שלישי 17 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סבר פלוצקר
    ממון • 17.04.2018
    האושר המסתורי של בת 70
    איך זה שישראל מדורגת במקום גבוה במדד האושר העולמי למרות הקיטורים האינסופיים של אזרחיה? איך נראה בית החולים התת–קרקעי בחניון של רמב"ם? ולמה במערכת הבריאות לא מצטרפים לחגיגת האושר?
    סבר פלוצקר

    החודש פורסם "מדד האושר העולמי". המדד מדרג את ישראל במקום 11 בסולם האושר הכולל 156 מדינות. את המדד מחשב צוות של כלכלנים ידועים בראשותו של פרופ' ג'פרי סאקס והוא מתבסס על נתונים כלכליים אובייקטיביים ועל סקרי דעת קהל שעורכת חברת הסקרים הרב־לאומית גאלופ.

     

    את המיקום היחסי של כל מדינה מפרקים חוקרי האושר לאלמנטים שאמורים לאפיין ציבור מאושר. בכל הקטגוריות הללו מדורגת ישראל במקום נמוך ממקומה במדרג האושר הכללי: במקום 16 בתוחלת לחיים בריאים, במקום 23 בתרומות לעמותות ולנזקקים, במקום 31 ברמת החיים הכלכלית, במקום 50 בהרגשה שיש על מי לסמוך, במקום 80 בתפיסה שאין מסביב הרבה שחיתות ובמקום 83 בחופש בחירה אישי. אז איך, בכל זאת, הגענו כה גבוה במדד האושר? בזכות מרכיב המכונה "שארית לא מוסברת". שארית לא־מוסברת זו תורמת יותר ממחצית לאושרם של הישראלים. לחוקרי האושר המכובדים חסרה תשובה לשאלה מה עושה את הישראלים לאחת האומות המאושרות על פני הגלובוס, על אף שבמרכיבי האושר הניתנים למדידה אנחנו לא אומה מרוצה במיוחד, לא מעצמה ולא ממצבה.

     

    לפיענוח החידה פניתי לחוקר האושר ופרופסור לכלכלה טל שביט, דיקאן בית הספר למינהל עסקים במכללה למינהל. בעבר, אומר פרופ' שביט כמו מתנצל על נושא מחקריו, מחקרי האושר היו נחלתם הבלעדית של הפסיכולוגים והפילוסופים. בשנים האחרונות חל מפנה, וכחלק מכלכלה התנהגותית גילתה קהילת הכלכלנים את סוגיית אושר העמים, ולא רק עושר העמים. ובמדינה אחת, הוא מוסיף, מונה שר לאושר לאומי.

     

    ישראל מדורגת 11 במדד האושר העולמי. מקום טוב ומפתיע כי אנחנו הרי כל הזמן מתלוננים ומקטרים. מאיפה צץ האושר הישראלי הזה?

     

    שביט: "מיקומנו הגבוה בסולם האושר העולמי נובע קודם כל ממצבנו הכלכלי. רמת החיים בארץ עולה, התעסוקה מלאה, שביעות הרצון ממקום העבודה רבה והאזרחים מרגישים בטוחים כלכלית. אל תשכח, ביטחון כלכלי הוא עדיין מצרך נדיר ברחבי העולם".

     

    אני מניח שלו היו המודדים מוסיפים את שיעור האבטלה לרשימת גורמי האושר, מקומנו בצמרת כבר לא היה כה מסתורי...

     

    "ככל הנראה. הגורם הנוסף התומך באושר לאומי ישראלי היא הסביבה הסולידרית הקהילתית. התרבות הישראלית היומיומית משבחת ומבליטה רגשות עזים של השתתפות, חום והזדהות. מבחינה זו אנחנו כמו ברזיל שאזרחיה מאושרים בעיקר בגלל שמחת חיים פנימית".

     

    שמחת חיים זו לא ממש תכונה יהודית.

     

    "לא מדויק. הגנים היהודים, ולגנטיקה משקל כבד במדד האושר, הם של עם שידע לשמור על גחלת של שמחה אישית וקהילתית אפילו במצבים היסטוריים שחורים משחור. לכך אני מוסיף את נושא האלטרנטיבה. רוב תושבי ישראל הם מהגרים או ילדי מהגרים. הם או הוריהם חוו את החיים בפזורה, ועכשיו עצם הימצאותם במדינה משלהם ממלאת אותם אושר".

     

    זהו כנראה סוג מיוחד של אושר לאומי שלא נתפס בסקרים רגילים, כמו גם האופטימיות הבלתי־מנוצחת שלנו.

     

    "נכון מאוד. גם כאשר אנחנו מתלוננים ומקטרים, התחושה השלטת שלנו היא שאנחנו בבית. 70 שנה בבית. ביתיות ואופטימיות הן חוליות חשובות במכלול האושר הלאומי".

     

    מצד שני, ישראל מצטיינת לרעה בפערים כלכליים. טבעי לצפות שתהיה לכך השפעה שלילית על האושר הלאומי. מדוע לא רואים השפעה כזאת?

     

    "ממחקרים שאני עורך מסתבר שהפערים מדאיגים את הישראלים הרבה פחות ממה שהם מדאיגים אותנו, הכלכלנים. כל עוד יש לו עבודה מספקת ויצירתית, חופשה נעימה, חברים טובים ודירה מצוידת, המיקום שלו ושל משפחתו בדירוג עשירוני ההכנסה לא מטריד את הישראלי הממוצע. ולמי שמסתפק במועט מבחירה, כמו החרדים, האושר בכלל לא נמדד במונחים חומריים".

     

    ״כלכלת האושר שלנו״, מסביר פרופ׳ טל שביט, ״מדגישה במיוחד את התפקיד של מכונות האושר״. מהן ״מכונות האושר״? אלו, לדברי שביט, הגורמים המייצרים אושר - גורמים חיצוניים כמו מצב המדינה והמצב במקום העבודה וגורמים אישיים כמו הנטיות הגנטיות ותפיסת החיים. בשיחתנו הוא חוזר ומדגיש את התפקיד המכריע של סיפוק מעבודה ביצירת האושר. הוא ממליץ להכשיר ״מנהלים המסוגלים להעניק אושר לעובדיהם; הבה נקרא להם מנהלי אושר״.

     

    למה שמנהלים ידאגו לאושר של העובדים? דאגתם לרווחי העסק, לא?

     

    "כי כדאי להם. עבודה מספקת ויצירתית עושה את העובדות והעובדים למאושרים – וכתוצאה מכך גם מסורים, נאמנים, בריאים ובעלי פריון גבוה. אושר טוב לביזנס".

     

    כדי שלא יקרה לישראל במדד האושר העולמי מה שקרה לה במדד בינלאומי של הישגי התלמידים PISA — ירידה מביכה — נדרשת, לדעת פרופ׳ טל שביט, ״השקעה לאומית בשימור האושר. מנהיגות המדינה חייבת לחשוב על אושר, לתמוך באושר, לא להזניח את פיתוח מכונות האושר. שאננות עלולה לדרדר את ישראל מטה־מטה במדרון דירוג האושר״.

     

    ישראל בסכסוך דמים בלתי פתור עם הפלסטינים. בשטחים אנחנו השליט הכובש. זה לא היה צריך להשפיע על האושר הלאומי?

     

    "רוב הישראלים, כך עולה מהמחקרים שלנו, מצליחים להתעלם מהמצב המדיני ומהעימות עם הפלסטינים. המצב הזה הפך, עם השנים, לשגרת החיים כאן, וחדל להיות מרכיב הגורע מהאושר. במילים אחרות, החיים היומיומיים בצל הכיבוש ובצל אירועי טרור נדירים יחסית לא מפריעים להרגשת האושר הגואה של הרוב הגדול של הישראלים".

     

    איזה אורח חיים ישמר את אושרנו?

     

    "אורח חיים פעיל. אקטיביזם מחזק ומטפח את האושר, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. סבילות, פסיביות, הימנעות מעשייה, הטמנת ראש בחול, כל אלה מחזקות מאוד את הרגשות השליליים. רוצים להיות יותר מאושרים? צאו והמשיכו לעבוד, צאו והתנדבו לפעילות בקהילייה ובעיקר צאו וקחו את גורלכם בידיכם. זו ההמלצה שלי ככלכלן האושר. זכרו, פסיביות פוגמת באושר בכל הגילים, אבל במיוחד בגיל המבוגר. אין לנו קרן פנסיה לאושר שנוכל למשוך ממנה לעת זיקנה בלי להזיז אצבע".

     

    בהמלצותיו לגיל מבוגר מתכוון פרופ׳ טל שביט, אם איני טועה, גם למדינה שעברה זה עתה את 70 השנים הראשונות לחייה.

     

    בית חולים בחניון

     

    פרופ' רפי ביאר, מנכ"ל בית החולים רמב"ם, מוביל אותי למעליות ולוחץ על כפתור 4–, הקומה התחתונה של החניון. לא חניון רגיל. במקומות המסומנים לחניה נראות לא רק מכוניות, אלא גם חיווט מסובך, תמרורים המכוונים למחלקות אשפוז, למרפאות ולחדרי ניתוח, ארוניות שקועות בקירות, מערכות מיזוג אוויר נתלות מהקירות ותחושה כללית של מקום אחר, מקום שונה.

     

    בכל קומותיו של החניון התת־קרקעי מוקף ים שוכן בית החולים לשעת חירום "הגדול והיחיד במינו במערב", מכריז בגאווה פרופ' רפי ביאר. בימים אלו מתרגלים שם את סדרי ההפעלה שלו; יש אווירה דחוסה של דחיפות. בית החולים רמב"ם בחיפה קרוב לחוף בת גלים ולתחנת הרכבת וקרוב לרוחות המלחמה. כשהבריטים בנו אותו ב־1938, הם בחרו מיקום אסטרטגי נוח להעברת חיילים פצועים, ברכבות או בספינות.

     

    בשבועות הארוכים של מלחמת לבנון השנייה שירת רמב"ם את פצועי המלחמה, אזרחים וחיילים; העומס, האזעקות, העבודה סביב השעון למרות היעדר מיגון מתאים והצורך לפנות מחלקות הפונות לים, הניעו את אחד המאושפזים, סמי עופר, ראש משפחת עופר רבת הנכסים, לתרום 25 מיליון דולר להקמתו של בית חולים תת־קרקעי מוגן ("על שם סמי עופר") לימי המלחמות הבאות. ההשקעה כולה הסתכמה בכ־450 מיליון שקלים.

     

    בית החולים התת־קרקעי נחנך ב־2013. "בימי שלום", אומר פרופ' ביאר, "המקום משמש חניון נוח ל־1,500 מכוניות. בימי מתיחות, אם יהיה בכך צורך, נוכל תוך שתיים עד שלוש יממות להפוך אותו לבית חולים מלא עם 2,000 מיטות, מצויד בכל מה שנדרש מבית חולים משוכלל מודרני. בקירותיו עוברים אלפי קילומטרים של קווי תקשורת, גזים רפואיים, חמצן, מים וחשמל. יש בו חדרי לידה, מחלקות לטיפול נמרץ, מכון דימות ועשרות עמדות דיאליזה".

     

    אותו אגף תת־קרקעי ענק ברמב"ם מוגן מפני שיטפון, צונאמי, התקפה צבאית קונבנציונלית ולא־קונבנציונלית. הוא מסוגל, לדברי פרופ' ביאר, לתפקד ימים לא מעטים ב״מצב מכופתר״, בניתוק מלא מהסביבה. מובטחת לו אספקה עצמית של כל המשאבים החיוניים לקיום בית חולים. בימי שלום, ההכנסות מהחניון משמשות לפירעון הלוואות שהנהלת רמב"ם נטלה על עצמה כדי לסיים את הבנייה.

     

    רמב"ם, המשרת 2 מיליון ישראלים בצפון המדינה, הוא בית חולים יוצא דופן מעוד כמה בחינות. ערביי ישראל, מעריך המנכ״ל ביאר, מהווים כשליש מהצוות הרפואי שלו וכשליש מהמאושפזים בו. יש מתיחות? יש, אבל ״החיים מתנהלים כאן ביחד״, אומר ביאר, "ויש חיבור חזק בין יהודים לערבים. עובדים כתף אל כתף". מאות פצועים ממלחמת האזרחים בסוריה הובאו לטיפולים מורכבים וקשים ברמב״ם ויצאו ממנו ״אסירי תודה״, לדבריו. את עלות הטיפול בפצועים סורים מחלקים ביניהם שווה בשווה משרדי הביטחון, הבריאות וראש הממשלה. ״אין בתמונה״, מדגיש ביאר, ״שום ארגון סיוע בינלאומי״.

     

    כמו לכל יתר בתי החולים הממשלתיים גם לרמב"ם מעמד של יחידת סמך במשרד הבריאות. הגמישות של הנהלתו מוגבלת והמשרד שולט על הברזים, אבל את הכסף לתשתיות ולהשקעות מגייסים מתורמים פרטיים. זו השיטה בפיתוח תשתיות הבריאות הממלכתיות עד עכשיו: הממשלה מחלקת הוראות, לא כסף. את הכסף לתשתיות ברמב״ם תרמו ותורמים הנדבנים הפרטיים. המבנים שהוקמו בשטחו בעשור האחרון נושאים את שמות התורמים. הבניין המרכזי על שם סמי עופר. בית החולים החדש והיפה לילדים על שם רות רפפורט. ביאר: ״זהו בית החולים היחידי לילדים בכל הצפון הכולל מחלקה אונקולוגית. אף על פי כן הקמתו מומנה ב־75% מתרומות של יחידים״. איתן ורטהיימר תרם למחלקה אונקולוגית. קרן הלמסלי האמריקאית תרמה להקמת "מגדל התגליות הרפואיות", מגדל למכוני מחקר, חדרי לימוד אוניברסיטאיים, מרפאות, מעבדות וחברות הזנק בטכנולוגיה רפואית. איפה הממשלה? האוצר? "לא הזיזו אצבע", אומר המנכ״ל פרופ׳ ביאר.

     

    מתחת לקו האדום

     

    רמב"ם עמוס. מאוד עמוס. בימים כתיקונם מספר המאושפזים עולה על 1,000 והתפוסה הממוצעת עולה על 100%. בימים של התפרצות מחלה כלל־ארצית התפוסה מגיעה ל־120%. בכירי רמב"ם חזרו מביקור בבית החולים של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה (יש שיתוף פעולה בין שני בתי החולים) בלב כבד. התקציב השנתי של המרכז בסטנפורד, לו 600 מיטות, עולה על 7 מיליארד דולר. התקציב השנתי של רמב"ם מסתכם בכ־420 מיליון דולר, בשקלים. פרופ' ביאר: "הם שמנים בצורה אבסורדית, אנחנו רזים בצורה אבסורדית. לא רק במחלקות אין מיטות פנויות לאשפוז, גם במסדרונות כבר אין. יש ימים בהם אמבולנסים מחכים בחוץ עם חולים עד שיתפנה מקום בחדרי מיון. קרה שנאלצנו להוציא חולים לחניון. הפגיעה בכבוד החולה בלתי־אנושית, בלתי־נסבלת".

     

    במחלקת הכאבים של בית החולים, מחלקה בעלת מוניטין רב, הצפיפות קבועה, "התורים אינסופיים" והעצבים חשופים. המחסור החמור בתשתיות מעכב טיפולים וניתוחים. איפה שהיה צריך לבצע טיפול או ניתוח תוך שבוע, מספר ביאר, מבצעים אותו תוך חודש; בשנים האחרונות גדלה בעשרות אחוזים הדרישה לניתוחים מורכבים כמו השתלת מח עצם. לניתוחים לא־דחופים מחכים זמן ארוך במיוחד, חודשים על גבי חודשים. כאשר תסתיים בניית כל ההרחבות המתוכננות, יהיו ברמב"ם 1,300 מיטות — אבל, מזהיר המנכ"ל ביאר, "אין לנו תקנים לאייש את התוספת החיונית לכוח האדם". גם אם החולים יחכו פחות זמן למיטות, הם יחכו יותר זמן לרופאים ולאחיות.

     

    משרדי האוצר והבריאות הכריזו על מבצע לקיצור תורים. המבצע הצליח?

     

    פרופ' ביאר: דובר על תקציב של 800 מיליון שקלים לקיצור תורים בבתי החולים בארץ. לפי החישובים שלנו, 500 מיליון שקלים ממנו הלכו לבתי חולים פרטיים. לא אלינו. להעביר כסף ציבורי לקיצור תורים למגזר רפואי פרטי, זו לדעתי פגיעה במערכת הציבורית. בשעה שבתי החולים הפרטיים מתרחבים, אנחנו חנוקים יותר ויותר. חסרות מיטות וחסרים צוותים אפילו במחלקות לטיפול נמרץ. אמרתי לך שהעברנו חולים עם מיטות לחניון? אני מתקן: אפילו בחניונים כבר אין מקום למאושפזים. אנחנו כבר מפעילים את חדרי הניתוח עד שמונה ותשע בלילה.

     

    כל מערכת הבריאות הציבורית, משמיע את זעקתה מנכ"ל בית החולים רמב"ם, "מצויה עמוק מתחת לקו האדום".

     

    בראיון מיוחד ל"ממון" חשף לפני שבועיים שר האוצר משה כחלון את כוונתו להפוך את 2018 ל"שנת תשתיות הבריאות": בתי החולים הציבוריים יורשו, כך אמר, להעביר שטחי קרקע ללא שימוש לבעלות המדינה ויקבלו בתמורה כספים גדולים להשקעות בתשתיות. גם בתי חולים שאין להם שטחים עודפים יקבלו תקציב פיתוח מיוחד: "מיליארד שקלים לכל בית חולים", הבטיח במפורש כחלון.

     

    פרופ' רפי ביאר ועמיתיו המנהלים של בתי החולים הציבוריים יכולים אפוא לנשום לרווחה, אפילו לשמוח: תם עידן העומס, התור, החנק וגיוס התרומות כפתרון יחיד למצוקת בתי החולים. הידד, הכסף הממלכתי הגדול בדרך!

     

    משום מה, לא ראיתי אותם שמחים.

     


    פרסום ראשון: 17.04.18 , 16:45