שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יהודה פוליקר בתחנת הרכבת הישנה בסלוניקי | צילום: אלי דסה
    המוסף לחג • 17.04.2018
    קוראים לי ליאונידס פוליקאריס
    בשביל יהודה פוליקר, הבן של ג'קו פוליקאריס, סלוניקי היא לא רק תחנת הרכבת לאושוויץ, המספרה של אבא שהפכה לחנות פרחים והשירים ביוונית שעליהם גדל. המסע שלו לסלוניקי הוא גם ניצחון קטן על הפחדים שרודפים אותו - הפחד מטיסות, מבדידות, מאובדן, מהזיקנה. סימה קדמון התלוותה למסע השורשים של פוליקר ושמעה גם על חששותיו לעתיד המדינה. "אנחנו פלא. תראי מה עשינו פה ב–70 שנה", הוא אומר, "אני מקווה שיש מי שמשגיח שכל הדבר הזה פועל נכון"
    סימה קדמון, יוון

    זה לא היה רק מסע בעקבות שורשיו של ליאונידס פוליקאריס, שכל משפחתו נספתה בשואה ורק אביו שרד, עלה לארץ וליבו נותר עד יום מותו בסלוניקי. זהו גם תיקון של יהודה פוליקר, שהגיע לראשונה לסלוניקי ב־2009, אבל נפשו לא עמדה בכאב, בצער ובגעגוע, וכבר באותו לילה, לאחר שהקיא את נשמתו, עשה את דרכו בחזרה לאתונה.

     

     

    צילום: אלי דסה | עריכה: גלעד ילון

    צילום: אלי דסה | עריכה: גלעד ילון

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    צילום: אלי דסה, עריכה: גלעד ילון

     

    אביו של פוליקר, ג'קו, לא חזר מעולם אל יוון. בזמן שעבד על התקליט "עיניים שלי" הוצע לפוליקר לנסוע ליוון עם יעקב גלעד, חברו הטוב ושותפו, ולהצטלם שר על רקע הנופים של פיראוס. אביו התחנן בפניו שלא ייסע. הזיכרונות של ילדות מאושרת שנקטעה בתחנת הרכבת של סלוניקי צפו ועלו, ואיתם החרדות. "אל תיסע", ביקש, "זה לא טוב". פוליקר הציע לאביו להצטרף אליו. האב סירב. "ושלא יקראו לך שם יהודה", התחנן. "בשבילם יהודה צלב את ישו. תיזהר".

     

    "עד היום", אומר פוליקר, "אני לא נוסע לבד ליוון. אני לא שקט. אני פוחד, כי בכל מקום יש שואה. ואני הרי גדלתי במחנה ריכוז, עם גדרות תיל דמיוניות".

     

    מחנה הריכוז שבו גדל יהודה הוא בית הוריו בקריית־חיים. ולא רק ליוון הוא לא נוסע לבד. פוליקר מעולם לא נסע לבדו לשום מקום. בן 67, והחלום שלו זה להיות מסוגל לקחת תרמיל ולנסוע לבדו. לאן? זה לא באמת משנה. אולי לאוסטרליה. העיקר להיות מסוגל לחצות לבדו את אולם הנוסעים היוצאים, להחזיק בידו את הדרכון וכרטיס הטיסה ולעלות למטוס. לבד. בלי שאף אחד יוביל אותו במסדרונות הארוכים, ויעבור איתו את המסלול הפשוט בדרך למטוס, שבעיניו של פוליקר נראה כמו שדה מוקשים. "אני פוחד שאלך לאיבוד", הוא אומר בגילוי לב.

     

    פוליקר במצעד החיים בסלוניקי. "לעולם לא עוד" ביוונית | צילום: אלי דסה
    פוליקר במצעד החיים בסלוניקי. "לעולם לא עוד" ביוונית | צילום: אלי דסה

     

    בכלל, האתגר לחזור עם פוליקר למקום שבו נולד וגדל אביו, שממנו יצא ברכבת לפולין עם אשתו ובנו הקטן, שאליו חזר וגילה שנותר לבדו, חווה אנטישמיות מצד בני עירו ויצא באונייה לארץ ישראל - אינו קל.

     

    לא היה רגע במהלך ארבעת הימים האלה, שמלוויו הנאמנים של פוליקר לא חששו שמא יישבר; שאולי נפשו המיוסרת לא תעמוד במעמסה. עיניהם המודאגות של מיקי ורדון, עוזרו האישי וחבר נפש, ושל אורן גורביץ', הסוכן והמנהל, לא ירדו ממנו לרגע, דרוכים להבעות פניו, קשובים לצרכיו, ממהרים לספק את כל מאווייו - הפשוטים, יש לומר, ועם זאת כל כך אינטנסיביים.

     

    יותר מכל הזכיר המסע הזה עם פוליקר נסיעה עם ילד קטן. כי כזה הוא פוליקר. האיש הגדול הזה, המוזיקאי המחונן שהכיר לציבור הישראלי את המוזיקה היוונית והעלה לתודעה את שואת יהדות סלוניקי - הוא קודם כל ילד. מתוק, נדיב וטוב לב ושוחר טוב. ילד קטן ומבוהל, שבבטנו פעור חור גדול שלעולם לא יתמלא, ולא חשוב כמה חום, אהבה, הכרה והערצה הוא יקבל. ילד שזקוק כל הזמן למישהו שייקח אותו, ממש בידו, שידאג לכל שנדרש, שירגיע את פחדיו, שישכך את חרדותיו, ובעיקר שיהיה לידו.

     

    בתיק היד של ורדון יש כל מה שלוקח הורה מסודר ואחראי כשהוא מטייל עם הילד: מטליות לחות לניקוי, בושם לחיטוי או להרחה אם חלילה מישהו מאבד את ההכרה, כדורים ותרופות מכל הסוגים והצבעים לכל מטרה ולכל צרה שלא תבוא, וכל מה שנדרש לעזרה ראשונה.

     

    בשכונה שבה התגוררה משפחתו. "כמו קריית חיים" | צילום: אלי דסה
    בשכונה שבה התגוררה משפחתו. "כמו קריית חיים" | צילום: אלי דסה

     

    למזלו של פוליקר, אי־אפשר שלא לעשות את כל זה עבורו. בתוך שניות אתה נשאב לכל הקסם הזה, הכולל גם לא מעט כאב ראש. לכעוס עליו זה כמו לכעוס על ילד קטן: אפשרי אבל בלתי יעיל. כל מי שנמצא במחיצתו מבין מיד שהרווח רב בהרבה מהמטרד, ושהעונג גדול לאין־שיעור מהמאמץ. בתוך זמן קצר אתה מוכן לקחת את ידו בידך ולהוביל אותו לאן שהוא רוצה.

     

    והוא רוצה, ועוד איך רוצה. מסעדות קטנות ומשובחות, שיטוט (לא מעייף מדי) בסמטאות קטנות, שיחות עם עוברי אורח ביוונית, שפה שאותה למד רק בשנים האחרונות. ובעיקר קניות ספונטניות בחנויות ודוכנים. מזכרות שסופן להישכח באיזו מגירה, מתנות קטנות לחברים שנשארו בארץ ולאלה שהולכים לצידו, שומרים על צעדיו וכשמתחשק לו - דואגים למצוא מיד מקום ולהזמין לו כוס סודה עם המון קוביות קרח, או משהו טוב לנשנש.

     

    היד שלו נשלחת שוב ושוב לכיס, מוציאה מעות בנדיבות, ברוחב לב, בשמחה. כל קבצן שהוא נתקל בו זוכה לנדבה. קשה להבין איך אישיות כל כך מורכבת, מיוסרת, שחוותה בחייה כל כך הרבה כאב, שומרת על כזו נאיביות, כזאת שמחת חיים, כזו תאווה, כזה רעב. ואיך איש שמוקף כל חייו באנשים עדיין מגלה כזו סקרנות, פתיחות ואהבת אדם.

     

    אין בו שום גינונים של כוכב גדול. שום דרישות מיוחדות. הוא מדייק בזמנים, מתחשב באנשים, דואג כל הזמן שצורכיהם ימולאו, גם אם זה על חשבון זמנו וכספו, ומעתיר עליהם אינסוף מחוות של חיבה, מחיבוק ועד מילים של אהבה. אבל אם משהו לא מתנהל כפי שתוכנן, הוא גם יכול להיות קצר רוח. יש לו פתיל קצר, והוא אוהב שהדברים נעשים בקפידה, עד לפרט האחרון. בכל מה שקשור לעבודה - הוא פרפקציוניסט שלא נותן לשום פרט לחמוק מעיניו, ואין ספק שלאלה שעובדים איתו, הוא עושה חיים לא קלים. אבל רק אישיות עם מחויבות כזו יכולה להניב הופעה מרגשת ובלתי נשכחת כמו "אפר ואבק", שעולה בימים אלה בהיכל התרבות ושמשאירה אותך ללא נשימה וללא מילים.

     

    עם חאריס אלקסיו, שר את "חכי לי סלוניקי". שלא ירגיש לבד | צילום: אלי דסה
    עם חאריס אלקסיו, שר את "חכי לי סלוניקי". שלא ירגיש לבד | צילום: אלי דסה

     

    כשהוא מסתובב ברחובות, בשוק מודיאנו הצבעוני, בשוק הפרחים, בדוכני האוכל והפיצוחים, יש אנשים שמזהים אותו, בדרך כלל יהודים שמכירים את שיריו, אבל לא רק יהודים. הוא מתייחס אל כולם במאור פנים, בסקרנות, נהנה מכל מגע, מכל תשומת לב שהוא מעורר.

     

    זו לא הפעם הראשונה שאני מתלווה אל פוליקר לצורך ריאיון וכתבה. הפעם הקודמת הייתה ב־2012, אז ביקרתי איתו במחוזות ילדותו. נסענו לבית בקריית־חיים, שבו גדל ושאותו עזב רק כשהיה בן 32. הוא סיפר על חוויות ילדות שנצרבו בנפשו. על החיים בצלו של אב דומיננטי, שאיבד את אשתו ובנו בשואה ושהכיר את שרה, אלמנה עם שני ילדים, על האונייה "הנרייטה סולד" בדרך מסלוניקי לישראל. אמו של פוליקר ברחה בזמן המלחמה אל ההרים וחברה לפרטיזנים, ויהודה, הקרוי על שם דודו לאון, היה הצעיר משלושה בנים שנולדו לה ולג'קו.

     

    הטראומה של אובדן משפחתו הראשונה, כולל בנו הקטן, שנשמט מידיו ברכבת בדרך לפולין, הפכה את ג'קו מוטרף מחרדה לילדיו החיים. פוליקר מרבה לספר על החיים בצל האב, שלא ידע את נפשו מרוב דאגה ולא נתן לילדיו, ובעיקר לבנו הצעיר, להיעלם מעיניו. כשהיה ילד היה אביו מגיע לבית הספר שבו למד, פותח את דלת הכיתה, ומציץ פנימה רק כדי לוודא שיודקו נמצא שם. כשלמד בפנימייה בבת גלים היה האב מגיע בכל יום עם הטוסטוס שלו כדי לראות אם הוא בסדר. פוליקר הילד לא יצא מעולם לטיולים שנתיים. כשגדל, ויצא למסיבות שישי, הוא נדרש לחזור הביתה בדיוק בחצות, והיה רואה דרך שלבי התריס את הסיגריה של אביו דולקת בהמתנה דרוכה לשובו. כך גדל בצילו של אבא יפה תואר, כריזמטי, חם, אוהב וחרד, ואמא שמעולם לא חיבקה ונישקה. זיכרון הילדות שהכי חי בו הוא החיבוק של אבא שלו, שאליו היה בורח מצעקות אמו. הידיים האלה היו בשבילו המקום הכי בטוח בעולם.

     

    "כל כך אהבתי אותו, שהתמסרתי. התמסרתי להכל והייתי מוכן לקחת ממנו את הכאב. להיות פח האשפה של התסכולים שלו".

     

    בארכיון יהדות סלוניקי, עם אליקי ארוך. עבודת קודש | צילום: אלי דסה
    בארכיון יהדות סלוניקי, עם אליקי ארוך. עבודת קודש | צילום: אלי דסה

     

    כל חייו, הוא אומר, הוא מחפש את אביו בדמויות הגבריות שהוא רואה. "אני גיי בגלל אבא שלי", אמר לי פעם. "אם אבא שלי היה אישה, לא הייתי גיי".

     

    אבא ואמא היו גאים בי

    מיליון וחצי תושבים חיים היום בסלוניקי. לפני מלחמת העולם השנייה התגוררו בה כ־60 אלף יהודים, כמעט מחצית מכלל התושבים בעיר. אחרי המלחמה נותרו כ־2,000 יהודים, אלה ששרדו את השואה כשברחו אל ההרים הסמוכים והצטרפו לפרטיזנים, ואלה שעברו את זוועות מחנות הריכוז ושבו לביתם. היום מונה הקהילה היהודית פחות מאלף יהודים.

     

    פוליקר התקבל בסלוניקי בכבוד מלכים, בעיקר בזכות עבודה מקדימה של משרד החוץ הישראלי: שגרירת ישראל ביוון, אירית בן־אבא, וסגניתה, סאוסן חסון, האישה הדרוזית הראשונה במשרד החוץ, שאירגנו לפוליקר את מסע השורשים שלו בהרבה תבונה ורגישות.

     

    בבית הספר שבו למד אביו, עם השגרירה אירית בן־אבא | צילום: אלי דסה
    בבית הספר שבו למד אביו, עם השגרירה אירית בן־אבא | צילום: אלי דסה

     

    משנת 1990 יש לישראל שגרירות באתונה וליוון שגרירות בתל־אביב. ב־2010 הגיע ראש ממשלת יוון, יורגוס פפנדראו, לביקור בישראל, ונפגש עם ראש הממשלה נתניהו. מאז התחממו היחסים, ושיאם היה בשריפה הגדולה בכרמל, כאשר יוון שלחה ארבעה מטוסי כיבוי לישראל.

     

    המשימה הראשונה במעלה של שגרירות ישראל ביוון היא לשמר את היחסים הטובים בעזרת שיתופי פעולה בין המדינות - קודם כל בתחומי הביטחון והתיירות. ב־2014 התמנה נספח צבאי של ישראל ביוון, ועובדי השגרירות התפנו לנושאים אזרחיים, שכוללים מפגשים רבים עם חברי פרלמנט וניסיונות להכיר לדור הצעיר ביוון את עולם החדשנות והיזמות הישראלי ולחבר אותם למנטורים בחברות ההיי־טק וההון־סיכון הישראליות. לדברי בן־אבא, שמכהנת כבר שלוש שנים וחצי כשגרירה לאחר שנים רבות כסמנכ"לית כלכלה במשרד החוץ, הישראלים מגלים רצון להירתם ולעזור ליוונים ללא תמורה, רק מתוך חיבה למדינה הקטנה הקרובה כל כך גיאוגרפית. יזמים ישראלים מגיעים לתת הרצאות וסמינרים, ונרקמים קשרים אקדמיים ותרבותיים.

     

    ביקורו של פוליקר בסלוניקי הוא הזדמנות מצוינת לשגרירות הישראלית לקרב את ישראל לציבור היווני, דרך היסטוריה ותרבות משותפים לשני העמים. האירוע שאליו הוזמן פוליקר הוא מצעד החיים, שציין השנה 75 שנים לשואת יהודי סלוניקי. כבר שש שנים מקיימת מועצת העיר סלוניקי את האירוע הזה, שבו משתתפים מלבד שרידיה של הקהילה היהודית גם לא מעט תושבים לא־יהודים, וכן אורחים יוצאי סלוניקי שהגיעו מישראל.

     

    הצעדה התקיימה בגשם שוטף. מאות אנשים התקבצו בשעה 11 בבוקר ליד האנדרטה לזכר השואה שבמרכז העיר. אל הרחבה הזאת נקראו יהודי סלוניקי עם כניסתם של הנאצים אל העיר, ונדרשו לבצע תרגילי התעמלות אל מול עיניהם של תושבי העיר הלא־יהודים. מלבד הביזוי וההשפלה, המטרה הייתה לסמן את היהודים לקראת שיגורם למחנות ההשמדה.

     

    בבית הכנסת, עם משה העליון בן ה־93. זיכרונות מכיכר החירות | צילום: אלי דסה
    בבית הכנסת, עם משה העליון בן ה־93. זיכרונות מכיכר החירות | צילום: אלי דסה

     

    ב־15 במארס 1943 יצא מתחנת הרכבת הסמוכה לרחבה הטרנספורט הראשון לפולין. אל תחנת הרכבת הזאת, המשמרת את הקרונות שהובילו את היהודים אל מותם, צעדו עכשיו תושבי העיר, בידיהם בלונים לבנים, ועליהם כתוב ביוונית: "לעולם לא עוד".

     

    זו הייתה צעדה שקטה. יהודה פוליקר, שכל בני משפחתו, סבו וסבתו, אביו ודודיו, נמצאו באחת הרכבות שיצאו מכאן, צעד כשלצידו ידידתו הטובה חאריס אלקסיו, גדולת זמרות יוון, שהגיעה במיוחד מאתונה כדי לצעוד איתו.

     

    אלקסיו אינה יהודייה, אבל היכרותה עם פוליקר נמשכת יותר מ־30 שנה. הם נולדו בהפרש של יום, ומה שמחבר ביניהם אלה חוויות ילדות קשות, שאותן שיקמו בעזרת המוזיקה. מרגש לראות קליפ משותף שלהם משנות השלושים לחייהם, שני צעירים יפי תואר מנגנים ושרים יחד ביוונית.

     

    אלקסיו לא שרה יותר. היא לא בוטחת בקולה. על הבמה בתחנת הרכבת, כשפוליקר נקרא לשיר בפני משתתפי מצעד החיים, היא עולה איתו לבמה ועומדת לצידו. שותקת. עכשיו היא היד שאוחזת בידו כדי שלא ירגיש לבד.

     

    פוליקר בסיור בעיר. האנטישמיות עדיין קיימת | צילום: אלי דסה
    פוליקר בסיור בעיר. האנטישמיות עדיין קיימת | צילום: אלי דסה

     

    "יהודה ביקש ממני שאעלה איתו", אומרת אלקסיו. "זה לא היה מתוכנן. הוא חבר טוב שלי. לא יכולתי לסרב לו ולא לבוא ביום כזה, שכל כך חשוב לו". למחרת, כשפוליקר יגיע לבניין עיריית סלוניקי ויוכרז על ידי ראש העירייה כאזרח כבוד, היא תשב לצידו ותמחה דמעות בדממה.

     

    בין המשתתפים במצעד נמצא סגן שר האוצר של יוון, סטרגיוס פיטסיולאס, שמדבר על חשיבות המצעד לשמירת הזיכרון. ראש עיריית סלוניקי, יאניס בוטאריס, הוא אישיות צבעונית. איש לא צעיר עם עגיל באוזנו, קעקוע צבעוני על היד וצמידי כסף. ביום השואה הבינלאומי הוא נשא נאום מרשים על הצורך בשמירת זיכרון שואת סלוניקי, ועכשיו בטקס של מצעד החיים, הוא שוב קורא לכולם לא לשכוח, לא לטאטא את האמת מתחת לשטיח. אל הבמה הוא עלה עם כל חברי מועצת העיר, כדי להראות שההזדהות עם יהדות סלוניקי אינה עניין פרטי שלו, שיסתיים עם סיום תפקידו, אלא מחויבות מתמשכת ששותפים לה כל חברי המועצה.

     

    לכל מדינה יש אירועים בהיסטוריה שהיא אינה גאה בהם, אומר בוטאריס. אסור להסתיר אותם, אלא להוציא אותם לאור כדי שלא יחזרו עוד לעולם. הוא מבקש לתקן את השקר שהשתרש, ולפיו היהודים היו אחראים לגורלם, שהם אלה שהביאו את זה על עצמם.

     

    כל מה שנעשה עכשיו, הוא אומר, יהיה מעט מדי כדי לשטוף את הבושה.

     

    פוליקר כילד עם אביו. "הייתי מוכן לקחת ממנו את הכאב"
    פוליקר כילד עם אביו. "הייתי מוכן לקחת ממנו את הכאב"

     

    אחריו עולה לבמה נשיא הקהילה היהודית בסלוניקי, דוד שאלתיאל. "למרות שיום השואה הבינלאומי חל ב־27 בינואר", הוא אומר, "בשבילנו התאריך הוא 15 במארס, היום שבו יצאה הרכבת הראשונה מכאן אל מחנות הריכוז. היהודים עזבו את סלוניקי עם הטלאי הצהוב על בגדיהם. הם הספיקו לראות את עסקיהם נסגרים, לעבור השפלות מבלי ששכניהם עמדו לצידם. הם עלו לרכבות בפחד מהלא־נודע ולא שכחו את סלוניקי. ולמי שחזרו וסיפרו על תאי הגזים, על התנורים, לא האמינו. 96 אחוז מיהדות סלוניקי נספתה בשואה. הם היו חלק חשוב מתושבי העיר ותרמו להתפתחותה. עכשיו נותרנו כאן בודדים".

     

    שאלתיאל מזמין לבמה את יהודה פוליקר מקריית־חיים, בנם של שרה וג'קו. כבוד גדול, הוא אומר, שיהודה פוליקר איתנו. הוא שגריר של יוון בישראל, ואני מכריז עליו כחבר הקהילה המכובד שלנו.

     

    פוליקר עולה עם הגיטרה ומתיישב על כיסא. "שמי ליאונידס פוליקאריס", הוא אומר, לא שוכח את הבטחתו לאביו שלא להיקרא בשם יהודה. "אני הבן של ג'קו פוליקר, שנלחם עם הצבא היווני באלבניה, וכשחזר היה בין אלה שנלקחו למחנות ההשמדה בפולין. כשחזר לסלוניקי ממחנה הריכוז הוא חיפש את בני משפחתו ולא מצא אף אחד".

     

    פוליקר לא מספר מעל הבמה את סיפורו של האב, שאיבד את אשתו ובנו, ושאחיו, שיהודה קרוי על שמו, מת לנגד עיניו כמוזלמן במחנה הריכוז. אביו ניצל רק בזכות העובדה ששימש ספר. הוא גם לא סיפר איך כשחזר אביו לסלוניקי, הוא הלך למספרה שלו וגילה שעשו ממנה חנות פרחים. "זו המספרה שלי", אמר לבעל החנות. "יהודון", אמר לו בעל החנות, "חבל שלא עשו ממך סבון".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    "כל חייו שר לנו אבא את השיר הזה", אמר פוליקר לנוכחים, ושר את השיר ששמע בבית אביו, "חכי לי סלוניקי".

     

    הקול המוכר והאהוב על ישראלים רבים כל כך היה נרגש, כשפוליקר שר ביוונית את המילים שתירגם יעקב גלעד לעברית: "עוד גבול אחד, עוד נצח זמן, חכי לי סלוניקי. רבה הדרך ליוון, חכי לי סלוניקי". לרגע אחד ניתן היה לדמיין את אביו של פוליקר יושב על המרפסת בבית שבקריית־חיים, ובקול רווי געגועים שר לעיר שבה נותרה ילדותו.

     

    "בצעדה לתחנת הרכבת לא התרגשתי", אומר פוליקר. "הייתי מוקף באנשים שאוהבים אותי, בחברים. התחלתי להתרגש כשהתקרבנו לרכבות האלה. פתאום הסתכלתי ואמרתי: וואי וואי, אלוהים, יכול להיות שאבא היה פה באיזה קרון? באחד מהם? ואז התחלתי להבין. הנה אבא, אני עכשיו הקול שלך. הקול שלך עובר דרכי. הבאת את הבן שלך לפה, והוא שר ליוונים והם מוחאים לו כפיים, במקום הכי נורא שיכול להיות בשבילך.

     

    "זו הפעם ראשונה שאני שר ביוונית ללא־יהודים. לסלוניקאים. התחושה הייתה שאני בא להילחם. להראות להם שיש ישראלים גאים שמסוגלים לשיר גם ביוונית וגם בעברית - ולנצח. לשיר להם בשפה שלהם את השיר ששרו הניצולים הבודדים שעברו את אושוויץ. סלוניקימו האהובה שלי, מתי יגיע הרגע ונתאחד שוב.

     

    "אני בטוח שאבא ואמא היו גאים בי, שהצלחתי לעבור את היום הקשה הזה ועמדתי בו. לא הייתי מאמין שהבחור, שהיה פה לפני תשע שנים ולא החזיק מעמד, עומד עכשיו מול תושבי סלוניקי ושר להם. כנראה שלפני תשע שנים לא הייתי בשל להתמודד עם האובדן הזה של המשפחה. כנראה שניסיתי להדחיק את זה, להרחיק את זה ממני. כמו שעשיתי כשהייתי ילד, כשאבא שלי דיבר ודיבר, וסיפר על המשפחה שלו, ואני הייתי אומר לו: 'די, אבא, אני לא יכול יותר'. ואז הוא היה מתחיל לשיר את השירים הדיכאוניים שלו ומתחיל לבכות, ואני הייתי בורח.

     

    "משפחה שלמה נכחדה פה", הוא אומר. "העננה השחורה הזאת לא תיעלם להרבה הרבה הרבה הרבה שנים. זה כתם גדול ליוונים ולכל האנושות בכלל".

     

    פוחד מהגורל

    אחר כך הוא יספר מה קרה מאז שהיה כאן וברח. מה השתנה בו מאז 2009. "אני נמצא עכשיו בשלב בחיים שבו אני אומר: מה כבר יכול לקרות. מה עוד יכול להפתיע אותי. אני בגיל שבו הגוף מתחיל לכאוב. ואין לי יותר כוח לפחדים ולחרדות. זה הזמן להתמודד איתם. צריך לסגור את הפצע הזה של סלוניקי".

     

    הוא שותק. "הפצע הזה של סלוניקי לא יגליד לעולם", הוא אומר. "אבל צריך לפחות להעביר עליו דף. ללכת הלאה. כמו שאני עושה עכשיו עם 'אפר ואבק', מופע שלא רציתי להיכנס אליו עוד פעם. להציף את כל הרגשות האלה שוב. אבל הבנתי שזה חייב להיעשות כדי לסגור מעגל".

     

    כשנזכרים בפוליקר מהסרט "בגלל המלחמה ההיא" של הבמאית אורנה בן־דור - שעוקב אחר הפקת התקליט "אפר ואבק" שיצא באותה שנה, 1988, ומספר את סיפורם של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שניהם דור שני לשואה - מבינים איזו דרך ארוכה עשה פוליקר. מהבחור יפה התואר, שכמעט ולא פוצה את פיו וכשהוא מדבר - הוא מגמגם, ועד האיש שיושב עכשיו ומדבר בפתיחות על כל נושא, ושרק לעיתים רחוקות ניתן להבחין ברמז קלוש לגמגום הישן. את הסיבות לגמגום, שנפסק רק כששר, סיפר לי פוליקר בריאיון הקודם. כשהיה בן שש, אביו נחנק מאכילת לחם. אמו של פוליקר צעקה ושלחה אותו לקרוא לרופא שגר בשכונה. יהודה רץ כל הדרך, לא מצא את הרופא ורץ חזרה הביתה, כשהוא בטוח שאביו מת. כשהגיע ראה את אביו יושב ונושם בכבדות. האב נשאר בחיים, אבל פוליקר איבד את יכולת הדיבור.

     

    ילדותו עברה עליו במאמצים להסתיר את הלקות הזאת מחבריו בבית הספר, ומאוחר יותר - בהופעות ובראיונות. רק לאחר עשרות שנים הגמגום נפסק, בעיקר אחרי הפרידה הטראומטית שלו מיעקב גלעד, חברו הטוב ושותפו במשך 30 שנה, שאחראי לכתיבת עשרות משיריו. לאחר שנפרדו כתב פוליקר את השיר "הצל ואני", השיר הראשון שהוא כתב לו גם את המילים, ומשהו נפתח בו. מאז שנפרדו הם לא מדברים. בהופעה המחודשת של "אפר ואבק", שמעלה פוליקר בימים אלה, נעדר גלעד שכתב את המילים לשירים הבלתי נשכחים. אבל הנוכחות שלו מורגשת על הבמה כל הזמן, גם בתמונות שרצות מאחור על המסך מהסרט "בגלל המלחמה ההיא", שעימת את פוליקר וגלעד עם הוריהם המצולקים מהחוויות הקשות של המלחמה. זה מופע שתוכנן לעלות פעם אחת, ובגלל ההצלחה המסחררת נוספות עוד ועוד הופעות.

     

    "פחדתי לעשות את המופע הזה. פחדתי להתמודד עם זה שוב. במופע הראשון בהיכל התרבות בקושי יכולתי לשיר. הגעתי להופעה על סטרואידים. אבל עברתי את זה. כשאני על הבמה, אני מתכנס בתוך עצמי. לא נותן לשום דבר להסיט אותי.

     

    "הפחדים ממשיכים כל הזמן", הוא אומר. "אני חי עם החרדות. לא רק החרדות האישיות שלי, גם חרדות לאומיות. אבל אני כבר מספיק מבוגר לקבל את הדברים ולהשלים איתם. להבין את הנזקים שהם עשו לי. ואולי אני לא באמת מוכן, ואם יבוא משהו רע לא אוכל להתמודד איתו.

     

    "אני חי כל הזמן עם הידיעה שמשהו יכול לקרות כל רגע. על חרדת הטיסה כבר התגברתי, כי מה כבר יכול להיות, אז ייקח דקה או שתיים ואמות. המוות לא מפחיד אותי כמו שמפחיד אותי כל המסביב. דווקא המוות נראה לי מעניין. אולי הנשמה פתאום תצא לחופשי".

     

    הציפייה למשהו רע שיקרה לא נובעת רק מהחיים ליד אבא, שלימד אותו שהאסון אורב בכל מקום. הרי החיים בסלוניקי היו גן עדן. הם היו עניים, אבל מאושרים. ואז הגיעה המלחמה באלבניה ואביו, שהיה מאוהב בנערה מסלוניקי, יצא למלחמה כחייל בצבא היווני. כשחזר, הוא צעד שלושה חודשים ברגל, עד שהגיע הביתה לסלוניקי. אביו, מרדכי, ראה אותו מרחוק. "פרלה", הוא צעק לאמו, "יעקב חזר". אמא שלו לקחה אותו לאמבטיה, הורידה לו את הבגדים וקירצפה אותו. הוא לבש את בגדיו היפים והלך אל הנערה שאהב. היא הייתה בהיריון. הוא הלך איתה לבית הכנסת והתחתן איתה. כמה חודשים לאחר מכן הגיעו הגרמנים. התינוק שנולד להם, מרדכי, הוא הילד שנשמט מידיו ומת ברכבת לפולין.

     

    אבל הטלפון צילצל גם באוגוסט 1991, כשאחיינו של פוליקר, קובי, חייל בגבעתי, נהרג כשחייל אחר מהיחידה הכה אותו בראשו עם קסדה במהלך ויכוח. פוליקר, שעבד אז על אלבום חדש, גנז את האלבום ויצא עם האלבום "לעיניך הכחולות". ארבע שנים לאחר מכן התאבד עוד אחיין של פוליקר, קובי הקטן, בירייה בראשו, על קברו של בן דודו החייל.

     

    "זה לא ממלחמות אני פוחד", אומר פוליקר. "אני פוחד מהגורל".

     

    אבל החרדות מלוות אותו לכל מקום. הן אורבות לו בשדות התעופה, ברחובות שטופי שמש, בכל רעש פתאומי. הוא מסתובב ברחובות לונדון ופוחד מפנים זרות. מחזות שנראית לו כשל מחבל. ממישהו שעוקב אחריו כדי לפגוע בו. הוא מרגיש כל הזמן כמטרה ניידת.

     

    "הפחדים ממשיכים כל הזמן. אז יש צבא חזק, אבל איך תל־אביב תעמוד באלפי טילים שייפלו עליה? ואני לא מרגיש בטוח שהידיים והראש שמנהלים את המדינה, יש להם את העומקים הנדרשים כדי להבין את כל הסיטואציות שמסביב. אני רק מקווה שבצבא ובמערכת המשפט יש מי שמשגיחים שכל הדבר הזה פועל נכון, ושלא נגיע בגלל איזו טעות לעוד שואה.

     

    "ולפעמים", הוא אומר, "אני מסתכל על האנשים שמנהלים את החיים שלנו, שגונבים את כספנו, אנשים מושחתים שלא עושים חשבון לאנשים החלשים בחברה, לניצולי השואה, לנכים, לילדים רעבים. לאוכלוסייה קשת־יום שלא מסוגלת לגמור את החודש. ואני פסימי מאוד. כי מה שאני רואה עכשיו זה שככל שאתה יותר מושחת, אתה יותר מצליח. אין לנו מקום אחר. זה הבית שלנו וצריך להתעקש עליו. שלום עם הערבים לא יהיה. לא בדור שלי, לא בדור הבא. אבל בסך הכל אנחנו פלא. תראי מה עשינו פה ב־70 שנה. השאלה היא על איזה רגליים כל הפלא הזה עומד. מה השורשים. מה העומקים. מה גודל האחריות. ועד כמה יודעים שומרי הסף לשמור על הפלא הזה.

     

    "לי כבר לא יהיו ילדים", הוא אומר. "ואני לא מצטער שאין לי. איך אני יכול להביא ילד לעולם כזה, כשמעלינו בלון גדול שיכול בכל רגע להתפוצץ, בשביל זה אני צריך ילד? ותעזבי מלחמות. הרי אם היה לי ילד לא הייתי יכול להשאיר אותו לבד לשנייה. אני בעצמי עדיין ילד קטן".

     

    רק לפני שמונה שנים, אחרי שנים ארוכות של שמועות, יצא פוליקר מהארון וסיפר על נטייתו המינית. כמו כל דבר אצלו, גם כאן הוא היה צריך זמן כדי להבשיל, להיפתח. כיום זה כבר לא אישיו. אולי בגלל הגיל, אולי משום שאין לפוליקר בן זוג. הנושא עולה רק בהקשר לאבא, שגם שנים אחרי מותו פוליקר עדיין נושם וחי אותו כל הזמן.

     

    עד היום, הוא אומר, הוא מחפש דמות אבהית. האבא, שכשהיה יוצא איתו מהבית, היה מחזיק את ידו ולא מרפה גם כשהיה כבר גדול.

     

    בביקורנו בסלוניקי ביקר פוליקר בשכונה שבה גדל אביו, ושאינה קיימת עוד. מתברר שמשפחתו, כמו משפחות עניות רבות ביוון, החליפה הרבה בתי מגורים. עם כל ילד שנולד היו עוברים לדירה קצת יותר גדולה. פוליקר נפעם בעיקר מהדמיון בין השכונות לבין קריית־חיים. "אבא העתיק את הבית בסלוניקי אל קריית־חיים", הוא אומר. "בית קטן עם שני חדרים וחמישה ילדים".

     

    הוא הוזמן לעיריית סלוניקי כדי לקבל תעודה של אזרח כבוד, והתקבל בחום על ידי ראש העירייה וראש הקהילה היהודית. הוא ביקר בבית הכנסת שנותר בעיר, ונפגש שם באקראי עם משה העליון, בן 93, שנולד בסלוניקי, מתגורר בבת־ים והגיע במיוחד למצעד החיים.

     

    העליון, שעלה לארץ בספינת מעפילים ב־1946, גויס להגנה ושירת שנים רבות במערכת הביטחון, היה בין מדליקי המשואות בשנה שעברה. הוא גם סופר ומשורר שכתב ספרים ופואמות, חבר ועד במספר מוסדות וארגונים של יוצאי שואה, ואיש עדות, שמלווה משלחות בביקוריהן במחנות ההשמדה בפולין. בבית הכנסת בסלוניקי הוא מספר לקומץ האנשים, רובם מלוויו של פוליקר, על החיים בסלוניקי לפני שהגרמנים נכנסו אליה. על כיכר החירות, שבה נאלצו כל היהודים להתאסף לרישום ושם הרביצו להם והכריחו אותם לבצע תרגילי התעמלות. על האזורים שבהם אולצו לגור, ועל התקופה שהחלה בינואר 1943, אז נדרשו לענוד טלאי צהוב, נאסר על הילדים ללכת לבתי הספר ובתיהם סומנו.

     

    ביולי 1943 נלקחו הגברים לעבודות כפייה, ובתמורה לשחרורם דרשו הגרמנים כסף וזהב ואת בית העלמין היהודי שבמרכז העיר. הקהילה היהודית נאלצה למסור את בית העלמין ובתוך ימים אחדים נחרש השטח, המצבות נופצו ונלקחו כדי לעשות מהן חומרי בניין, מדרכות, מדרגות ובריכת שחייה לקצינים הנאצים. במקום שהיה פעם בית הקברות נמצא היום הקמפוס של האוניברסיטה של סלוניקי.

     

    מאוחר יותר נזכר פוליקר שבאותו יום לפני תשע שנים, שבו הקיא את נשמתו וקטע את ביקורו בסלוניקי, הוא ביקר באותו אזור של האוניברסיטה, ובאחד המקומות ראה על הרצפה חלקים ממצבות עם שמות בעברית. הוא גם הספיק לבקר בתחנת הרכבת. המקום היה סגור וניסו לגרש אותו משם.

     

    "אבא שלי נולד פה", הוא אמר אז לשומר. "מפה לקחו אותו והרגו את כל משפחתו".

     

    שש נפשות, שלוש מזוודות

    אבל החלק המרגש ביותר בביקור היה בארכיון של יהדות סלוניקי, שאותו מנהלת בשקדנות ובמסירות אין קץ אליקי ארוך. אין לתאר איזו עבודת קודש עשתה האישה הזאת במשך כמה שנים באיתור גורלן של משפחות שלמות שנכחדו בשואה. באותו ארכיון מגלה פוליקר דברים שלא ידע על משפחתו. ארוך פורסת לפניו את עץ השורשים של משפחתו, שממנו מסתעפים שמות. אלה שמסומנים בצהוב - הושמדו בשואה. בוורוד - מתו לפני השואה. בכחול - מי ששרד.

     

    בראש העץ - מרדכי ופרלה, סבו וסבתו של פוליקר. מתחת להם ילדיהם: ג'קו, ליאון, סלומון, מואיז, שבתאי, שרה ואידה. ומתחת: שם אשתו הראשונה של ג'קו ושם בנם התינוק, מרדכי. מכל השמות שבעץ השורשים הזה, רק שם אחד מסומן בכחול: ג'קו, אביו של פוליקר. השריד היחיד במשפחה. לראשונה שומע פוליקר על עוד שני דודים שלא ידע על קיומם: שבתאי ואידה, שנפטרו כילדים עוד לפני השואה. כל היתר מסומנים בצהוב. נכחדו בשואה.

     

    ארוך מראה לפוליקר טופס שמילא אבא שלו לפני שעלה לארץ, ובו הפרטים של כל בני משפחתו. על פי המספר שהיה מקועקע לג'קו על היד, 111377, ניתן לדעת שהוא יצא מסלוניקי בטרנספורט הרביעי, בתאריך 23 במארס 1943.

     

    הם היו שש נפשות, שלוש מזוודות, מעט בגדים ונעליים.

     

    פוליקר אומר פתאום שאולי יעשה קעקוע עם המספר של האב על ידו. ארוך מבקשת שלא. "אל תקעקע את השואה", היא מתחננת.

     

    פוליקר מספר לה שכשהגיע אביו לפיראוס, אנשים ניסו לשכנע אותו לנסוע לארצות־הברית. "יש שם קהילה גדולה של יהודים", אמרו לו.

     

    "יהודים לא מסתדרים עם יהודים", אמר להם ג'קו, ובחר בישראל.

     

    "תראי", אומר פוליקר, "לקח 70 שנה כדי לראות שאבא צדק".

     

    ארוך מספרת על האנטישמיות שיש עדיין בסלוניקי. לא מזמן, כשהייתה בבנק, אמרה לה הפקידה שהיא לא נראית יהודייה. "למה", שאלה ארוך, "איך נראים יהודים?"

     

    "כהים עם אף גדול", אמרה הפקידה. "וזה", אומרת ארוך, "קורה כיום, בבנק גדול בסלוניקי.

     

    "זה לא ישתנה", היא אומרת. "למרות שראש העירייה ממש מגן עלינו, האווירה הכללית היא של אנטישמיות. לולא העבודה שלה, שהיא רואה בה חשיבות עליונה, הייתה עולה לישראל. "אבל שמעתי", היא אומרת, "שישראל אוהבת עלייה, אבל לא עולים".

     

    פוליקר שר לה ביוונית. היא מכירה את כל שיריו, כמו רבים מיהודי סלוניקי, שמחזיקים בבתיהם את הדיסקים שלו. עיניה נוצצות מדמעות. "גיליתי דברים שלא ידעתי על המשפחה", הוא אומר. "לא ידעתי שהיו עוד שני אחים לאבא שלי, שבתאי ואידה. אבא כנראה הדחיק את זה. הרשימה של סבא מרדכי, סבתא פרלה, רשימה של כל הילדים, והכחול האחד זה אבא שלי שנשאר.

     

    "התרגשתי גם כשהיינו באזור שאבא שלי גדל בו, וניסיתי לדמיין איזה בית היה להם בשכונת הפחונים שגרו בה. אני יודע שסבא שלי היה עגלון. אבא שלי למד בתיכון הצרפתי וידע לקרוא קצת צרפתית. הוא דיבר יוונית ולדינו. סבתא פרלה לא עבדה. היא גידלה את המשפחה. אני מבין שזה היה בית עני, משפחה שהתפרנסה בדוחק. ג'קו היה קשור לאמא שלו. ילד של אמא. כמו שאני הייתי ילד של אבא".

     

    שאלתי עד כמה חשובים לו כל המסמכים האלה, שקיבל בארכיון של סלוניקי. כמה זה באמת מדבר אליו.

     

    "אני לבד", הוא אומר. "וכיוון שלא יהיו לי ילדים, אשאיר את כל המסמכים האלה, עדות למשפחה שהייתה לנו, לאחיינים שלי. שיישאר להם משהו בעל ערך. שיידעו מאיפה הגענו.

     

    "לי כנראה יש תפקיד אחר בעולם", הוא אומר. "אני נבחרתי להיות הקול ששר ומרגש אנשים, שמחבר אותם לחייהם הקודמים. אני מקבל מאות מכתבים מאנשים, שכותבים לי כמה המוזיקה שלי מרגשת אותם. כמה היא מבריאה אותם ועוזרת להם להישאר בחיים".

     

    אחר כך הוא יספר שהוא מתגעגע להורים שלו. לשניהם. "הם ממשיכים לריב בתוכי", הוא אומר. "הם כל הזמן היו מתווכחים ביניהם, על כל מיני שטויות. הם היו מתקשרים בצעקות, אחרת זה לא היה עובד. אמא הייתה הדמות האבהית. היא ניסתה להילחם באבא שישחרר אותנו קצת. "תן להם ללכת", הייתה אומרת לאבא. "תשחרר אותם". אבל אבא לא שיחרר. הייתי בן 17 כשיצאתי בפעם הראשונה מקריית־חיים. כשהייתי הולך עם אבא ברחוב, או לעבודה שלו כספר בחיל־הים, הוא לא היה עוזב לי את היד. גם כשעברתי לתל־אביב בגיל מאוחר, זה לא נפסק. הוא היה מתקשר: "אתה מרגיש טוב? תתקשר כשתגיע הביתה. תזכור לעצור באדום. תיזהר".

     

    "אבא היה לפעמים בלתי נסבל. הוא היה קשה נורא. הוא תמיד היה צודק. עושה סקנדלים. הולך לבית הספר, לעירייה, מראה להם את הסימן שעל הזרוע שלו ואומר: "אתם בניתם את המדינה? אני בניתי לכם אותה. המדינה הזאת נבנתה על הגב שלי ושל הניצולים". אני תמיד הייתי מתבייש. "'אבא, בוא', הייתי אומר לו. הוא היה שותק, ואחר כך אומר: "הלוואי שאני הייתי קצת כזה".

     

    "היום", אומר פוליקר, "מיקי (ורדון, העוזר האישי) הוא הדמות האבהית שלי. אני יודע שיש מישהו בעולם שדואג לי ואוהב אותי. וגם אשתו, רותי. והילדים שלו. והנכדים. יש לי משפחה. וגם משה, אחי, יבוא מיד מחיפה אם אצטרך אותו".

     

    הוא כבר לא ילד. בחודשים האחרונים החל להקפיד יותר על בריאותו. לוותר כמה שאפשר על אכילת סוכר. בבקרים הוא יוצא עם מקלות הליכה וצועד ברחובות תל־אביב לקפה החביב עליו, או לחברו הטוב שיש לו דוכן של פלאפל.

     

    "לא נותנים פה מקום לזמרים מבוגרים", הוא אומר. "עשיתי לריקי גל תקליט נפלא - אפילו שיר אחד לא התקבל לפלייליסט של גלגל"צ. יושבים שם אנשים שאם הם רואים זמרים מבוגרים - הם משאירים אותם מחוץ לרשימה.

     

    "אבל הרדיו הוא לא המדד היחיד להצלחה. הרדיו יכול לא להשמיע כלום, ובכל זאת אתה תהיה הצלחה מטורפת. הרדיו שלי הוא מהופעה להופעה. לכבוש את הקהל. לרגש אותו. אני מצטער רק שאני לא יכול להגיע גם לבני נוער. הרי יש כבר דור שלישי, ואפילו דור רביעי. והשואה היא בכל מקום. הרי גם מי שמאבד בן בצבא בשבילו זו שואה. כמו שאבא שלי לא קם אף פעם מהאובדן שלו, כמו שהאחים שלי לא קמו מהמוות של אחייני, וכמו שאני נושא אותם איתי תמיד".

     

    בלילות הוא לא לבד. החתולה שלו, ריני, שישנה איתו במיטתו, כבר בת 18.

     

    "היו לה חיים טובים", הוא אומר. "היא מתחרשת ולפעמים היא מייללת נורא. זה נשמע כמו צעקות של כאב. חשבתי לשים אותה באיזה מעון מוגן, בבית זקנים לחתולים, שיטפלו בה שם. אפילו באו לקחת אותה. אבל לא יכולתי להוציא אותה מהבית.

     

    "תעזבו", אמרתי להם, "תשאירו אותה איתי כאן".

     


    פרסום ראשון: 17.04.18 , 19:13