים. חששנו שאוטוטו הוא יגיע גם אלינו. הוא היה מורה. לפני זה הוא עבד במוסך אצל סבא שלי, ולפני זה היה גנגסטר. התפרנס בכל מיני דרכים שונות, לא חוקיות. והוא היה אלכוהוליסט. גם ההורים שלו. לילה אחד הוא ירה באח שלו ודרס את אבא שלו כי הם לא נתנו לו לצאת מהבית או משהו. הם לא מתו".
ג'ון מצא הגנה במקום לא צפוי. "קצת לפני גיל 16 באתי למסיבת יום הולדת של חבר בפיצה־האט. הייתה שם קבוצה של גלוחי ראש שהוא הזמין, בערך בגילי. אכלנו פיצה, דיברנו קצת, מאוד אהבתי איך שהם צחקו ושמרו אחד על השני. חבורה. ידעתי ש'סקין־הדס' זה גזענים. אמרתי שאני יהודי, אז אחד הרים את החולצה והראה לי קעקוע - יד לבנה ויד שחורה שוברות צלב קרס".
כלומר שהם נגד נאצים.
"כן. קול. אז התחלתי לראות אותם מדי פעם. וזה מה שגם הם רצו. זה מה שכל חבורה רוצה לעשות, להגדיל את מספר חבריה. אם אחד שומר על השני, אז כמה שיותר חברים זה אומר יותר ביטחון. אהבתי מוזיקת פאנק ומוזיקה אלטרנטיבית, אז גם בזה הם התאימו לי. ולא אהבנו את הספורטאים כי ספורטאים הם אלו שהיו מרביצים להם וגם לי".
מה עם זה שאתה יהודי?
"בכלל לא הזיז להם, היה אפילו שחור שהסתובב ביחד איתנו. להיות גלוח־ראש זה אומר צווארון כחול, להיות פטריוט, ולהיות בשוליים. צבע ודת לא חשובים. יש בערך 11 סוגי גלוחי־ראש בעולם: קומוניסטים, הומואים, נגד גזענות, בעד גזענות, כל מיני. היינו מחפשים אלכוהול ומשתכרים, זהו. ואם נגיד יושבים ב'ברגר קינג' אז זה שלנו, אל תתקרב לשם כי אנחנו פאקינג נכסח אותך. ואם אנחנו נעבור דרך מקדונלדס - אתה והקבוצה שלך תעשו אותו דבר לנו".
ג'ון ידע שלהיות בחבורה הזו כולל גם אלימות, אך בהתחלה לפחות הצליח להיות לא מעורב. "הייתי עדיין תלמיד אז הייתי חוזר הביתה בלילה ולמחרת שומע סיפורים על מה שקרה – מכות חזקות, מישהו נדקר, קרבות עם מקלות. פחדתי שייהרסו לי המשקפיים, כי אז ההורים שלי היו הורגים אותי. הפעם היחידה שהשהות איתם הפכה להיות משהו ממש אלים היה כשבחור הומו אסף מישהו איפה שישבנו. החבר'ה שם צעקו לו: 'הומו, תצא מפה'. אז הוא שלף אקדח. כשאחר כך הוא חזר למקום הזה, המנהל אמר לנו להעיף אותו".
במכות.
"כן. נתנו לו בעיטות בכל חלקי הגוף, בראש. ואז אתה רוקד עם השטן, מרגיש שאתה שייך לקבוצה. וגם העמדה שלך בתוך הקבוצה בעצם משתנה. פתאום אתה הופך להיות אחד משלהם".
מה קרה לבחור?
"אני חושב שהביאו אותו לבית חולים באותו לילה - לא שהלכתי לבקר אותו - ואז הוא עזב את העיר".
כל זה היה משחק ילדים לעומת מה שעמד להגיע. "יום אחד הייתה דפיקה בדלת. פתחתי, שלושה ניאו־נאצים בני גילי עמדו שם. הם כבר היו פאקינג הדבר האמיתי. זיהיתי את הקעקועים שלהם, ובגלל שבבית שלי היו סמלים יהודיים, ושלושת האחים שלי וההורים, אז יצאתי איתם החוצה. מסתבר ששניים מהחברים שלי נסעו לאורלנדו לסופ"ש, הכירו אותם ומשם הניאו־נאצים קיבלו את הכתובת שלי. הסתובבתי איתם, הלכנו למישהו והם עשו קעקועים. כשהם עזבו הייתה ההבנה שעכשיו אנחנו בקבוצה שלהם, שנקראת Aryan Youth Force".
ככה אמרו לך? "עכשיו אתה חבר בכוח הארי"?
"כן. ואמרתי 'תודה'. מה יכולתי לעשות עם זה בגיל 16? וככה זה התחיל. הם היו באים לאוקלה מדי פעם, משתכרים, מדברים דיבורים נאציים, 'שחורים הם רעים', 'היהודים עוד יותר גרועים', כל מיני שטיפות מוח".
הנאצים לא ידעו שאתה יהודי, אבל החברים גלוחי הראש שלך ידעו.
"נכון. זה היה מין סוד גלוי־מוסתר. פחדתי שאחד המטומטמים אצלנו יגיד כשהוא שיכור, 'אבל ג'ון, אתה יהודי'. ואם אנחנו במסיבה של המון נאצים, איפה זה ישים אותי? אז כל פעם שהייתי נפגש איתם היה ממש־ממש מפחיד. היינו נוסעים להופעות בכל מיני מקומות, שם הכנופיות נפגשות אחת עם השנייה. כך הם בונים את הקשרים. הם היו מספרים על דברים שהם עשו - יריות, דקירות, דריסות של אנשים. מדובר באנשים מהשוליים, כאלה שמרגישים לא מוצלחים. הם מתחילים להסביר איך זה שכל הכישלונות בחיים שלך זה בגלל מישהו אחר. אתה לא מרוויח מספיק כסף בגלל הכושים, ההיספנים, המיעוטים. ואתה שומע את זה גם במוזיקה וגם בכל מסיבה וכולם מאמינים בזה".
אתה האמנת בזה?
"הייתי מאוד טוב בלהיות תוכי ולחזור על זה. להאמין? לא. כי בסוף אתה תמיד חוזר לבית יהודי".
היה רגע שתיכננת לברוח מהקבוצה הארית?
"כן, אחרי הפגישה הראשונה, אבל הבנתי שהם יודעים איך למצוא אנשים. לאן תברח? כשנסעתי איתם כל אחד מהם סיפר לי על מישהו שפעם ניסה לצאת, ואז באופן מסתורי הוא נדקר או נדרס או משהו. יום אחד הקבוצה הארית התחברה ל'אמריקן פרונט', שזו כבר קבוצה ארצית ענקית של ניאו־נאצים באמריקה. ואז הם באו והעלו אותי בדרגה, 'החלטנו שתהיה קצין'. וזהו, הפכתי המפקד של צפון פלורידה בארגון".
מסיבת מגפיים
מצד אחד, "המפקד של אזור צפון פלורידה" נשמע בכיר, אבל דלי מודה – הוא היה בעיקר הקצין של עצמו, ולא גייס אף אחד לארגון. הוא וחבריו מקבוצת גלוחי הראש מבית לא ממש קנו את כל הפוזיציה החדשה הזו. "כשהם באו הפכנו לנאצים טובים, אבל כשהם עזבו פשוט חזרנו לשגרה". מצד שני, בזמן הזה הוא הכיר די טוב את תרבות העליונות הלבנה באמריקה, שתוכניתה הגדולה היא מלחמת גזעים. "דיברו על זה לא מעט. 'תאספו נשקים, יום אחד זה יבוא. זה נקרא 'יום החבל', כי אז תולים את כל האויבים שלנו'. היו מספיק שוטרים שתמכו בנו. לילה אחד תפס אותנו שוטר מאוקלה ואמר, 'טוב, אם יהיו לכם בעיות, דברו איתי קודם'. כל פעם אנשים היו מוצאים אותנו ואומרים לנו, 'אנחנו תומכים'. או כשמישהו מפשיל שרוול ומתחת יש צלב קרס. וזה יכול להיות בן אדם שמסתובב ככה סתם ברחוב עם המשפחה שלו".
אך קריירת הקצונה הנאצית של דלי לא האריכה ימים. "יום אחד קיבלתי שיחה מדיוויד לינץ'. לא הבמאי, הוא היה סגן יו"ר הארגון. יש רשימה של '12 הגזענים הכי מפחידים בארה"ב' - הוא אחד מהם. קיבלתי ממנו פקודה להסיר קעקוע של 'אמריקן פרונט' מצוואר של מישהי, אקסית שלו בשם הת'ר. בעצם מה שהוא אמר זה: 'אנחנו רוצים שתרצח אותה'. (לינץ' עצמו נרצח כעבור כמה שנים בירייה אל מותו בחזהו - נ.ז). פניתי להת'ר ואמרתי: 'תשמעי, את בצרות, את חייבת לסדר את זה'. אבל היא סיפרה לריצ'י, אחד הנאצים שדפקו אצלי על הדלת, ואמרה לו: 'אני יודעת מה הסוד של ג'ון'".
כמה ימים מאוחר יותר דלי קיבל מהת'ר כמה שיחות בהולות ובקשה שיצטרף למסיבה בדייטונה ביץ'. "היה מתח והבנתי שהולך להיות משהו באותו ערב. לא תיארתי לעצמי שמדובר בי. כולם היו שיכורים ובאיזה שלב מישהו הציע שנלך לים. כשהגענו לחוף אחד מהם נתן לי מכה בראש. הסתובבתי, התחלתי להרביץ בחזרה ואז מישהו אמר 'עכשיו'. ואז כל השאר – הם היו שבעה - התנפלו עליי. נפלתי מהרגליים, ניסיתי לקום כמה פעמים ובאיזשהו שלב כבר לא יכולתי".
ניסית לקרוא לעזרה?
"זה אמצע הלילה, אין אף אחד שיבוא. כבר ראיתי מצבים דומים. אף אחד לא יגיד לקבוצה שנותנת מכות למישהו 'חבר'ה תירגעו'. הם בעטו בי במגפיים. יש סיבה שהם הולכים עם מגפיים, 'בוט פארטי' - מסיבת מגפיים, קוראים לזה, לתת בעיטות. מתישהו אתה פשוט לא מסוגל לקום. ניסיתי לשמור על עצמי, צעקתי, 'מה עשיתי?' ואז מישהו צרח 'תמות יהודון תמות!' ואז יכולתי להירגע כי ידעתי מה הולך לקרות".
שאתה הולך למות?
"כן, נשמע הזוי, אבל הפחד הזה שחייתי בו כל הזמן נגמר, והייתי רגוע. ריצ'י, הבחור שאליו הת'ר צילצלה, גרר אותי למים. הם המשיכו את הבעיטות ואמרתי לעצמי שאני לא מתחנן. לא רציתי לתת להם את זה. ריצ'י ניסה להטביע אותי, אבל לא הצליח כי הוא היה כל כך שיכור. בלעתי מים, איבדתי הכרה, התעוררתי, וזה היה רק הסיבוב ראשון. בפעם השנייה מישהו עזר לו - אחד ישב על הגב שלי, השני חנק אותי, דחפו את הראש שלי למטה ומשם נשמתי את הים. שאפתי והרגשתי שזה נכנס ויוצא, הריאות מתנפחות ומתכווצות. באיזשהו שלב הם היו בטוחים שהייתי מת, והשאירו אותי מתחת למים עם עיניים ופה פתוחים, ידיים לצדדים. הם דחפו אותי וראו אותי נשאב עם הגלים".
אבל לא נשאבת.
"התעוררתי בחוף".
מי הוציא אותך?
"אמונה. אני יודע שיש מישהו ששומר עלינו, לפחות ששומר עליי. אין הסבר אחר".
אולי אחד מהם?
"לא. כשיצאתי הם כבר לא היו שם".
"הם לא שהידים"
איכשהו דלי הגיע לרכב שלו. בדרך נתקל בשוטרים ואמר להם שהכל בסדר, לא רצה אמבולנס, והצליח לנהוג הביתה. "'התקלחתי והלכתי לישון'. יום למחרת אמא שלי העירה אותי לעבודה ולא יכולתי לנשום בגלל המים שעדיין היו לי בתוך הריאות. היו גם חבלות, שברו לי עצם ליד העין, והיה גם נזק בגב. כשלקחו אותי לבית חולים, אמרו להורים שלי שהסיכוי שלי לשרוד הוא 50־50".
שבוע אחרי כן הוא קיבל שיחת נימוסין טלפונית מאחד הבחורים שניסו לרצוח אותו. "החוורתי", הוא נזכר. אחות בית החולים הביאה לחדר שומרים. "נכנס שומר, ועוד אחד שבמקרה עם גבס. הוא הסביר לי בצורה הכי ברורה שיש: 'אנחנו לא נעשה כלום אם הם יגיעו לכאן'. ההורים שלי התקשרו לליגה נגד השמצה. המשטרה הגיעה ושני אנשי ימ"מ שמרו עליי. העבירו אותי למחלקה אחרת, שמו לי משהו על הראש שלא יזהו אותי, הייתי תחת שמירה סביב השעון".
וגם כשיצאת מבית החולים זה לא נגמר.
"נתתי עדות למשטרה והשוטר אמר, 'עכשיו תברח ואל תגיד לנו לאן, כי אם אתה מספר אני חייב לרשום את זה, ואז יש מצב ששוטר שתומך בכנופייה הזאת יגלה להם איפה אתה מתחבא'. ברחתי לדודה במדינה אחרת, הייתי אצלה כמה חודשים. כשהייתי צריך לחזור לפלורידה לתת תצהיר, נכנסתי למחוז, שוטרים סמויים חיכו לי בנקודה מסוימת וליוו אותי עד לבית המשפט. כשהתקרב המשפט ההורים שלי ביקשו מחבר שהיה בכומתות הירוקות לשמור עליי מחשש לחיי. ברחנו עד לקנדה. בסוף שניים מהם קיבלו עשר שנים, אחד שש, אחד שבע. אחד נתן עדות נגד כולם, קיבל איזה עונש, ואמרו לו: 'כשאתה משתחרר תצא מהמדינה ואל תחזור'".
כאן, לראשונה מזה שנים, החלה תקופה של שלווה יחסית בחייו של ג'ון. יחסית. "הייתה לי דירה, גרתי עם חברה לתקופה מסוימת, וקיבלתי איומים. הם לא שהידים. הם מוכנים להרוג אנשים בשביל הדעות שלהם, אבל לא מוכנים למות בשבילן. קניתי נשק, והייתי מתקשר למה שנקרא 'Hate Lines', קווי שנאה. יש שם קלטת שמבקשת ממך לאשר את תמיכתך בכוח הלבן ואז הם יוצרים איתך קשר. אז השארתי הודעת 'קניתי קלאצ'ניקוב בסופ"ש, מחכה לראות אתכם'. כולם ידעו שאני חמוש, לפעמים ביותר מנשק אחד. בינתיים למדתי אומנות לחימה, עשיתי צניחה, צלילה, טיסה, התחלתי לחיות את החיים שלי". ב־1997, קיבל ג'ון מכתב קצר מהשב"ס האמריקאי שהתוקף הראשון מהחבורה עומד להשתחרר בעוד 90 יום. "ואז פניתי לסוכנות היהודית".
מה אמרת להם?
"אני חייב לצאת מפה עכשיו".
חילצו אותך מאמריקה?
"הציגו את זה כאילו מדובר באיזה מבצע לילי, שבאו וחילצו אותי", מגחך ג'ון. "האמת שבדרך כלל לוקח שלושה חודשים מהיום שאתה פונה ועד שאתה עולה על מטוס לישראל. לי זה לקח ארבעה. לפני העלייה שלי העברתי מסר לתוקפים שלי – 'לכולנו יש משפחות, קחו את זה בחשבון'. אם יפגעו בי יהיו מי שיורידו את הכפפות. הגעתי ארצה לאשקלון. לפני עשור אבא שלי מת והבאתי אותו להיקבר פה. שנה אחר כך אמא הגיעה לגור איתי".
באשקלון הרגשת בטוח?
"יום אחד הלכתי ברחוב ושמעתי מישהו רץ מאחוריי. הסתובבתי, ראיתי ילד אתיופי ששיחק, ואז אמרתי לעצמי: 'טוב, אתה לא צריך לחשוש יותר'. ביום השואה הראשון שלי בארץ אני זוכר את הצפירה. קמנו, ואז שמעתי מטוס קרב שעבר מעלינו ופשוט התחילו לרדת לי דמעות. כמו עכשיו. הרגשתי ששומרים עליי, שאני בסדר, אני בבית, מרגיש מוגן".
הנאצי שהפך למלצר
מ־1997 דלי החל לבנות את חייו בישראל, למד באוניברסיטה, עבד בעמותות, אבל הטראומה מהמתקפה הנאצית המשיכה לגבות מחיר מגופו. "בשנת 2009 היה לי פרכוס כללי. אחרי כל הבדיקות בבית החולים הסבירו לי, 'יש לך גידול במוח'". הוא מרים את ידו ומצביע על קדמת ראשו מימין. "אמרו שהיה לי דימום איטי במוח וזה כנראה יצר את הגידול. האם זה קרה בגלל המתקפה? הרופאים חלוקים בקשר לזה".
מה חשבת?
"שזהו, אני מת. הייתי בן 35, למדתי לתואר שני במנהל ומדיניות ציבורית, ומרגע שזה קרה החיים משתנים לחלוטין, הכל נעצר". בהמשך עבר דלי שני ניתוחים בהם גולגולתו נפתחה ורק חלקים מן הגידול הוצאו מראשו. "ומאז - תרופות, תרופות ותרופות, זה היום־יום שלי". והוא גם נאלץ להפסיק לעבוד. "אני צוחק עם אנשים שאני עובד מדינה", הוא מחייך בעצב. "מקבל קצבת נכות 100 אחוז מביטוח לאומי".
ובכל זאת קרה משהו אחד ששינה את היום־יום שלו לטובה, לפחות לתקופה מסוימת. "ב־2014 קווין קונול מצא אותי בפייסבוק", הוא חוזר לחבר הנאצי מהתיכון, שלא היה חלק מהחבורה הנוראית שכמעט הרגה אותו. "הוא כתב לי: 'אני מתחרט על מי שהייתי ומה שעשיתי, אני רוצה שנכפר על זה יחד'. לא ידעתי אם הוא עדיין עם הנאצים, פחדתי ממנו". ודווקא הפחד הוביל לפתרון יצירתי במיוחד. "היו דיבורים לעשות סרט הוליוודי על חיי. בסוף יצרתי קשר עם הבמאי של הסרט התיעודי, דניאל ברה. הוא חבר טוב שלי והיה בסיירת גולני".
רצית שיבוא כדי לצלם סרט או לשמור עליך מקווין?
"גם וגם. אם במילא לעשות כזה סרט, אז עדיף שהבמאי יהיה מסיירת גולני".
הם נפגשנו בפראג, ועוד לפני שראה את קווין, דלי זיהה בחור נאצי שעומד בקבלת הפנים בשדה התעופה, "אמרתי לבמאי 'תצלמו אותו, הוא חלק מהצוות שבא לרצוח אותי'". בסוף זה לא קרה, והפגישה עם קווין הייתה קצת שונה מהצפוי. "הוא היום אדם סטנדרטי לחלוטין. התבגר. זה מה שקורא להרבה גלוחי־ראש". ג'ון מספר שבחייו החדשים, קווין אפילו עבד תקופה בתור סומלייה (מלצר יינות). "הרבה מהם מתביישים בעברם. קווין למשל סיפר לאשתו על העבר שלו רק ממש לפני שעלה למטוס.
"כשהגענו לאושוויץ קיבלתי פרכוסים בחניה. כשנכנסנו פנימה קווין התנפל עליי. הוא בכה ופשוט אמר: 'אני מצטער, אני מצטער, אני מצטער'. יש את הנרות שאנשים שמים שם, וכל נר שנכבה הוא הדליק. שורה שורה, ולקח לנו הרבה זמן. הוא לא שתה, לא אכל, הלך עם כיפה על הראש. נהיה יהודי ליום אחד".
מה עם כל האחרים? בטח חשבת להתנקם בהם.
"כן. והיו אנשים שהציעו לעזור. כשעליתי לארץ חיפשו אותי שני אנשים פה באשקלון. ירדתי מהדירה למטה והם ישבו על ספסל. מאפיונרים מבוגרים. הם הציעו לי לארגן דרכונים ונשקים ושנטוס שלושתינו לאמריקה לחסל את כולם. לא טסנו". מאז הוא דווקא כן טס לחסל את הנאצים ברחבי העולם. לא באקדחים אלא בהרצאות שהוא נותן על חייו ועל גזענות.
מה אתה אומר לאנשים בהרצאות?
"שאני הדור הבא של הניצולים. אני הדור הבא של קורבנות השנאה שבאה בעקבות הרייך השלישי. שהם עדיין מחפשים אותנו ועדיין הולכים אחרינו, אז אנחנו חייבים להמשיך לספר את הסיפור". ¿
